קח את המטה.
24/9/2021
קח את המטה.
בפ׳ זה רבו הדיוקים: א) מכיון שנאמר "ודברתם אל הסלע", מה צורך יש במטה ברגע זה ? ב) ״והקהל את העדה״ ובחרב (כלומר בסיני) צוה רק: ״וקח אתך מזקני ישראל״ ? ולא עוד אלא, שלפי חז״ל נעשה נס ועמדו כל ב״י "אל פני הסלע", ומועט החזיק את המרובה (רש״י), ולאיזה צורך עשה ה׳ את הנס הזה ? ג) ״אתה ואהרן אחיך״ - למה צירף הקב״ה בזה את אהרן, הלא בין לדבר אל הסלע ובין להכותו די היה במשה לבדו ? ד) ״ודברתם אל הסלע״ - למה בחרב נאמר ״והכית בצור״ וכאן ״ודברתם״ ? ה) ״לעיניהם״ - ובכל מקום נאמר "ודברת באזניהם" וכדומה. כי האזן היא המקבלת את הדיבור ולא העין ? ו) ״ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע״ - נראה ככפל לשון ? ז) אצל ונתן נאמר ״מימיו״ ואצל ׳והוצאת׳ - סתם ׳מים׳ ? ח) התחיל בלשון רבים "ודברתם אל הסלע״ וסיים בלשון יחיד ״והוצאת ... והשקית״ ?
ונקדים דברי הילמדנו, ודברתם אל הסלע שנה עליו דבר הלכה א׳ או פרק א׳, היינו לא שמשה ידבר אל הסלע שיתן מימיו, אלא שישנה עליו דבר הלכה או פרק א׳ לבנ״י, שישמעו כולם את דברי התורה (ולצורך זה היה הכרח, שיעמדו כולם "אל פני הסלע") ואז ״ונתן - הסלע - מימיו"; לא מים חדשים, אלא המים שהיה נותן כל מ׳ שנה לב״י בזכות מרים ושנפסקו עתה במיתתה , יתן עתה מחדש בזכות לימוד התורה של כל ישראל. וכבר העירו בהעמק דבר (הנצי״ב) , שעצירת המים של הסלע דומה לעצירת גשמים בעון הדור והתקנה לזה תורה ותפלה (היחידים - רבנן - מתחילין ומסיימין את התעניות בשעת עצירת גשמים - תענית י׳, י״ב). ובמגילה ד״ב אמרו, שתלמוד תורה דרבים גדול מהקרבת תמידין, וביארו שם ברש״י, דהיינו ת״ת של כל ישראל. ולפיכך צוה ה׳ להקהיל את כל העדה ועשה נס, שהחזיק הסלע את כולם, ויהיה זה ת״ת של כל ישראל. ובזכות זה יתן הסלע את "מימיו". אבל דוקא אם כל ישראל ישמעו את דברי התורה בעיון רב ע״מ לקיים תורה לשמה, וזה שנאמר "ודברתם אל הסלע (אולי הכוונה לרמז ׳אל הסלע - אבן - יצר הרע המסיר את לב האדם מאחרי ה׳, ושדברי תורה תבלין לו, כנאמר ״הלא דברי כאש נאום ה׳ וכפטיש יפוצץ סלע) לעיניהם״ -
הרוחניים של ב״י, שיתרגשו מדברי התורה והמוסר, שתדברו על הסלע (וכנאמר "ובמרירות תאנח לעיניהם" {יחזקאל כא} שהכוונה לעיני הרוח) ויתפללו כל ב״י על המים: "ונתן מימיו". אבל אם לא יתמלאו התנאים האלה, אז הסלע שהיה נותן מימיו בזכות מרים שמתה וגם אין במקום זה זכות תורה ותפילה - לא יתן כבר מימיו, אבל אין לתת לב"י למות בצמא, אלא: "והוצאת להם מים מן הסלע". מים ע״י הכאה, וכמו שעשית ברורב, תעשה נס חדש ומים חדשים. ואת ההכאה יעשה משה בעצמו (כמו בחרב) ולפיכך נאמר "והוצאת ... והשקית" בלשון יחיד. ולפיכך נצטוה משה לקחת את המטה, שמא לא ישמעו ב״י את דברי התורה והמוסר, שידברו משה ואהרן (בעירובין נ"ד מבואר, שמשה היה משתף את אהרן בלימוד תורה לב״י), אז יכה משה במטהו על הסלע ויוציא ממנו מים בהכאה, כמו בחרב (שהיה עוד קודם מתן תורה וא״א היה להוציא ע״י לימוד התורה). (אזניים לתורה)
ויעש משה נחש נחשת (כא, ט)
