"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" (ויקרא כה,לה-לח). 'ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר: כל מי שנותן פרוטה לעני, הקדוש ברוך הוא נותן לו פרוטות? וכי פרוטה נותן לו? והלא לא נותן לו אלא נפשו! הא כיצד? היתה כיכר בי' פרוטות, ועני עומד בשוק ואין בידו אלא תשע, ובא אחד ונתן לו פרוטה, ונטל ככר ואכלה ושבת נפשו עליו, אמר לו הקב"ה: אף אתה, בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך, אני משיבה לך. לפיכך משה מזהיר לישראל "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ"' (ויק"ר לד,ב). וכעין בדבר דומה נאמר בשמו"ר על הפס' "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך” (שמות כב,כד). '"אם כסף תלוה” כך פתח רבי תנחומא: "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו” (משלי יט יז). מלוה ה' חונן דל, כביכול לה' הוא מלוה. "וגמולו ישלם לו”. אמר רבי פינחס הכהן בן חמא אמר רבי ראובן: מהו וגמולו ישלם לו? יכול נתן פרוטה לעני, הקדוש ברוך הוא משלם לו?! אלא אמר הקדוש ברוך הוא: נפשו של עני הייתה מפרכסת לצאת מן הרעב, ונתת לו פרנסה והחיית אותו. חייך, שאני מחזיר לך נפש תחת נפש. למחר בנך או בתך באין לידי חולי ולידי מיתה, ואזכור אני להם את המצווה שעשית עם העני ומציל אני אותם מן המיתה. הוי, וגמולו ישלם לו, שאני משלם לך נפש תחת נפש. אמר הקדוש ברוך הוא: דייך שנקראת מלוה לי. אמר הקדוש ברוך הוא: "אם כסף תלוה את עמי”, אתה עמי, תזכה למחיצתי' (תנחומא “משפטים” סימן טו). יוצא שבהלוואה יש עניין של חיים (כמו שמחיה את העני), ואף קרוב לקב”ה – במחציתו (שה' אוהב את מי שעוזר לבניו, כמו אדם שאוהב ביותר מי שעוזר לבנו [לכן ה' מחשיב שכביכול הלווה לו]). לפי זה מובן מה שמסופר בחז"ל על הנעשה במעמד שהחיה יחזקאל את המתים בבקעת דורא: 'וכולהון עמדו על רגליהון, חוץ מאיש אחד. אמ' הנביא: רבון כל העולמים, מה טבו של זה האיש? אמ' לו: בנשך נתן ובתרבית לקח, וחיה? חי אני לא יחיה' (פרקי דר"א ,לג). שלכאורה לא מובן מה כ”ך חמור בכך שנתן בריבית? אלא כמו שהבאנו קודם מחז”ל, בהלוואה אתה מחיה את העני, וה' עושה מידה כנגד מידה ונותן חיים לך ולבניך, ואף אתה קרוב לה' בזכות זה. ממילא מי שמלווה בריבית, שפוגם ועושה ההיפך מזה, עונשו הוא שלא יחיה בתחיית המתים (ובזה לא חי בעצמו כמו שה' לא יחיהו [כויק”ר], וזה לעתיד – כהמשך הדורות, כעין שלא יחיה את בניו [כשמו”ר]), ובפרט שתחיית המתים היא מעלה גדולה וקדושה וזה בזכות קירבה מיוחדת עליונה לה', וכיון שהוא מרוחק מקירבה לה' אז לא יזכה לכך. (ובפשטות אפשר בדומה, שנאמר "וחי אחיך עמך", שאסור לתת בריבית כדי שיחיה, ולכן עונשו של המלווה בריבית זה אי חיים, שזהו שלא יקום בתחיית המתים). עוד נראה בדומה, מי שנותן בריבית הוא בעצם לא נותן לעני לחיות, הוא כאילו נותן לו לחיות אבל בעצם הוא יורד לחייו ומחריבם, ולכן עונשו הוא שכשיגיע הזמן לקום בתחיית המתים, שכך נראה כאילו הוא בא לחיות, בכ”ז הוא לא קם לחיים, כמו שעשה לעני. עוד נראה שבהלוואה בריבית אין לזה סוף, שזה ממשיך עד בלי די, אפילו אצל יורשיו אחרי מותו, לכן עונשו שלאחר מותו לא יקום כמו שחטאו ממשיך גם לאחר המוות. עוד נראה שיעוד הממון הוא לתיקון העולם, שזהו שכל הזהב נוצר בשביל ביהמ”ק (שהוא מקדש ומתקן את העולם [וכן זהו מקום שכינת ה', כמו שבתיקון העולם נעשה העולם מקום ראוי לשכינת ה']): 'א"ר שמעון בן לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב. ולמה נברא? בשביל המשכן ובשביל בהמ"ק שנאמר "וזהב הארץ ההיא טוב", כמה דאת אמר (דברים ג, כה) "ההר הטוב הזה והלבנון"' (שמו”ר לה,א). תיקון עולם בשלמות יהיה לעתיד לבא, ולכן המקדש הוא כעין עוה"ב, שיש בו (עשרה) ניסים תמידיים (אבות ה,ה) כגילוי מעל העוה”ז. לכן מי שנותן לאחר מממונו הלוואה כמו שה' רוצה, זה כמו שנותן מממונו למקדש, שמגלה קדושה בממונו. אבל מי שפוגם בזה, שנותן בריבית, שמנתק מזה את הקדושה בשל החטא