מדברים הרבה על הקושי של הורים לחתן את ילדיהם. תמיד חשבתי שאני מבינה את הקושי, הרי זה כל כך מובן ונורמלי: מיליון מטלות שנדחסות לזמן קצר, יחסית, ביניהן מטלות כבדות מאד, כמו: דירה שכורה או קנויה, הפקת ערב החתונה, על כל המשתמע ממנו, מילוי הבית החדש בכל מה שצריך, ביגוד לכל המשפחה, הזמנות שאסור לפספס שאף אחד לא ייעלב, והשגת הכספים לכל זה... זאת מבלי לדבר על הצד הרגשי שבכל העניין.

ברוך השם, זכינו לחתן את בתנו הבכורה, וחווינו את כל העניין על בשרנו ממש - את השמחה, הדאגה, הריצות, הבלגאן, הפחד, האושר, הדמעות והצחוק. הכל היה נורא נפלא, משונה, מעניין, חדש ומפחיד עד בלי די, אבל היה לי את בעלי לחלוק איתו את כל החוויות הללו ולהתחלק במטלות ובמעמסה. שוחחנו על הכל, והוא היה שותף מלא, אז היה הרבה יותר קל.

לכן, כשקרה האסון, ובעלה של חברתי נפטר בצורה פתאומית, והשאיר אותה עם מספר לא מבוטל של יתומים, ביניהם בן בכור העומד בגיל השידוכים, דבר ראשון שאלתי את עצמי - איך היא תוכל לעבור את כל זה לבד. קיבלתי עם עצמי החלטה שאקח ממנה לפחות חלק מהמשא, ואטול את הדברים שאני כן יכולה לעשות עבורה.

ליוויתי אותה בתקופת השידוכים, וכשחתמו על שטר האירוסין, הייתי שם להביא לה טישיו ולמחות את הדמעות. כבר אי אפשר היה לדעת אם אלו דמעות של אושר על המעמד, או דמעות של צער על כך שבעלה לא זכה לראות את האושר. אמרתי לה שאני איתה ומה שצריך לעשות אעשה יחד איתה. היא שמחה מאד, כי למרות שיש לה משפחה גדולה ותומכת, ב"ה כולם עסוקים בענייניהם. חברה טובה, שמכירה את הכל מקרוב, תמיד יכולה לעזור.

* * *

כך יצא, שאחת ההחלטות שקיבלה המשפחה עבורה הייתה קניית השמלה שלה לחתונה. כלומר, ברור שצריכים לקנות שמלה לחתונת הבן, אבל חברתי לא הייתה פנויה רגשית לחשוב על הדברים הללו. מה לה ולשמלה לחתונה, כשהעומס הרגשי כל כך גדול והאבל עדיין כמעט בעיצומו? היא ידעה שצריכים להלביש את החתן מכף רגל ועד ראש, היה ברור לה שהילדים צריכים להיות מאורגנים ומסודרים, במו ידיה היא חתמה על מה שהיא חייבת להביא בתור צד החתן, אבל על עצמה? מי בכלל חושב?!... אז ביחד עם המשפחה שלה, החלטנו שזו תהיה המחשבה שלנו. דווקא עכשיו, כשהיא כל כך עסוקה בצערה הפרטי, אסור שלא תראה במיטבה, עת עליה לקבל מאות אורחים. היא לא תעורר רחמים ביום הזה ותראה, איך אומרים, מיליון דולר.

כיוון שהיה ברור, שהיא לא תקדיש לזה את תשומת הלב הראויה, לקחתי על עצמי ללכת איתה לבחור את הבגד שיהלום את המעמד, יהיה מכובד ולא ישדר מסכנות. על כן, ביום שקבענו, במקום ללכת איתה לחנויות רגילות כפי שהיא התכוונה לעשות, ולקטוף מהקולב את השמלה הראשונה שתראה לה בלי להקדיש תשומת לב של יותר מחלקיק שנייה - לקחתי אותה לחנות של מעצבת ידועה ויקרה, מקום שאליו לא נכנסתי מעולם. בתחילה היא התנגדה מאד. "מה פתאום?", אמרה, "בחיים אני לא הולכת לקנות במקומות כאלו, חבל על הכסף".

"הפעם לא חבל!", אמרתי בתקיפות, "את המלכה של הערב וכך תראי! אם לא נמצא מה שאת אוהבת כמובן לא נקנה, אבל אם נמצא - המחיר הפעם לא ישחק".