ויעש משה נחש נחשת לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקב״ה אמר לי נחש, אני אעשנו של נחשת, לשון נופל על הלשון, זה לשון רש"י מדברי רבותינו (ב״ר לא ח) ולא הבינותי זה, שהרי הקב״ה לא הזכיר לו "נחש" אלא "עשה לך שרף" אבל דעתם לומר כי הלך משה אחר שם העצם אשר לו והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא ויסע א) בויורהו ה׳ עץ (שמות טו כה) וכן במלח אלישע במים (מ״ב ב כא) וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד) וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כחות הנפש וכשיהיה כל זה כך, ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וצוה הקב״ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם, ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון, כי הזכרת השם בלבד תזיק והכלל, כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה: (רמב״ן)
אם נתן תתן את העם הזה בידי וגוי. (כא, ב)
פירש"י ז"ל "יושב הנגב - זה עמלק שנאמר (במדבר יג) עמלק יושב בארץ הנגב ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב״ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען אמרו נתפלל סתם שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי".
שמעתי בשם הגה"ק החי׳ הרי"מ זי״ע שהקשה למה לא שינו גם את מלבושם, כדי שלא יכירום כלל. ואמר שאם היו משנים גם לבושיהם. ובני ישראל הי׳ מבקשים להשי״ת שימסור כנענים בידם. היו נמסרים באמת. אף שהמה עמלקים, כיון שהי׳ משנים לשונם ולבושיהם. הוי להו כדין כנענים ממש. אף שבתולדה היה עמלקים. ומזה יצא לנו מוסר השכל, שאם משנה ח"ו לשונו ומלבושו, כאחד מהעמים. הוא נחשב כאחד מהם.
(שיח שרפי קודש)
מאוצרות המגידים
ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם: ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן: וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני הי: (כ, א-ג)
פרש״י ‘כל העדה’ שכבר מתו מתי מדבר ואלה פרשו לחיים. כי בכל התורה הלשון עדה הוא ציבור חשוב, כמ”ש בפרש שלח ‘ותשא כל העדה’ פרש״י סנהדראות. אך הלשון ‘עם’ הוא מדרגה פשוטה כערב רב.
הקשה הרה”ק מקלויזנבורג זי״ע דבזה הפסוק סותר את עצמו, כי פתח בלשון חשוב ‘ויבואו בני ישראל כל העדה’, ותוך כדי דיבור נאמר ‘וישב העם בקדש’, ממה נפשך, עדה או עם? וביאר ע״פ מה שהיה זקנו הדברי חיים רגיל לספר מעשה נורא עם אברך חשוב תלמיד חכם למדן וירא שמים, [א לאטישער אינגערמאן] שהיה אוכל ‘קעסט’ אצל חותנו שהיה איש פשוט מאד, ולא השיג כלל במעלת חתנו התלמיד חכם. אך זה האברך היה יושב ועוסק בתורה בכפר שהיה חותנו גר שם, ולמד בנגלה ובנסתר יום ולילה, וכולם העריכוהו מאד כי לא היה ת”ח כמוהו בכל אותו הכפר. עד שמרוב הכבוד שנתנו לו, התחיל לאחוז מעצמו.
וראה באחד הספרים שאם יושבים בהתבודדות ארבעים יום זוכים לגילוי אליהו, ואז עוד לא טעו לחשוב כמו היום שיכולים להיות זולל וסובא וגם לזכות לגילוי אליהו, לכן החל לפרוש עצמו לגמרי מעוה״ז וסגר את עצמו מ’ יום באיזה חדר ועסק בתורה יומם ולילה ברציפות.
