"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת... וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה... וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה... וַיַּחֲנוּ בְּמִתְקָה... וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי הָעֲבָרִים... וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן"

(במדבר לג, א-מט)

פרשתינו מתארת בפירוט ובהרחבה את מסעות בני ישראל במדבר. בכל מסע ומסע התורה כותבת "וַיִּסְעוּ מִ... וַיַּחֲנוּ בְּ...". מהי התועלת ומהו הלקח שעלינו להפיק מכל הפירוט הנרחב הזה.

אכן ניתן לראות במסעות אלו הוראה נצחית לדורות לכל אחד ואחד מישראל במסעו הארוך, מסע החיים. וכך כותב ה"שפת אמת" בשני מקומות: "כי הנה האדם נקרא מהלך וצריך תמיד לילך ממדרגה אל מדרגה אחרת". (תרמ"ה)

"ונכתבו כל המסעות להודיע לעם ה' כי כל עובד ה' לא ייפול לבו עליו מכל הנפילות שיש לו. כי כך הוא המידה להיות עולה ויורד. ומכל מנוחה שהשיגו אחר איזה מלחמה התחיל מלחמה אחרת. וכן לעולם ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו, בחינת ילכו מחיל אל חיל, שאין להם מנוחה לעובדי ה', שעל זה נבראו ללחום מלחמות ה' ". (תרמ"ו)

מדברי ה"שפת אמת" עולה כי לא "החניות" בלבד הם המטרה והתכלית, אלא אף לעצם המסע תפקיד ומטרה משלו. היגיעה, החיפוש, השאיפה להתקדם ולהתעלות, אף לה מעלה בפני עצמה. הרצון לצאת ממצב נתון, ומהנקודה בה אנו מצויים כעת, בה עצמה יש תועלת ויש לה מעלה בפני עצמה. המסע כערך בפני עצמו.

האדם בניגוד למלאכי השרת אינו נתון במצב קבוע. הוא במסע מתמיד - אדם נקרא "מהלך". חייו של אדם הם מסע ארוך וממושך, מסע שיש בו תחנות רבות. לא לחינם מרובות התחנות, כי לכל תחנה מאפיינים משלה, לכל תחנה תפקיד ייחודי.

לעיתים החניה קצרה אך לעיתים נדרשים אנו לסבלנות ואורך רוח כי החניה ארוכה וממושכת. לפעמים החניה במקום נעים ונוח - "וַיַּחֲנוּ בְּמִתְקָה", ולעיתים החניה קשה ומסובכת - "וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה". אך לכל תחנה תפקיד ומטרה. תחנה היא הנקודה שאנו נעצרים בה מתוך מגמה לנסות ולהפיק ממנה את המירב ואת המיטב. אך בנוסף לכך, כל תחנה היא גם הנקודה אשר בה וממנה צריכים אנו להיערך לקראת המסע הבא ולקראת המשימה הבאה.

לעיתים אנו סבורים, שכיון שעדיין לא הגענו אל המטרה ואנו אך ורק באמצעו המסע, אזי אנו מכלים כוחנו לריק. אך לא כן הדבר, המסע בכל המובנים הוא חשוב לא פחות מן החניה, ובוודאי רק בזכותו ומכוחו יכולים אנו למצות את הערך שבמטרה שבחניה.

ידוע ומפורסם הסיפור על אותו יהודי שחלם שאוצר טמון מתחת הגשר שבעיר הבירה. הנ"ל הלך בעקבות חלומו והחל לחפור תחת הגשר. ראוהו שומר הגשר, עצרו, ושאל לפשר מעשיו. כששמע את חלומו פרץ בצחוק ואמר: אף אני חלמתי הלילה שבכפר מסוים בביתו של יהודי פלוני (וכאן הוא נקב בשמו ובכפרו של אותו יהודי חולם) טמון אוצר תחת התנור שבמטבח... שמע זאת היהודי, שב מיד אל ביתו, חפר תחת התנור ומצא שם אוצר גדול. עד כאן הסיפור. רגילים להשתמש בסיפור זה ולסיים במוסר השכל: האוצר נמצא בביתך ואינך זקוק לחפשו במקום רחוק. אך אנו נוסיף ונאמר, כי בוודאי אלמלא הלך אותו יהודי אל הגשר המרוחק לא היה זוכה לדעת לעולם כי האוצר טמון בביתו. לעיתים זקוקים אנו למסע ארוך שרק בסופו אנו יודעים ומבחינים את האוצר הטמון בביתנו.

כך גם הדבר בעבודת ה' ובמסעו של האדם אל הקודש. גם למסע הארוך ואף לנפילות והנסיגות יש תפקיד להביאנו אל המטרה אל החניה וממנה אל המסע הבא.

הרב יחזקאל יעקבסון, מהאתר: ישיבת ההסדר שעלבים http://shaalvim.co.il/