"וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת. צרעת נושנת הוא בעור בשרו וטמאו הכהן לא יסגרנו כי טמא הוא" (ויקרא יג,י-יא). '"ומחית בשר חי" – יכול כל שהוא? ת״ל "שער לבן ומחית" – מה שער לבן מקום ב' שערות אף מחיה מקום ב' שערות. יכול לא תהא בה עד שיהא בה שיער לבן ומחית? ת״ל "צרעת נושנת היא" – היא טמאה, וא״צ דבר אחר לסעדה. וא״כ למה נאמר "שיער לבן ומחית בשר חי"? מלמד שלא תהיה טמאה עד שיהא בה כדי לקבל שער לבן ומחיה. יכול שער לבן מצד זה ומחיה מצד זה? ת״ל "בשאת" שתהא מבוצרת בשאת. הא כיצד? מקום ב' שערות משמאלה ומימינה וכן למעלה הימנה וכן למטה הימנה מרובעות, ונמצאו ל״ו שערות, נמצא גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע. ... "צרעת" – בנין אב לכל הצרעת שיהיו כגריס' (ספרא). 'באור הענין לפי מה דמבואר בדרשות פסוק הקודם שהשער לבן צריך להיות תוך הנגע ולא תוך המחיה, והמחיה צריכה להיות מבוצרת באמצע הנגע, א״כ ע״כ צריך שיהיה שיעור שתי שערות מקיף את המחיה מכל צד, ושיעור המחיה נתבאר לעיל שהוא ג״כ שיעור ב׳ שערות, א״כ שיעור גודל הנגע ו׳ שערות לארכה גם ו׳ שערות לרחבה שהוא שיעור גריס, ובזה הדרשה מבוארת, ומכאן ילפינן לכל נגע ששיעורו כגריס' (ת"ת). גודל הצרעת הוא כגריס, שזה שש שערות אורך על שש שערות רוחב. נראה שזה כרמז שהצרעת באה על לשוה"ר: 'אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו,ב), והדיבור הוא עיקר ייחודו של האדם: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז); '"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו" – עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים ... "לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י). האדם נברא בחיבור של שמים וארץ, וזה בא לידי ביטוי בשכל ובדיבור (וכן באונקלוס מודגש הדיבור: 'וּנפַח בְּאַפּוֹהִי נִשׁמְתָא דְחַיֵי וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא'). לכן כשמדבר לשוה"ר ומקלקל בכך את ערך הדיבור, שבמקום להופיע בו קדושה כחלק השמים הוא מורידו מטה לרעה, לכן נענש בצרעת. שהמצורע חשוב כמת: 'ותניא: ארבעה חשובין כמת ... מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת"' (נדרים סד,ב), שנענש כמו שלא ראוי לחיות, שבריאתו (הבאתו לחיים) היתה קשורה עם גילוי הדיבור, ולכן כשחוטא בזה ראוי לעונש כעין שלא להתקיים. לכן הצרעת מתגלה בגודל של שש שערות, כרמז ליום השישי בו נברא האדם (שנברא כמדבר), שאותו הוא מקלקל לטומאה. בנוסף שש רומז לתושב"ע שבה יש ששה סדרים, כך שמרמז על צד הקדושה שבבנ"י, שמתגלה בתורה שמתגלה בנו, וזה קשור לדיבור שלומדים ומלמדים תורה בדיבור, ובפרט תושב"ע שעוברת בע"פ – בדיבור. לכן כיון שהוא חטא בדיבור הוא עשה ההיפך (במקום לקדושה הוא עשה לטומאה, והעביר בפה לשוה"ר במקום תושב"ע), ולכן נענש בצרעת וזה מתגלה בגודל של שש שערות. לכן זה גודל של גריס כעין רמז למילה לגרוס, כרמז לתושב"ע שגורסים בפה. (לכן נרמז לתורה בפעמים שמוזכר תורה בצרעת: 'אמר ר' יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע: "זאת תורת נגע צרעת", "זאת תהיה תורת המצורע", "זאת תורת אשר בו נגע צרעת", "זאת התורה לכל נגע הצרעת", "זאת