"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ"

(דברים ז, יב)

פרשתנו פותחת באופן מאוד לא צפוי. מדוע ולמה יש לשמוע את המשפטים, וכי זהו מה שמצפים מאיתנו? והלא אנו מצווים בעשייה, וכדבריו המפורסמים של בעל "ספר החינוך" (מצוה טז): "ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכות הלבבות... כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו".

ועוד יש להוסיף, מדוע מזכירה התורה לשמוע דווקא את הַמִּשְׁפָּטִים (ציוויים חברתיים הניתנים להבנה אנושית) ולא את החוקים והמצוות?

דומה כי תשובה לשאלות אלו יש בה כדי טיפוס אל מרומי הרצון האלוקי מאיתנו בני האדם. יכול שיהיה אדם המקיים את המצוות כולן, לומד תורה ומקיים אף גמילות חסדים, ועם זאת אומר הרמב"ן בדבריו על מצוות "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב), כי הוא ייקרא נבל ברשות התורה: "והעניין כי התורה... התירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן יימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו... להיות בסובאי יין בזוללי בשר... שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה".

מה הבעיה עם האדם שעליו מדבר הרמב"ן? אדם זה לכאורה מקיים את כל מצוות ה', אך רחוק הוא עד מאוד ממילוי הרצון האלוקי ומשמיעתו. יהודי מצווה לא רק לעשות את רצון ה' אלא 'לשמוע' את רצון ה', לשמוע את המנגינה והלחן המתלווים לרצון ה' המתבטא בקיום מצוות התורה.

דומה כי המישור שבו אנו מתקשים ביותר לשמוע את רצון ה' ולמלא אחריו הוא המישור שבין אדם לחבירו, מישור המיוצג באמצעות "המשפטים". קל לנו יותר להיות אדוקים במצוות שבין אדם למקום, להניח תפילין מהודרות, לאכול בשר בהכשר מהודר וכדומה, מאשר להיות סובלניים כלפי אנשים, דעותיהם ומעשיהם. על כן, גם במישור שבין אדם לחבירו מוצאים אנו מצווה כללית הדומה במגמתה למצוות "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", מצוות "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' " (דברים ו, יח). מצווה זו אומר משה רבינו ערב הכניסה לארץ, ערב תחילתם של חיי עם על אדמתו, חיים המזמנים מפגשים חברתיים שבהם ניתן להיכשל בדברים שבין אדם לחבירו, גם אפילו כשהולכים "לפי הספר", כפי שאמר רבי יוחנן (בבא מציעא ל, ב): "לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה".

וכך אומר רמב"ן על מצוות "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' ": "והכוונה בזה, כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צווך, ועתה יאמר גם באשר לא צווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל" (ויקרא יט, טז), "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" (שם, יח), "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שם, טז), "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (שם, יד), "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (שם, לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל - שיעשה הטוב והישר בכל דבר...".

דומה כי נותנת לנו כאן התורה עצה נפלאה כיצד להתמודד עם הקושי הזה וכיצד למלא אחר רצון הבורא. התורה אומרת לנו כביכול: אם רצונך לשמוע ולא רק לקיים את המשפטים, הרי שצריך אתה להיות במצב של "עֵקֶב", בבחינת (משלי כב, ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה' ". ענווה היא שורש ויסוד היחסים הראויים בין בני אדם, ומשרכשנו את זו המידה הנאדרה, הרי שמסוגלים אנו לא רק  לקיים את המשפטים, אלא אף לשמוע אותם.

ודומה כי אין זה מקרה כי תכונת הענווה הינה התכונה הראשונה שאותה מונה מסכת דרך ארץ בבואה לתאר את דרכן של תלמידי חכמים: "דרכן של תלמידי חכמים: עניו ושפל רוח, זריז, ממולא, עלוב ואהוב לכל, שפל לאנשי ביתו, ירא חטא ודורש את האדם לפי מעשיו".

הרב שמעון ביטון, מהספר: "בין אדם לפרשה"