ויהי ביום הארבעים באשמורת הבוקר, ויעבור הגוי חוטב העצים של אותו הכפר סמוך לדלת אותו החדר, וכיון שבחוץ היה הכפור גדול, ביקש חוטב העצים לחמם את ידיו בתוך החדר, ויפתח את דלת החדר. וזה האברך הבין בוודאי שזהו אליהו הנביא שהגיע אליו בצורת גוי חוטב העצים, וכיבד אותו בכבוד גדול, וכבדו לשבת, וכיבד אותו בכוס של אליהו, ומזג לו כוס גדול של יין לשתות, ולאחר ששתה הגוי, בירך אותו בפולנית בהתלהבות גדולה, וענה האברך אמן על ברכת אותו גוי, ואח״כ חטף ושתה שיירים מכוסו של ‘אליהו הנביא’. ואח״כ יצא הגוי לדרכו. וחזר האברך ללימודו בהרגשת התעלות ושמחה שזכה לגילוי אליהו הנביא, אשרי מי שראה פניו בהקיץ, וגם זכה לקבל ממנו ברכה.
בהמשך היום פגש אותו הגוי את חותן האברך הנ״ל, שהכירו היטב, וסיפר לו איזה חתן טוב יש לך, היום לפנות בוקר רציתי לחמם עצמי קצת, ונכנסתי לבית חתנך, ותיכף כיבד אותי בכוס גדול של יין וכוי. והנה אותו האברך לא יכל להתאפק מלספר שהיה לו גילוי אליהו [כמו שכתב בהקדמת השב שמעתתא שגם אם יזכה אדם לעלות לשמים ולשמוע תורה ממתיבתא דרקיעא, לא יוכל להשיב נפשו לפני שיספר לחבירו מה שזכה לראות כשעלה למעלה וכו’] ואכן סיפר לחותנו את הסוד שזכה היום לפנות בוקר לגילוי אליהו. תיכף ששמע חותנו את דבריו, קפץ ממקומו כנשוך נחש, גואלד, הרי זה היה הגוי חוטב העצים, הרי שתית יין נסך רחמנא ליצלן, עכשיו צריך להכשיר את כוס של אליהו.
כשסיפר הדברי חיים זאת המעשה, שאל מדוע נכשל האברך בחטא כזה, הרי כתב בשו״ע כשסיפר הדברי חיים זאת המעשה, שאל מדוע נכשל האברך בחטא כזה, הרי כתב בשו”ע יו”ד ברמ״א מי שנכשל ביין נסך צריך להתענות כמה וכמה תעניות לכפר עוונו שנכשל בשוגג ביין נסך. וענה שכיון שעלה בדעת האברך שהוא ראוי לגילוי אליהו הנביא, הרי אמרו בגמ’ סוטה שכל מי שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה, ומדה כנגד מדה, כיון שהיה גס רוח מעין ע״ז, סיבבוהו משמים שיכשל ממש ביין נסך. כי אסור לאדם ללכת בגדולות ונפלאות למעלה ממדרגתו, כשהוא עניו ושפל ברך אין עולה על דעתו שהוא ראוי לגילוי אליהו.
בזה מיישב הקלויזנבורגער רב את לשון הפסוק הנ”ל, הגם שאסור לנו לדבר על דור המדבר ועל דור באי הארץ, אין לנו שום השגה בעוצם מעלתם, אך בדרך מוסר י״ל שכאן לאחר שכבר כלו מתי מדבר ונשארו רק הדור באי הארץ, עלה בדעתם שאנו אין אנו כמו אבינו וזקננו שלא עמדו בנסיונות המדבר, ונאמר בהם ‘ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי’, אנחנו כן חזקים וראויים להכנס לארץ ישראל. ואנחנו בבחינת ‘עדה שלימה’, חסידים ואנשי מעשה בלי חסרונות. וכיון שלא הרגישו בענוה ושפלות הרוח, באותו רגע ובאותו פסוק כבר הם מכונים ‘וישב העם בקדש’, וכבר ירדו ממדרגתם. ומתה מרים הצדקנית. כמ״ש בחובות הלבבות שער התשובה פ” ח שמי שהוא שלם ומושלם, אז צריך להתיירא מאד מהנסיונות שיש למי שחושב שהוא שלם. כמו שאמר החכם לתלמידיו, אם לא היה לכם חטאים, הייתי מתיירא ממכם יותר מהעבירה שהיא גדולה מכל העבירות, והוא עוון הגאות. כי כשאדם חטא, ולא התפלל כראוי, הרי מסתובב כשפל ונכנע, אך כשמצליח ועולה, ורחב לבבו, אזי צריך מאד להזהר מגאווה.
