כְּבוֹד הַלָּשׁוֹן  –  פרשת וישב

לז,טז: וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים: הדגש בנו"ן בצירוף 'הגידה נא' מורה על דיבורו הנרגש של יוסף שהרגיש אבוד בשדה ולא ידע לאן ללכת כדי למלא את שליחות אביו.

לח,ט: וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע: הדגש בלמ"ד בצירוף 'כי לא', מורה על כל שאונן מאד לא רצה לתת את זרעו לאשת אחיו, ולכן שִחת ארצה. הנישואין האלה היו כפויים עליו על ידי אביו: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ (ח'), ודעתו לא הייתה נוחה מכך, וכן הצורה המביעה ריגוש רב, כִּי לֹּא.

לח,טז: וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ: הדגש בנו"ן בצירוף 'הבה-נא' מורה על להיטותו הרבה של יהודה להתייחס עם מי שחשב לזונה, וזאת לאחר שכבר התנחם על מות אשתו והרגיש בודד: וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה; וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה (י"ב).

לח,כה: לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה: הדגש בלמ"ד בצירוף 'אלה לו' מורה על התרגשותה של תמר, שהביאה להודאת יהודה בחטאו: וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי (כ"ו).