תורת הצרעת". זאת תהיה תורת המצורע – המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה' וכו' [ויק"ר טז,ו], שמעבר לפשט שבא להדגיש את חומרת הדבר, יש בזה אולי גם רמז שבלשוה"ר פוגם בגילוי תורה, שהתורה היא חמש, ובגילוי שלנו את התורה זה שש, כעין תוספת אחד על חמש, שכך באדם התושב"ע מתגלה בשש, וכנגד זה יש גילוי בצרעת). (וזהו כיום שישי שבו נברא אדם, וכתושב"ע שנועדה לגלות באדם את הנמצא בו מחלק האלוק שניתנה בו, הנשמה, לכן גם התושב"ע ששה סדרים כרמז לשישי). לכן מובן שהתיקון ללשוה"ר זה לימוד תורה: 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא' (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה"' (ערכין שם). לכן סה"כ יוצא גודל של 36 שערות (6X6) [כמו שמובא בספרא] כנגד ל"ו צדיקים שהתעלו בקדושה ומקבלים פני שכינה בכל יום: 'אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל, יח) "אשרי כל חוכי לו", ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' (סוכה מה,ב). שלזה האדם הגיע לעולם, לקדשו ולהביא לגילוי שכינה לעולם, שאותם ל"ו זה גילוי שיא בזה. גם נראה שזה שש כרמז לשש שעות שמשה היה צריך להגיע עם התורה, והם טעו ולכן עשו את העגל: 'אמר ר' יהושע בן לוי: מ"ד (שמות לב, א) "וירא העם כי בושש משה"? אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא. לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש. ולא השגיחו עליו. מת, ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן (שמות לב, א) "כי זה משה האיש" וגו'' (שבת פט,א). שכך מדבר לשוה"ר דומה לעשיית העגל שזה כפירה בה' וע"ז: 'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" ... תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתיב הכא "לשון מדברת גדולות", וכתיב בעבודת כוכבים (שמות לב, לא) "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה"' וכו' (ערכין שם). [הלימוד שלשוה"ר כעין ע"ז נלמד מהפס' בעגל, כרמז שקשורים. גם לשוה"ר כשלושת העברות, ובעגל חטאו בשלושת העברות במהלכו (שמות לב,ו; רש"י)], שכך בלשוה"ר במקום להשתמש בו לתורה הוא משתמש בו לחטא, ולכן דומה לעגל שנעשה בסיני, במקום לקבל תורה התחברו לע"ז; לכן נרמז בגודל שש שערות כנגד עניין שש שעות שלכן עשו את העגל. עוד נראה שהעניין של גודל שש שערות מתגלה בשתי שערות בנגע ושנים מכל צד (שכך סה"כ יוצא שש), שזה כנגד שבדר"כ כשמספר לאחר לשוה"ר זה בשקט שלא ישמעו ולכן זה אחד לשני – שנים שמדברים בניהם, ולכן זה בגילוי של שתי שערות בנגע. ויש בנוסף עוד שנים של שתי שערות מסביב, כנגד שכשחוטא ומספר לשוה"ר יש בזה גילוי של שלוש: 'במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי: הורג למספרו, ולמקבלו ולאומרו' (ערכין שם). 'לישנא תליתאי – זה לשון הרכיל שהיא שלישית בין אדם לחבירו לגלות לו סוד' (רש"י). 'לישנא תליתאי. פרש"י לשון שלישי של רכיל מגלה סוד. ואני מצאתי כתוב: לישנא תליתאי – שהקיפה הקב"ה אחת של עצם ואחת של בשר, והוא שלישי בתוכם' (תוס'). לכן מתגלה בשלוש (לשון שלישית\שלוש נפגעים) של שנים (המספר והשומע) [או שיש שני גילויים – הלשון שלישית והנפגעים שלושה, ולכן זה מתגלה בשלוש כפולים].