וחז״ל דרשו ‘ולא היה מים לעדה’, שלא היה להם תורה. ובגמ’ דרשו ‘למה נמשלה תורה למים’ שהולכת ממקום גבוה למקום נמוך, כמו שלמדו חז״ל משירת הבאר, ומבמות הגיא, מי שהוא נמוך וקטן, אצלו מאיר אור התורה. מאן דאיהו רב איהו זעיר, ומאן דאיהו זעיר איהו רב. (הגרמ״י רייזמן)
להקדישני (כ, יב)
כל יהודי, בכל גיל ובכל מצב, יכול לקדש את השם, ולגרום לריבוי כבוד שם שמים בעולם. זאת נלמד מהמכתב שקיבלנו מת״ח ירושלמי, המתגורר באחת השכונות החרדיות, והוא מעיד על טהרתם וקדושתם של ילדי ישראל, ועל רצונם להתקרב לבוראם ולקדש את שמו.
הקב״ה בירך אותי, במשפחה גדולה, כותב הת״ח הירושלמי, וכידוע לכל הורה - כשרונותיהם של הילדים אינם שווים, ויש כאלה שבניגוד לאחיהם, התופסים כל דבר במהירות, לוקח להם לפעמים זמן רב להבין את הנאמר.
בין ילדיי יש אחד שגם אם לא הייתי מגדיר אותו כקשה הבנה, אבל ברור שביחס ליתר הבנים שלי, הוא טיפוס לא כשרוני בעליל. אנחנו, כהורים, מקפידים להתייחס אליו, ואל אי ההבנה שלו, ב...הבנה, ויודעים את המינון המדויק מתי לעודד ומתי לדרבן, ומתי לעשות גם את ההיפך.
אבל האחים שלו, גם אלה הגדולים ממנו וכמובן שגם הצעירים, לא בדיוק מודעים לבעיה, ופעמים רבות יוצאים שהם לועגים לו. הם אינם עושים זאת מרוע לב, אבל לפעמים כאשר מתקיים דיון על השלחן בסעודות השבת, והוא אינו קולט את המדובר, הם מכנים אותו בצורה ספונטנית בכינויים לא הכי נחמדים, הגורמים לו בושה.
גם כאשר לא מדובר בוויכוח משפחתי, ליד השלחן, אלא סתם בחילופי דברים בין האחים, ובפולמוס שגרתי המתנהל בכל בית בישראל, הוא אינו מפגין כישורי הבנה מבורכים, ואז באות התגובות הטבעיות כמו ׳אתה טיפש׳, ׳אי אפשר לדבר איתך על שום דבר׳, ואלה עוד התגובות הנחמדות...
למותר לציין שגם בלכתו לחיידר, סופג הילד מנה גדולה של עלבונות מחבריו, הלועגים לו כאשר הוא אינו קולט את הנלמד בכיתה, ושואל שאלות שאינן חכמות. אם בבית, אצל האחים, המצב הוא כזה, על אחת כמה וכמה שילדי הכיתה מלעיגים עליו ומזלזלים בו.
לקח מאלף לכל הורה
כדאי לציין שהילד עצמו אף פעם לא הגיב לכינוי הגנאי, אלא המשיך בשגרת חייו כאילו לא אירע דבר. ניתן היה לזהות בכך את תכונות נפשו הענוגות, בהן התברך מן שמיא, עד שגם אנחנו, כהורים, התפעלנו ממנו מאוד.
והנה, בחודשים האחרונים - ממשיך הת״ח במכתבו - הבחנתי שכל פעם כאשר הילד הזה סופג עלבון ממאן דהוא, הוא לוחש דבר מה בפיו. ניסיתי לשמוע מה הוא אומר, אך כיון שהמלים יוצאות מפיו בלחש גמור, אינני מצליח לקלוט אף מילה.
בתחילה לא שמתי לב שהוא עושה זאת דוקא כאשר פוגעים בו. אך כאשר הרגשתי בכך, הדבר גרם לי לפליאה, והחלטתי לגשת אל הבן, ולשאול אותו על כך.