זאת למרות שבתוך תוכי ידעתי שהמחיר ישחק ועוד איך. זה לא היה בזמן שבו הקימו קרן לכל יתום. באמת לא היה כסף בבית. הצטיידתי מראש בפנקס הצ´קים האישי שלי, וידעתי שהכסף לא יהווה בעיה, כי הוא לא יגיע ממנה אלא ממני. הייתי נחושה בדעתי, שזה לא יהיה מה שיעמוד בדרכי לתת לה את ההרגשה הכי טובה שביד בן אנוש להעניק לה. את בעלה לא הייתי יכולה להחזיר, אבל כן הייתי יכולה לגרום להרגשה רגעית של אושר חטוף, גם אם לא בר קיימא, על ידי תכשיט טוב, טיול מעניין או דברים דומים. גם בגד מיוחד בחתונה בהחלט יכול לשדרג את ההרגשה.

* * *

בקיצור, נכנסנו שתינו לחנות, והתפעלנו מההיצע שלא היה מיועד לנשים רגילות כמונו בשום צורה. המחירים, אף שלא היו כתובים על הבגדים, נראו מיד בשמיים. בעלת החנות קידמה אותנו בחיוך מעודד, וחברתי, שהתביישה לקחת את הרגליים ולברוח כמו שהייתה רוצה לעשות מלכתחילה, בחרה בגד כלשהו כדי לצאת ידי חובה, ונכנסה למדוד אותו.

תיכף ומיד כשנכנסה, סיפרתי לבעלת החנות, בקצרה ובקול נמוך, שמדובר באלמנה טרייה, שמחתנת ילד ראשון מתוך משפחה ברוכת ילדים. ביקשתי, אם תוכל, להוריד מהמחיר כמה שתוכל, ושכל שקל יעזור. "חוצמזה", הוספתי, "אני נותנת לך צ´ק פתוח שלי - כמה שאת רוצה לקחת על הבגד, אחרי ההנחה שתעשי, תחלקי לשניים. תאמרי לה שעלות הבגד היא חצי מהמחיר המקורי, ואת החצי השני תיקחי מהצ´ק שלי, מבלי שהיא תדע".

היא התרגשה מאד ואמרה שבוודאי, היא תוריד כמה שהיא יכולה ותעשה את זה בחכמה, שכן הדבר האחרון שחברתי מעוניינת בו זה רחמים מאשה זרה ולא מוכרת. אכן, יאמר לשבחה, שבעלת העסק הייתה עניינית כאילו היא לא יודעת כלום, ועזרה לחברתי למצוא בגד שיהלום אותה, כמו ששום בגד לא עשה מעולם. היא הסבירה לה שהיא מחסלת את המלאי הזה, כי היא מביאה קולקציה חדשה, ושהמחירים ממש ברצפה כעת. לכן, כדאי לה לבחור אפילו בגד נוסף, כי מדובר במציאות ממש, ובמבצע שלא יחזור הרבה זמן.

"ולמה זה לא כתוב בשום מקום?", שאלה חברתי בהגיון, ובעלת החנות הסבירה בחוכמה שהעסק שלה עובד אחרת. מי שמגיע אליה לא רוצה לראות שיש הרגשה של חיסול או של שוק, ואדרבא, מחירים נמוכים עושים רושם לא טוב על חלק מהלקוחות שלה, שהן מאד עשירות, ובעיניהן כמה שמשלמים יותר על הבגד הוא נהיה יותר משודרג.

"אבל את", אמרה לה, "רואים עלייך שיש לך ערכים אחרים והמחיר של הבגד לא הופך אותך ליותר או פחות שווה, אז אני אומרת לך את המצב כמות שהוא. יש כאלו שאם אגיד להם שהמחיר זול יותר הן לא יקנו את הבגד, אז אני אומרת את המחירים לפי הלקוחה. עובדה, את רואה בעצמך, על אף בגד אין את המחיר שלו, כי הוא נקבע לפי הקונה ולא לפי כמה שהוא שווה".

