"ויאמר ה' אל ..." קיים באדם הראשון, נח וכמובן אברהם ויצחק, ואפילו יעקב. אך אצל יוסף ואחיו לא מצאנו פעם אחת שה' התגלה ודיבר איתם.

מעניין שיוסף רואה מבחינתו גילוי אלוקים, דרך החלומות, אף שאין גילוי מפורש כזו. בניגוד ליעקב שגם הוא חווה התגלויות דרך מלאכים וחלומות - שם ה' מדבר איתו במפורש (אף שאין זה דיבור ישיר, שהרי הוא בחלום או דרך שליח - מלאך), אצל יוסף החלומות ללא דיבור של הקב"ה. החלום הוא סתמי: על גרמי השמיים המשתחווים לו, על האלומות. יוסף מפרש שזה מסר משמיים. גם בחלומות השרים מתבטא יוסף "לא-להים פתרונים" ורואה בחלומם מסר אלוקי, וכך גם בחלומות פרעה: "את אשר הא-לקים עושה - הגיד לפרעה".

גם את משמעות מעשה האחים הוא רואה כשליחות אלוקית: "אתם חשבתם לרעה, אלקים חשבה לטובה", זאת על אף שלא היתה לו נבואה או התגלות אחרת שתבהיר שזו היתה הכוונה האלוקית.

הרמב"ן מסביר את ספר בראשית לפי הרעיון של "מעשה אבות - סימן לבנים", כלומר: מה שאירע לאבות האומה, מתבטא אצל הבנים. כל מה שקורה בשורש - יופיע אחר כך בענפים. הרמב"ן מבאר לפי עיקרון זה עד יציאת מצרים, אך נראה שיש כאן גם רמז לשאר ההיסטוריה.

ימי אברהם ויצחק הם כנגד ימי הבית הראשון, כי יש בהם גילוי שכינה מפורש. הקב"ה פונה אל האבות פעמים רבות, וכך בימי בית ראשון יש נביאים רבים. יעקב מבטא כבר את הגלות הראשונה, גלות השבעים. בתקופת גלות זו הנבואה מתעמעמת - אמנם יש נביאים בגלות, כגון יחזקאל, אך הנבואה פחות רווחת. יחזקאל מתאר מלאכים, סגנון שרווח פחות לפניו. בגלות השבעים פועל גם דניאל, שאינו נביא במובן הפשוט של המילה (עיין מגילה ג. - "ואיהו (דניאל) לא נביא". גם הכללת הספר בחלק הכתובים ולא בנביאים מעידה על כך), שמקבל חלומות, בדומה ליעקב אבינו שמקבל חלומות (בסולם יעקב, וכן בציווי על חזרתו לארץ הוא מתאר חלום ובו מלאכים המביאים את העתודים על הצאן).

יעקב אבינו חוזר עם בניו לארץ והם נמצאים בה כמה שנים. תקופה זו היא כנגד ימי הבית השני. בתקופה זו פוסקת הנבואה (אחרי תקופת תחילת בניית הבית, בה ניבאו חגי, זכריה ומלאכי). כך בימים אלה, אין נבואה והתגלות לבני יעקב.

מאפיין נוסף הראוי לציון הוא ריבוי המזבחות בימי אברהם ויצחק ופיזורם ברחבי הארץ, במקביל לימים בהם הותרו הבמות ורוב תקופת הבית הראשון בהם זבחו בבמות, לעומת יעקב שמקריב רק בבית אל, ומכריז: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה תהיה בית אלהים" - ההתייחסות למזבח כשייך לבית מקדש, שלא מצאנו אצל קודמיו. זה מציין את סוף ימי הבית הראשון וכל ימי הבית השני, בהם הקרבנות התבצעו רק בבית המקדש שבירושלים (הפרשנים האריכו לציין שבית אל מבטאת את ירושלים). 

יתכן וזו הסיבה שסיפור יוסף ואחיו כל כך נוגע בנו (מעבר להיותו סיפור מלא רגש ועלילה מפותחת). ימי יוסף ואחיו מבטאים תקופה של "פוסט-נבואה". יש הסתר פנים, וצריך להתמודד עם השאלה: מה עושים כשאין דיבור ישיר מאת הקב"ה?