והבן השיב, ומתשובתו יכולתי ללמוד באיזו דרגה רוחנית נפלאה הוא מצוי. צריך לזכור שמדובר בילד בגיל 9, ולכן נדהמתי להיווכח בעוצמה הרוחנית שלו, ובעצם - יש כאן לקח מאלף לכל הורה, שיידע שאסור לזלזל באף ילד מילדי, וגם אם הוא איננו כשרוני במיוחד, הקב״ה טבע בו תכונות אחרות שבהן הוא יכול להעלות את עצמו לפסגות שיא, לא פחות מכל ילד כשרוני אחר. והדברים פשוטים.
הילד סיפר לי, בשפתו הטבעית והילדותית, שכאשר היה בבית הכנסת הזדמן לידיו הספר ׳עלינו לשבח׳, שבו הובא דבר מופלא ממרן הגר״ח קניבסקי שליט״א, והוא, שכאשר פוגעים ביהודי, ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב, ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת הקודש של ׳הנעלבים ואינם עולבים׳ - זה הזמן הטוב ביותר לבקש ממנו ברכה. במאמר מוסגר נציין שאכן הבאנו שם כמה סיפורים על אנשים שנושעו בצורה על טבעית, לאחר שחיפשו אדם העונה על התואר הנ״ל, וביקשו ממנו ברכה.
הדבר הזה שהופיע בספר נכנס עמוק עמוק אל תוככי לבי, הוסיף הילד ואמר, גם מפני שמי שאמר את זה הוא אחד מגדולי הדור, וגם משום שהבנתי את עומק הענין, וידעתי - מנסיוני האישי - איזה זכויות עומדות לאדם שנעלב ואינו משיב מלחמה למעליבו. וידעתי גם ידעתי כמה זה קשה, ולכן הבנתי את כוח הברכה שיש ברגעים אלה בפיו של אותו נעלב.
ולפתע פתאום, המשיך הילד, הרגשתי את עצמי מאושר מאוד... מאושר, על כי ניתן בידי כוח עצום ורב, שאין לאנשים אחרים... שהרי אני יזוכה׳ מדי יום לקיתונות של גנאי, וכל פעם כאשר אינני מגיב להעלבות הללו, ומכליל את עצמי בין אלה הינעלבים ואינם עולבים׳, הרי יכולני לברך את כל מי שזקוק לישועה.
משהגעתי למסקנה זו, נכנסה בליבי אש קודש ורצון עז לסייע לאנשים אומללים על ידי כוח הברכה שלי. נכון שאנשים לא מגיעים אליי כדי שאברך אותם, אבל הרי יש בכוחי לעשות זאת גם בלי שהם יבואו אליי, וגם בלי שיידעו כלל שאני מברך אותם... ואז התחלתי לאסוף את כל המודעות על שמותיהם של החולים התלויות בבתי הכנסת, ומתוך העיתונים, ואני משנן את השמות הללו בעל פה (מדהים!!! ילד בן 9!!!) וכשפוגעים בי, וכדרכי אינני מגיב, אני מתפלל מיד להשי״ת שירחם על החולים הללו. אני יכול להעיד על עצמי, מסיים הת״ח את מכתבו, שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפי הילד שלי, חשבתי שאני מתעלף... אם גם עד היום הערכתי אותו במאוד על המאמצים שהוא עושה להבין את החומר הנלמד בכיתה, ועל כך שהוא איננו מגיב לכינויים הפוגעניים, היום אני יודע שיש להעריכו בכפלי כפליים.
