"ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים" וגו' (שמות י,כב). 'חשך למה הביא עליהן? יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים, והוא חוקר לב ובוחן כליות, לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת; אמר הקדוש ברוך הוא: אם אביא עליהן מכה בפרהסיא וימותו יאמרו המצריים כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן, לפיכך הביא על המצריים את החשך שלושה ימים כדי שיהיו קוברין מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהם, ויהיו משבחין להקדוש ברוך הוא על כך. מהו "חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה"? אמר רבי אבדימי דמן חפה: אותו חשך כפול ומכופל היה. רבותינו אמרו: שבעה ימים של חשך היו, כיצד? שלושה ימים הראשונים מי שהיה יושב וביקש לעמוד עומד, והעומד בקש לישב יושב, ועל אלו הימים נאמר "ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים לא ראו איש את אחיו"; שלושת ימים אחרים מי שהיה יושב לא היה יכול לעמוד, והעומד אינו יכול לישב, ומי שהיה רובץ אינו יכול לזקוף, עליהן נאמר "ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים". ובשלושת ימי אפלה נתן הקדוש ברוך הוא את חן העם בעיני מצרים והשאילום, שהיה ישראל נכנס לתוך בתיהן של מצרים והיו רואין בהן כלי כסף וכלי זהב ושמלות; אם היו אומרים אין לנו להשאיל לכם, היו ישראל אומרים להן: הרי הוא במקום פלוני, באותה שעה היו המצריים אומרים: אם היו אלו רוצים לשקר בנו היו נוטלין אותן בימי החשך ולא היינו מרגישין, שהרי ראו אותן כבר, אחר שלא נגעו חוץ מדעתנו כמו כן לא יחזיקו, והיו משאילין להן, לקיים מה שנאמר (בראשית טו, יד) "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". הדא הוא דכתיב "ולכל בני ישראל היה אור" וגו', בארץ גושן לא נאמר אלא במושבותם, שכל מקום שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס ומאיר לו מה שבחביות ובתיבות ובמטמוניות, ועליהם נאמר (תהלים קיט, קה) "נר לרגלי דבריך" וגו'' וכו' (שמו"ר יד,ג). משמע שהיו שני סוגי חושך בשל שהיו שני עניינים, האחד הוא לקבור את המתים, והשני כדי שיכנסו ויראו מה יש אצל המצרים (כדי שישאילו להם אח"כ). לכן בהתחלה חושך שיכלו לשנות תנוחה מישיבה לעמידה אולם לא יכלו ללכת ולכן לא היו יוצאים מבתיהם, ולכן יכלו ישראל לקבור את המתים שמתו אז, אבל בשלושת הימים האחרים לא יכלו לשנות כלל, שכך יכלו ישראל להיות ממש צמוד אליהם בלי חשש שיגעו בהם תוך כדי שינוי תנוחה, ולכן יכלו להיכנס לבתיהם ולפתוח ארונות ולראות מה יש בבתי המצרים כדי שיוכלו לשאול מהם אח"כ. ואף כיון שלא יכלו לשנות תנוחה זה נתן למצרים את ההבנה שיכלו לגנוב מהם בכל מקום אפילו בצמוד להם, ולא עשו כך, ולכן הם האמינו לישראל והשאילו ברצון גמור. אמנם ה' יכל לעשות שבכל זמן מכת החושך יהיה אותו דבר, אלא שמצד אחד היה צריך שלא יזוזו כלל כדי שיכנסו לבתיהם ויחפשו, ומצד שני לא ראוי לתת קושי מכה כשאין צורך, ולכן חולק שבהתחלה לא נעשה מכה כ"ך קשה כמו שבהמשך, ואח"כ התחזקה המכה לפי הצורך. אולי בזה אפשר להבין את המחלוקת שנאמרה קודם במדרש: '"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה" מהיכן היה החשך ההוא? רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר: מחשך של מעלה, שנאמר (שם יח, יב) "ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו", רבי נחמיה אמר: מחשך של גיהנם, שנאמר (איוב י, כב) ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים וגו'' וכו' (שם,ב). שאפשר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אלא שאחד דיבר על סוג החושך הראשון, והשני דיבר על סוג החושך השני. (נראה שמהחושך של מעלה נעשה החושך שלא יכלו לשנות תנוחה, כיון שברשעותם לא שייך להם עמידה כלל בגילוי של קודש ולכן בטל מהם כל יכולת של פעולה, ואילו מהחושך של הגיהנום החשיך להם בשלושה ימים הראשונים, שלא יכלו ללכת, אבל יכלו לשנות תנוחה. ולכן בפס' של מעלה נאמר "ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו חשכת מים עבי שחקים" שכעין עננים מלאים מים, כביכול שיש מילוי ממשי, ולכן מזה נגרם שלא יכלו לזוז כלל, ואילו בפס' של גיהנום נאמר "ארץ עפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים ותפע כמו אפל", שאין סדרים של יום ולילה, כך שמשמע שזה כללי יותר שאין אור ולא שממש חשים אותו, ולכן מזה לא יכלו ללכת בכלל, אבל יכלו לשנות תנוחה במקום). נראה שבחושך נעשה שתי צורות, כיון שגם בסיבה שכנגדה באה המכה יש גילוי כזה: 'הם חשבו לאסור אותם בבית האסורים, הביא עליהם חשך שנאמר: "לא ראו איש את אחיו"' (ילקו"ש רמז קפב), שמבית הסוהר לא יכולים לצאת, וכן לפעמים קושרים את הרגל וכך יכולים לזוז מעט,  שכך לא יכלו לצאת החוצה כדי שלא יראו שישראל מקברים את מתיהם, ולכן לא יכלו לצאת או ללכת אבל יכלו לשנות תנוחה; בנוסף בבית סוהר לפעמים גם תופסים אותם בידים וברגלים שאוזקים אותם בקרש גדול עם סגירה לידים ולרגלים, שכך לא יכולים לזוז בכלל – אפילו לא לשנות תנוחה, שכך בחצי השני לא יכלו אפילו לשנות תנוחה. נאמר על החושך: '"וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" כמה היה אותו חשך? רבותינו אמרו: עבה כדינר היה, שנאמר "וימש חשך" שהיה בו ממש' (שמו"ר יד,א). שהחושך היה בו ממשות ולכן מנע מהם ללכת, ואח"כ גם מנע מהם לזוז, והשתמשו בעובי כדינר כדי לרמז שיש בו עובי ממשי, אבל גם לרמז שדינר נקרא גם זוז, כרמז שלא יכלו לזוז בגללו.