ניתן לראות כיצד האחים אכן בכמה דילמות פועלים משכלם, וטועים בהחלטתם, מתוך החוסר בגילוי בהיר שיאיר להם את הדרך: מעשה שמעון ולוי (בפועלים מעצמם בקנאה על אחותם, מבלי להתייעץ אפילו עם אביהם, הנביא הזקן) מעשה ראובן (התמודדות עם שאלת ההנהגה בבית יעקב, האם מצד לאה או מצד רחל. כשיעקב מקרב את בלהה שפחת לאה, ראובן פועל מעצמו), מעשה יהודה ותמר (התמודדות עם שאלות בחינוך, ביוזמה במקום סכנה והכרה בחטא ותיקונו), וכמובן מכירת יוסף והמסתעף ממנה.

יוסף הוא היחיד המתעקש לראות את יד ה' לכל אורך הדרך: "באשר ה' איתו", שם שמים שגור בפיו.

הגמרא (חגיגה ה:) מתייחסת לגילוי שכינה במצב של הסתר פנים:

הגמרא מציגה שתי אפשרויות לגילוי מעורבות ה' בעת הסתר פנים:

רבא מציג את דרך החלומות, אותם אנחנו רואים אצל יוסף לכל אורך דרכו, מחלומותיו שלו, דרך חלומות שר המשקים ושר האופים ועד לחלומות פרעה. בכל החלומות יוסף לא רק ממתין בצורה פסיבית להתגשמות החלום (כמו יעקב ש"שמר את הדבר"), אלא נוקט פעולה אקטיבית להביא להתגשמותם: כדי להגשים את חלומו שלו הוא "משגע" את האחים להביא את בנימין תוך האשמת ועלילות. כשהוא שומע את חלומות השרים, הוא מוסיף השתדלות ששר המשקים יזכיר אותו לפני פרעה להוציאו מהכלא. ועל פתרון חלום פרעה הוא מוסיף עצה לאגור מזון מימי השבע לימי הרעב, וכך הוא זוכה למינוי למשנה למלך.

נוסיף שחלומות יוסף אמנם מתגשמים, אך יוסף צריך הרבה סבלנות עד להגשמתם. 22 שנים עברו עד שחלומותיו התגשמו, ושנתיים עד ששר המשקים נזכר ביוסף ומזכירו לפני פרעה.

כנראה שדרך החלומות היא המקום הלא ריאלי, מעבר למציאות הברורה של היום, חלום הלילה. השאיפות הכמוסות של האדם שאינו מעז להעלות על ההכרה הברורה שלו, אך הם מנקרות מהתת מודע העמוק שלו - הם דרך לביטוי אלוקי ולקריאה, שאסור לכבות אותה, גם אם הם רחוקות מאוד מהמציאות העכשווית והממשית.

הדרך השניה היא של רב יוסף, ששמו מזכיר את יוסף הצדיק. רב יוסף עומד על האמונה בכך ש"ידו נטויה עלינו" - כלומר: מצלה ומסתירה. נטיית היד של הקב"ה יוצרת צל, כיסוי, הסתרה והחשכה. קשה לראות בה גילוי שכינה. היא היא ההסתר! הכוונה העמוקה היא שהכיסוי אינו חיצוני, אלא הוא מה' עצמו. האמונה בכך שההסתרה היא מעשה מכוון של הקב"ה שבוחר להנהיג כך את עולמו - נותנת פשר ומשמעות למבוכת ההסתר. אי אפשר בלי להזכיר את דברי רבי נחמן המפורסמים: "אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה - בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך". יוסף מוצא בקשיים העצומים ובצרות שעוברות עליו את ה'. במכירתו הוא רואה "אלוקים חשבה לטובה". בעבודתו אצל פוטיפר ואפילו בבית הכלא: "ה' איתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו". אפילו בגירוי אשת פוטיפר הוא מזכיר שם שמים: "איך אעשה הרעה הזאת וחטאתי לאלקים" (השווה לדברי יהודה: "וחטאתי לאבי" - ללא הזכרת שם שמים).

נסיים בהארה מיוחדת:

כשיעקב מברך את בניו, הוא לא מזכיר שם שמים בכל הבנים (אמנם אחרי ברכת דן הוא פונה לקב"ה ואומר: לישועתך קויתי ה'. אך מילים אלו אינם מופנות לדן, אלא הן "קריאת ביניים" של תפילה לה', ואין כאן המקום לעמוד על משמעותה), מלבד אצל יוסף: "מא-ל אביך ויעזרך, ואת ש-די ויברכך".