לדעתי כדאי מאוד לפרסם את הדברים, ללמד לבני ישראל קשת, ולהודיע ולהיוודע שלכל יהודי יש תפקיד מיוחד בעולם, ותכונות נפש ייחודיות שאף אחד לא יוכל לקחת אותן ממנו, ואם כל אחד ינצל את כישוריו הוא, וישתדל לקדש בהם את שמו יתברך, כל העולם שלנו יהיה נראה אחרת. (ברכי נפשי)
®®®
"דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל" (ברכות סג:)
נשמע ארבעה פשטים על דברי חז״ל: ״אדם כי ימות באהל - אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה". ראיתי דבר התעוררות בשם כ״ק הרבי מויזניץ (שליט״א) [זצ״ל]:
״כי לא ידע האדם את עיתו״ זו הנהגת שמים - אדם לא ידע מתי ימות. דוד המלך ביקש מהקב״ה ״הודיעני״ הי נאות לגלות לו רק משהו אחד, כי ימות בשבת, יותר מכך אין אפשרות לגלות - ״באיזו שבת לא הודיעו״. ״ואדעה מה חדל אני - אמר לו: בשבת תמות״ (שבת דף לי)
נתאר, מה היה אילו לא היתה גזירה כזו - שלא יידע האדם את עיתו - אלא, היינו מקבלים מידע מדויק באיזה יום כל אחד ימות, מה אדם היה עושה באותו יום? "הרי הפריזיידר ריק?", היה חושב לעצמו ורץ לקנות כמה עגבניות ומלפפונים ושזיפים, "גם בבנק צריך לסדר כמה עניינים בחשבון" ומזדרז לבנק לפני שיסגר, כן?! האמנם?! חס ושלום! לא עגבניות, לא בנק ולא בננות - כי "היום, היום האחרון שלי, אוי! מחר אין", והיה תופס בכל כוחו כל שניה. "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" אם יחשוב תמיד שמא אני הולך למות - ממית עצמו עליה - ממילא אין לי רגע מיותר וזמן של בטלה וכך התורה מתקיימת בידו.
כי ימות - בשעת מיתה
הגמי דורשת עוד ״אדם ימות באהל - אפיי בשעת מיתה יעסוק בתורה" גם באותה שעה, אפילו באותם רגעים צריך ללמוד. על החתם סופר מסופר כי לפני יציאת הנשמה נכנסו היחברא קדישאי לחדרו, הם דיברו ושוחחו בקול לגבי כמה עניינים לפתע שמעו את קולו "מדוע מפריעים לי?! (אני כעת באמצע הלימוד), וואס שטערן זיי?"
הגר״א נפטר בסוכות עם לולב ואתרוג בידו. כפי המסופר, מתחילת מחלתו הוא מיאן להכניס רופא לחדרו ועל פי לשון הרמב״ן "מה לרופאים בבית יראי הי" אך יומיים לפני הסתלקותו, כאשר בני הבית ביקשו בתחנונים שיאות להכניס רופא, הבין כי בני המשפחה בצער רב, הסכים, למענם, שיכניסו רופא. הרופא טיפל בו עד פטירתו. שעתיים לפני פטירתו נכנס אחד התלמידים ושאל את הרופא "איפה זה אוחז?" כמי ששואל מה מצבו. הגביה הרופא את ראשו: "איפה זה אוחז, אתה שואל? במסכת כלים... אני שומע שהוא חוזר כעת על משניות ממסכת זו" אפילו בשעת מיתה יעסוק בתורה! - "ימות באהל".
הוא ימית עצמו אם יחיה באוהל
לצערי נאלצתי לשהות רבות בארצות הגולה, ולנסוע הלוך חזור פעמים רבות, כמובן שנסעתי במטוס.
באוירון למעלה ישנה ״מחלקה ראשונה״ — למטה, צפוף מאד. כיון שלכל מקום יש משמעות של כסף - הם מרבים במקומות ומצופפים, אבל למעלה - אוהו! לכל אחד כורסה עם חמש וחצי קפיצים, יש אוירונים ממש כמו בני מלכים - לכל אחד יש רשות היחיד בפני עצמו, פלאי פלאים - מלכותידיג. ויהי היום, פעם אחת, ביקשתי רשות מאחד האחראים כי יתנו לי לראות איך נראה שם בקומה שניה למעלה (במחלקה ראשונה). אמרו לי שם יושבים היבעסערע מענטשןי... ביקשתי והשגתי אישור לרגע קצר. עליתי. ראיתי כי אכן לא רע שם, נישט קשה... ירדתי למטה ופגשתי יהודי שהכרתי אותו קצת, איש אמיד ובעל יכולת. הייתי קצת בהתפעלות מההבדל הקיצוני המשמעותי בין המחלקה העליונה לעומת התחתונה, ופניתי אליו: "אתה יושב פה?! מילא אני וכמותי, אבל אתה כן יכול להרשות לעצמך להוסיף כסף ולקנות מקום יותר מרווח עם כורסא וכוי" ואכן מה זה בשבילו עוד כמה מאות דולרים.