חברתי השתכנעה והסכימה למדוד עוד בגד, שהלם אותה מאד. היא רשמה צ´ק בסכום, שהיה, לכל הדעות, נמוך יותר מכל קניה בחנות נורמאלית, ויצאה מרוצה מאד מאד מהבחירה ובמיוחד מהמחיר. אכן, הבגד היה מצוין וירחיק כל מידת רחמים לא רצויה בערב השמח שעומד לפניה. גם אני הייתי מרוצה מהמחיר, כי ידעתי כמה יהיה כתוב בצ´ק שלי. הקניה הזאת הייתה שווה כל אגורה. הרגשתי שותפה למצוות הכנסת כלה ממש בהידור. זה אפילו לא היה בזבוז, כי בסופו של דבר, אחרי ההנחה, המחיר היה ממש זול אף יותר מבחנות רגילה.

ההכנות לחתונה המשיכו כרגיל, והן היו קשות מכל בחינה. לא היה כסף, וכל דבר לווה בחיפושים נואשים אחר השקל הבא. מצבי הרוח של חברתי וילדיה עלו וירדו ללא הודעה מוקדמת. הם נעו סביב ´כמה אבא היה שמח ללכת לקנות חליפה עם החתן´, לבין ´מזל שאבא לא פה, הוא היה מת רק מכמה שזה עולה...´. אני, כפי שהבטחתי, הייתי זמינה עבורה בכל שעות היום והלילה, ולמדתי להודות לקב"ה על החתונה שהייתה לנו, שגם אם הייתה מלווה בקשיים, לא היו שם רגעים קשים כל כך מבחינת געגועים. היה כל הזמן עם מי להתחלק, דבר שהיה נראה, בזמנו, לגמרי מובן מאליו, ועתה קיבל פנים חדשות של מתנה מיוחדת.

* * *

עבר חודש וחצי, עד שקיבלתי שיחת טלפון. מעבר לקו היתה בעלת החנות, שבו קנינו לפני חודש את הבגד לחתונה ולשבע הברכות. היא שאלה אם אני גברת איקס, שנתנה לה את הצ´ק הנוסף. חשבתי שהצ´ק חזר, או שיש בעיה כלשהי שאני לא מודעת לה, אך היא אמרה "מה, לא שמת לב? לא פדיתי אותו". הודיתי שאני לא מבינה גדולה בענייני חשבון הבנק, ושבעלי ממונה על כך. היא אמרה "החלטתי להיות שותפה למצוות הכנסת כלה ולא לפדות את הצ´ק שלך. לקחתי את המצווה הזו לעצמי, ואת בוודאי תמצאי את האפשרות לעזור לה במקום אחר".

"כל הכבוד...", מלמלתי מופתעת מהרצון הטוב שגילתה, ותמהתי על שיחת הטלפון הזו. אם היא לא מצאה לנכון לשתף אותי בזה עד כה, מה קרה כעת?

"אז מה העניין?", שאלתי, לא מדמיינת עד כמה אני עומדת להיות מופתעת מהדברים שלה.

"אז ככה, אתמול נכנסה אלי לקוחה מחו"ל, אשה עשירה מאד, שבאה לחתן כאן את הבן שלה בעוד שבועיים. היא קנתה אצלי מספר בגדים בסכומים ניכרים, ולאחר שסיכמנו כמה מגיע לי, היא קראה לבעלה שיבוא לשלם.

כשהוא נכנס, אמר לי שהחליט לעשות מצווה. הוא מחתן את בנו בקלות רבה, כי יש לו הרבה כסף, והוא חושב שאין לו אפשרות יותר טובה לעשות בכספו שימוש נכון כמו עכשיו. "כמו שאני מחתן את הבן שלי בקלות, כך אני רוצה שמישהו שאין לו יחתן בקלות. אולי את מכירה חתן יתום או כלה יתומה? אני אממן את כל צרכי הנישואין שלהם ובחתונה של הבן שלי אני אשמח כפול".

"כן", עניתי בהתרגשות רבה, "אני מכירה. בדיוק עכשיו יצא לי להכיר מישהי כזאת. אני רק צריכה למצוא את הפרטים שלה...". לקחתי ממנו את מספר הטלפון בו ניתן יהיה להשיג אותו, והבטחתי לחזור אליו עוד באותו ערב.

"תביני", אמרה לי, "מהרגע שהחלטתי שלא אעשה שימוש בצ´ק שלך, מן הראוי היה לקרוע ולזרוק אותו, אבל משום מה שמרתי אותו בתיק שלי ולא זרקתי. אני אפילו לא יודעת למה... כך, כל שהייתי צריכה לעשות הוא לחפש את הצ´ק שלך, בין מיליון המסמכים שיש לי בתיק, וליצור איתך קשר. אין לי ספק, שאם הייתי זורקת את הצ´ק, לא היתה לי כל דרך להשיג אותך...