שבכך, אז עונשו מתגלה לעתיד לבא שלא יקום בנס (כהיפך מהמתגלה במקדש), שגופו לא נתקן ומתקדש, כמו שהממון נשאר שלא בקדושה. אולי עוד אפשר שהממון יעודו להיות כלי לנשמה, שאיתו פועל בעולם לקדשו, ולכן יש בו קדושה כי מחובר לנפשו (שהיא באה לתקן בעולם), כמו שמובא ביהודי הקדוש על חזרתו של יעקב לקחת את הפכים הקטנים: 'כי יעקב אע"ה ידע שהפכים קטנים הם שלו ושייכים לנפשו ונבראו בשבילו, ומסר נפשו להעבירם. כי דבר שיש לו שייכות לצדיק מחויב ליהנות ממנו אף במסירות נפש. וכן ענין של כסף וזהב שהוציאו ממצרים היה מה שרצו להוציא הקדושה שהיתה כבושה בתוכם'. לכן מי שחוטא בהלוואה בריבית, שפוגם בממונו, עונשו בא לידי ביטוי בנפשו ומציאותו בעולם, שזהו שלא קם לתחיה, שלא חוזרת נפשו לגופו בתחיית המתים. אולי אפשר לרמז בפס' שמסתיים: “אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים", כרמז שמי שמלווה בריבית לא היה ראוי לצאת ממצרים, כאותם שמתו בחושך על שלא רצו לצאת ממצרים לא"י לעבוד את ה'. שהלווה הוא כעין עבד למלווה "עשיר ברשים ימשול ועבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב,ז) [ואף בויק"ר כאן הדגישו זאת: 'ר' תנחומא אמר לה בשם ר' חייא בר אבא, ר' נחמן אמר לה בשם ר' יודן בר"ש, ורבנן בשם רשב"ל: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול דרכו של לוה להיות עבד למלוה, הה"ד (שם כב, ז) "ועבד לוה לאיש מלוה"'. ויק”ר כב,ב]. ממילא מי שנותן בריבית הוא כעין כפה עליו עבדות עולם (כי הריבית עולה כל הזמן, ולכן לא יכול לגמור את חובו), שבכך דומה לגלות מצרים שהיתה כעבדות עולם (מצד הטבע), שעבד לא ברח ממצרים; לכן לא היה ראוי ליגאל משם ולבא לא”י. ממילא כיון שלא ראוי להיות קשור לא"י, אז לא ראוי לקום לתחיה שזהו כוחה של א"י (שלכן המתים קמים בארץ, ומחו"ל באים במחילות וקמים בארץ [כתובות קיא,א. תנחומא "ויחי" סימן ג] כי עיקר התחיה היא בכח א”י – שהיא נקראת ארץ החיים ['ארץ ישראל נקראת חיים, שנאמר: (יחזקאל כו) "ונתתי צבי בארץ חיים" (אבות דר”נ מג,יא)], שבה יש חיי קודש, שהגשמי קדוש; ואף לא מתגלה בו “להיות לכם לאלקים”, שאינו מחובר לאלוקות, ולכן לא ראוי לקום לתחיה מדבקות בקב”ה שנקרא חיים [ירמיהו י,י. אבות דר”נ שם], שה' משפיע חיים, ולכן לעתיד שהכל יתקדש יתגלה בנו דבקות בקב”ה "חיים" ולכן נקום לחיים). אולי עוד אפשר שנאמר שה' יעמיד את האדם בתחיית המתים מעצם שבשדרה: ' … א"ל: מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבא? א"ל: מלוז של שדרה' וכו' (ב"ר כח,ג). ממילא מי שנותן הלוואה לעני, שבא להעמידו, כעין עמוד השדרה שמעמיד את האדם, אולם לוקח לו ריבית, שמחסיר ממנו את עמידתו לעתיד (שעכשיו אמנם עזר לו לעמוד אבל בעצם לא נותן לו לעמוד לעתיד בשל הריבית) – שבזה כעין שפוגם כנגד עמוד השדרה ובגילוי לעתיד, ולכן עונשו שנפגם עמידתו לעתיד שקשורה בעמוד השדרה, שזהו בעצם הלוז שממנה קם לעתיד לבא, שכפוגם בה ולכן לא ראוי להחיות ממנה לעתיד. אולי אפשר שנאמר "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך", שמודגש כספך ואכילה, כרמז שהעני צריך כסף ממך כדי לאכול, ואתה מלווה לו בריבית; ועל הוצאות שבת נאמר: 'תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו' (ביצה טו,ב-טז,א), כך שכעין הוצאות שבת זה לא קשור לכסף ממך, אלא זה ניתן לו מה', ומה שנקבע לו להיות עני, שלזה אתה נותן לו כסף, זה מתבטא בשאר הזמנים, יוצא שהאכילה הראשונה בה זה מתבטא זה במלווה מלכה (שהיא הארוחה הראשונה שלא בשבת). סעודת מלווה מלכה קשורה לתחיית המתים: 'ואמרו הקדמונים דאבר אחד יש באדם ונסכוי שמו, וזה האבר נשאר קיים בקבר עד עת התחיה, ואפילו אחר שנרקבו בו כל העצמות. וזה האבר אינו נהנה משום אכילה כ"א מסעודת מלוה מלכה' (משנה ברורה; שו"ע סימן ש' סעיף א [אות קטן ב]). לכן הביטוי ההתחלתי של חטא ההלוואה בריבית מתגלה בסעודת מלווה מלכה, שבזכותה אמור לקום לתחיה, וכיון שמתגלה בזה פגם חטא, אז לא יכול לקום בתחיית המתים.