"וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה" (במדבר ה,ט). 'רבי עקיבא אומר: בא הכתוב ללמדך שאם בא לעשות כל גרנו תרומה רשאי, ובלבד שישייר מקצת ... "אשר יקריבו לכהן לו יהיה" ר' ישמעאל אומר: וכי תרומה מקריבים לכהן? מאי ת"ל "אשר יקריבו לכהן"? לפי שהוא אומר "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך", אבל לא שמענו מה יעשה בהם, ת"ל "אשר יקריבו לכהן לו יהיה", בא הכתוב ולימד על הבכורים שיהיו נתונים לכהנים' (ספרי). לשיטת ר"ע הפס' מדבר על תרומה, שנאמר "וכל תרומה" לומר שאדם יכול לעשות את כל גרנו תרומה, אולם צריך להשאיר מעט (בשל פס' אחר), ואילו לר"י הפס' מדבר בביכורים, ממילא לא לומד מכאן שיכול לתת כעין את כל גרנו לתרומה. וכך נחלקו במשנה: 'המרבה בתרומה, רבי אליעזר אומר: אחד מעשרה, כתרומת מעשר ... רבי ישמעאל אומר: מחצה חולין ומחצה תרומה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: עד שישייר שם חולין' (משנה תרומות ד,ה). 'מחצה חולין ומחצה תרומה - דסבר יכול אדם לעשות חצי כריו תרומה, דכתיב (דברים יח) "ראשית דגנך" דיו לראשית שיהיה כדגן [ראשית היא תרומה], ודגן הוא השיריים. עד שישייר שם חולין - לא בעינן רק שיהיו שיריה ניכרין. והלכה כר"ט ור"ע' (ברטנורא). נראה שבכוונה התורה לימדה על תרומה בפס' כאן (ואף לר"י שלומד שכאן מדובר בביכורים ולא בתרומה, בכ"ז התורה נקטה לשון תרומה כך שמשמע שבא גם לרמז על עניין שקשור לתרומה), כיון שקודם נאמר "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההוא. והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו. ואם אין לאיש גאל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו" (פס' ה-ח). מי שגזל ונשבע לשקר ועליו נאמר "חטאת האדם למעל מעל בה'", שחטא ומעל בה', זה מזכיר את חטא האדם הראשון שמעל בה', שלקח מעץ הדעת שה' לא הרשה לו ולכן זה כגזל וגם מעילה בה' (שמעל בלקיחה מה', זהו כעין הנאמר מעילה כשגזל ונשבע לשקר) [גם כשה' האשימו למה אכל ענה: "ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג,יב), כאילו שהוא לא אשם בדבר אלא ה', כעין הנשבע לשקר שטוען שהוא לא אשם במה שהתובע מאשימו]. לכן גם נלמד מהפס': 'וכל מצות לא תעשה וכו'. מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: אמר קרא (במדבר ה, ו) "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם", השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה' (קידושין לה,א), כרמז לחטא אדם הראשון שהוא וחוה חטאו, שעל שניהם היה איסור, וכך כל העולם התדרדר לחטא, ולכן נלמד כאן שהאיש והאשה חייבים בכל הלאוים שבתורה. עוד דרשו: '"ואשמה הנפש ההוא והתודו" למה נאמר? לפי שנאמר "והתודה אשר חטא עליה", אין לי אלא חטאת שטעונה וידוי, אשם מנין? תלמוד לומר "ואשמה הנפש ההיא והתודה". רבי נתן אומר: זה בנה אב לכל המתים שטעונים וידוי' (ספרי). גם בזה רמז כעין חטא אדם הראשון שהיה צריך להתוודות על חטאו והיה נמחל לו, אולם הוא לא התוודה אלא האשים את חוה, ולכן נשאר בחטאו (ור"נ לומד למתים, שזה כעין שה' אמר לאדם: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" [בראשית ב,יז], שבחטא עץ הדעת היה מלכתחילה עניין של מיתה, ואדם היה צריך להתוודות על חטאו). גם נלמד כאן לגר (שזהו החידוש כאן בפס' [רש"י פס' ו']): 'דתניא (במדבר ה, ח) "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם" וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים? אלא בגזל הגר הכתוב מדבר' (ב"ק קט,א), שגר הוא הראשון בשושלת שלו (שאין לפניו אחרים, שלא מתייחס אחר אבותיו לאחר הגיור), ולכן זה כעין אדם הראשון שהוא היה הראשון בשושלת בני האדם. לכן גם זה סמוך לפס' "מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם. ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל" (במדבר ה,ג-ד), כרמז שאדם וחוה חטאו בגן עדן ואז ה' הגיע לשם: "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום" (בראשית ג,ח), שזה נרמז במחנה "אשר אני שכן בתוכם"; ותוצאת חטאם היה שגורשו מגן עדן, שזהו כמו שבנ"י שלחו אל מחוץ למחנה את הצרוע הזב והטמא. (ואחרי הפרשיה שלנו נאמרה פרשית סוטה, כרמז שמעץ הדעת נעשה תאוות וקלקול של עריות [שלכן ראו עצמם ערומים]; וזה נאמר בצורה של תיקון, שהסוטה נטהרת, כרמז לתיקון לחטא עץ הדעת). לכן עכשיו נרמז על עניין תרומה, שאדם מרים תרומה לה', הוא מכריז בזה שכל הבריאה של ה', שבזה יש תיקון לחטא עץ הדעת שעשה כאילו שאינו של ה' שקובע. כשהאדם רוצה הוא יכול לתת כמעט את הכל לתרומה, אולם עליו להשאיר חלק מהיבול אצלו כדי לדמות למה שהיה אצל אדם הראשון שה' נתן לו הכל למעט עץ הדעת, שכך מראה דימוי בתרומה שמצהיר שהכל של ה' אבל מראה רמז למה שהיה בגן עדן (שהיה גם חלק לאדם), כדי לרמז שבא לתקן את הנעשה בחטא עץ הדעת. לכן התרומה הולכת לכהנים שהם עובדי ה' במקדש, שבו מתקנים ומעלים את העולם לה', שכך באים לומר שאנו באים להתעלות להיות אדם שדבוק בשכינה כעין הכהנים במקדש, שזהו בתיקון העולם מחטא עץ הדעת שאדם חטא. לכן לר"ע (ור"ט) האדם יכול לתרום (כשרוצה בכך) כמעט הכל אבל צריך להשאיר משהו אצלנו כדי לבטא דימוי לגן עדן שם היה כעין שיתוף לה' ולאדם, שחלק לאדם וחלק לה' (שלא לאדם זהו עץ הדעת), ולכן צריך שיהיה חלק לה' וחלק לאדם. לר"י תרומה זה עד חצי, כדי לבטא חזק את השותפות, כעין שותפות שלמה, ולכן עד חצי חצי (גם מראה בכך שמעלה את העולם לה', שיש חיבור שמים וארץ, ולכן חצי חצי כעין לשני הצדדים). גם נראה שיש בזה כדי לבטא שעבודת הקרקע בא"י זה מצוה, ולכן צריך להשאיר כל שהוא או חצי אצלו, לרמז על עבודת הקרקע לצורך האדם, שגם היא קודש בא"י (שתרומה זה מהגדל בא"י). לר"א זה עד עשירית, נראה שרומז בזה שבאים לתקן את העולם, ותיקון העולם נעשה ע"י התורה, ולכן עד עשירית כרמז לעשרת הדברות שירדו לעולם במתן תורה לקדש ולתקן את העולם, ובהם גנוזה כל התורה כולה ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא' וכו' [יר' שקלים ו,א]). לכן מדמה זאת לתרומת מעשר, שהיא תרומה מהלוים לכהנים, ששניהם אחראים על לימוד התורה בבנ"י, והכהנים במיוחד (שבט  לוי: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" [דברים לג,י], והכהנים: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" וגו' [מלאכי ב,ז]), ולכן זה מבטא במיוחד גילוי תורה ותיקון עולם.