קדימה, צרי קשר עם החברה שלך. אולי נהיה חלק ממצווה גדולה של הכנסת כלה...".

עמדתי די משותקת. כל השיחה הזו נראתה לי הזויה לגמרי ובלתי אפשרית לחלוטין. אם היא באמת החליטה לא לפדות את הצ´ק שלי, למה המשיכה ללכת איתו חודש וחצי בתיק?...

זה עדיין נשמע לי כמו מתיחה לא ממש מוצלחת, ורציתי קודם, לפני שאני מספרת את זה לחברה שלי, להבין אם מישהו לא צוחק על חשבוני. מה שבטוח, שהיא לא תתאכזב. ביקשתי מבעלת החנות את מספר הטלפון של התורם העתידי ויצרתי איתו קשר. שאלתי אם הוא רציני, כי אין טעם להוסיף לחברתי עגמת נפש על מכאוביה, והוא אמר שלגמרי כן, והוא ישמח לשמוע פרטים.  

היה לי קל לספר לו, כי ידעתי בדיוק מה ואיך, וגם סיפרתי לו איך בדיוק הגיע המספר שלי אליו. הוא ראה מיד שמדובר באצבע אלוקים וממש התרגש.

קבענו פגישה ליום המחרת. סיפרתי לחברתי שאנחנו הולכים לפגוש תורם עשיר, שאולי יעזור לה לעבור את החתונה בפחות חובות. היא שמחה מאד. לא אמרתי לה שאולי כל החתונה תמומן, כי עדיין לא הייתי מספיק בטוחה בכוונותיו הרציניות של האלמוני שלא הכרתי, ולא ידעתי עד כמה מילותיו שוות את הנייר עליו הן יכתבו.

פרסומת

חברתי הצטיידה בתמונות ילדיה, על פי עצתי, ויצאנו לדרך אל המלון שם התאכסנו בני הזוג. הפגישה היתה בתחילה קצת מסויגת, אך מהר מאד האווירה הפשירה והתחממה. ישבנו שלושתנו, אשתו של התורם, חברתי ואני, ומחינו דמעה, כשהוא כתב צ´ק על סך כמה עשרות אלפי דולרים. עוד, הבטיח, כי ברגע שיבשרו לו על קניית דירה, הוא יוסיף לעזור.

חודש לאחר מכן התקיימה בארץ חתונתו של בן התורם, וחברתי ואני הוזמנו כאורחות. כמובן שכיבדנו אותם ובאנו. יום לאחר מכן סגרה חברתי על דירה, והנדיב, למרות שהיה באמצע שבע הברכות של הבן שלו, הגיע לראות אותה ושילם במזומן את יתרת התשלום... בנוסף לכך, נתן לחברתי צ´ק שמן, שיממן את הוצאות החתונה הקרובות... הוא הבטיח, שאם יזמינו אותו, הוא מבטיח לבוא מחו"ל עם אשתו, ולשלם את כל שאר התשלומים, כולל כל מה שצריך לשבע ברכות(!).

* * *

הסיפור ההזוי הזה התקדם לכל אורך הדרך, מילה במילה, בדיוק כמו שהוא הבטיח. בכל תחנה חברתי קיבלה צ´ק שמימן את כל ההוצאות שהיו, והשאיר דמי קדימה להוצאות שאחר כך, בעין יפה וביד רחבה, הרבה יותר ממה שהיא התכוונה בתחילה לעשות ולהוציא.

החתונה היתה הכי שמחה שהייתי בה בחיי. חברתי יכלה לחזור הביתה ולדעת שאין אחריה חוב של שקל אחד, והילד מסודר הכי טוב שיש, יותר ממה שחלמה. חסרונו של הבעל היה ניכר בכל שנייה, אולם הידיעה כי הקב"ה כ"כ דאג לה והקל עליה, הפחיתה במעט את הכאב.

למעשה, הסיפור הזה המחיש לי יותר מכל דבר אחר, מה היחס של הקב"ה למי שנמצא בצער, ובעיקר יתומים ואלמנות. איך במצב הכל כך רגיש הזה, שהצער מאיים להציף ולהטביע אותם, הוא שולח קרן אור גדולה של נחמה, בדרך שהיא לגמרי למעלה מדרך הטבע, כדי להזכיר להם, שלמרות הכל, ודווקא עכשיו, יש מי שרואה את כאבם ודואג להם.