"וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲ-דֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲ-דֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ"

(שמות לד, ט)

לאחר שהעם חטא בחטא העגל, אמר הקב"ה למשה (שמות לג, ג): "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה".

למרות חטא העגל, הקב"ה יקיים את הבטחתו להביא את בני ישראל אל הארץ המובטחת - אך יחד עם זאת, הקב"ה לא ייסע עמם יחד במסע אל הארץ, והקב"ה מבטל גם את התוכנית לבנות את המשכן ולהשרות שכינתו בתוך בני ישראל.

ההנמקה המובאת לכך בפסוק היא משום שבני ישראל הם "עַם קְשֵׁה עֹרֶף". הביטוי "קְשֵׁה עֹרֶף" המוצג כאן באור שלילי, כנימוק לביטול הקשר בין הקב"ה לעם ישראל, מבטא את היותו של עם ישראל: עקשן, תקיף, לא מתגמש ולא מתפשר.

לנוכח גזירה זו, משה רבינו מתפלל ומבקש מהקב"ה שיסלח לחטאם של עם ישראל, שלא יעזבם ושלא יבטל את בניית המשכן. לבקשת הסליחה מצרף משה רבינו טיעון מפתיע (שמות לד, ט): "וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲ-דֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲ-דֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ".

היחס לעם ישראל כאל עם "קְשֵׁה עֹרֶף", שהיה נימוק לכך שהקב"ה בוחר שלא ללכת עמהם וליטול חלק במסעם אל הארץ המובטחת - הופך בדבריו של משה רבינו לנימוק להחלטה הפוכה, שדווקא משום כך, על הקב"ה לסלוח לחטאם ולבנות את משכנו בתוכם. משה רבינו משתמש בביטוי "קְשֵׁה עֹרֶף" באור חיובי.

מהי טענתו של משה? דווקא משום היותם של בני ישראל עקשנים ותקיפים כל כך, דווקא חוסר הגמישות שלהם - אלה הדברים שמבטיחים שעם ישראל יהיה נאמן לקב"ה לכל אורך הדרך. אמונתם העמוקה ותחושת השייכות הגורלית המלוות אותם הן שורשיות וחזקות כל כך, שלא יוכלו לתת להם לעזוב את הקשר שלהם אל העם היהודי, אל ההיסטוריה הייחודית שלו ואמונתו הנצחית בקב"ה, כפי שמתאר זאת "הכלי יקר" (בראשית מט, ז): "קשיות העורף אך טוב הוא לישראל, כדי שיעמדו בדתם ולא ישובו מפני כל לשמוע בקול זרים" - קשיות העורף תועיל להם במהלך ההיסטוריה לעמוד עמידה איתנה באמונת ישראל כנגד כל המלעיזים עליהם.

לאורך ההיסטוריה דבריו של משה רבינו הוכחו אינספור פעמים: היהודי לעולם אינו נכנע, במהלך 2000 שנות הגלות עם ישראל שרד גזירות והשמדות, עינויים וצרות, ובכל זאת נשאר נאמן למורשתו ולאלוקיו.  

משה רבינו מלמד אותנו בדבריו שאין באדם תכונה שהיא כישלון מהותי, שאין בה שימוש חיובי, בכל מידה יש כוח שאפשר וראוי להופכו לטובה.

וכך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק מז): "כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הופכו (=לבטלו), כי אין לך שום מידה וכוח שאין בה צד טוב גם כן, רק צריך שישתמש בה כפי רצון ה' יתברך, ואם אינו כפי רצון ה' יתברך גם המידות טובות - רעות".

כלומר, אפילו מה שנראה לנו כמידה טובה, כגון מידת החסד, אם אינה במידה הנכונה היא תהיה מידה רעה. למשל, אם אדם שידוע לנו שהוא מכור לסמים פושט את ידו ומבקש צדקה, אם ניתן לו סכום גבוה סביר להניח שירכוש בכסף סמים ויזיק לעצמו. כמו כן מי שמפנק את ילדיו בהמון אהבה בלי לנהוג עמם לעיתים במידת הדין עלול לקלקל את חינוכם.

כל הלך נפש וכל קו אופי הנמצאים בתוכנו, יהיו אשר יהיו, תמיד אפשר לנצלם לטוב. גם אם נראה לנו שחלקים מסוימים באישיותנו מקשים ומעכבים בעדנו ואינם מסייעים לנו להתקדם, עלינו לדעת כי גם את התכונות הללו ניתן להפנות לעשייה חיובית ולהזרימן אל אפיק נכון. ניצול הכוחות הללו בצורה מיטבית ובריאה יעזור לנו לחיות חיים טובים יותר ושלמים יותר.

הרב שמואל רבינוביץ, מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"

נחום בוצ'קו, מהאתר, "ישיבת היכל אליהו" - http://www.toraisrael.com/lesson.asp?id=1108