הוא הביט עלי והגיב בתרעומת (באידיש): "וכי חסר דעה אני, האם אתה חושב כי אני משוגע?!"
"למה משוגע, חלילה, הרי למעלה כל כך טוב?" שאלתי.
״כמה זמן נוסעים כאן שתים עשרה שעות או שלוש עשרה - כולל ההפסקה בהולנד, אנו מתעכבים בדרך עוד שעה. וכי לשם כך אזרוק סכום כזה של כסף (נקב בסכום) וכי משוגע אני, האם כדאי?! בשלמא אם היית אומר לי על נסיעה שבועיים למיאמי ביץי נו, אז הייתי חושב ומבין"...
אמרתי לעצמי, רגע רגע, שבועיים למיאמי ביץי אף הם כלום - חולפים עוברים, ואם מתבוננים מעט מבינים, כי כל שבעים השנים חולפות עוברות. תחשבו נא - מביטים עשר שנים אחורנית, היכן הן נעלמו לכם - חלפו והלכו כחלום יעוף, וכמה עשר שנים יש בכלל חיי האדם, שבע פעמים אותן עשר שנים שעברו כחלום יעוף. זה העולם! וכפי שאמר אותו עשיר "וכי אני חסר דעה, להשקיע כל כך בשביל זמן קצר כזה?!" לכן כדאי להכין רק לקביעות לא לארעי.
התורה אומרת אדם כי ימות באהל, היכן אדם מת? באהל בביתו הארעי כלומר העולם הזה, אבל שם - בעולם הבא אין מות, הכל קבוע ואיתן "כי הולך אדם אל בית עולמו" בית! מצבו קבוע בבית.
רבותי. שם זקוקים לסלון טוב, כלים נאים ודירה נאה. אך כאן באהל הארעי, אין צורך להשקיע. כי אנשים חכמים לא משקיעים בארעי.
ידוע מה שהחפץ חיים השיב לאותו תייר שביקר בביתו:
אמרו לו לאותו תייר כי הוא עתיד להיכנס לבית גדול הדור - רבן של ישראל, כאשר נכנס ראה כי ממש גיפערלאך (נורא), במקום כיסאות - יושבים על ספסלים, בית פשוט וישן "וכי כך נאה ויאה?!" השתומם הוא ושאל את החפץ חיים:
"רבי יש דבר שמאד מעיק לי, תראה באיזו דירה אתה חי ובאילו רהיטים אתה משתמש, מדוע?
"במה באת עד ראדין?", שאל החפץ חיים במתק לשונו, "על מה ישבת ברכבת שנסעת בה עד איישישוק? (משם היו נוסעים בעגלה עד ראדין) וכי היה לך ברכבת מזנון מפואר? א״כ מה לך להתלונן עלי בשעה שגם אתה ישבת כך בקרון?".
צחק העשיר: ״זו נסיעה בסך הכל. שהרבי יבוא אצלי לבית, וכבר יראה מה יש לי - על מה אני ישן, יושב, ומה אני אוכל, רכבת היא סך הכל דורך פארנדיג = בנסיעה עוברת". "גם אני בסך הכל בנסיעה... תשעים שנה בנסיעה" סיים החפץ חיים, ופני העשיר נבוכו. כאשר יודעים כי אנו ב״אהל״ ארעי - לא עושים עסק מהעולם הזה, מכינים כורסאות לעולם הקבוע.
הרבי רי שלום המחיש פעם, פלאי פלאים נורא. על פלוני שהחליט לצאת לגור באמריקה, הנסיעה כידוע, ארכה כמה חודשים באוניה. הבין אותו מהגר כי באמצע הנסיעה תהיה תחנה של שבועיים בצרפת "כיצד אסתדר שבועיים בשפה כל כך קשה"
⦁ צרפתית הרי קשה לקלוט: לו, לו לו, לו, טוב החליט, "אלמד יומם ולילה צרפתית" והיה שמח וטוב לוב.
לעג לו אחד מחבריו "איפה הראש שלך? וכי אנגלית אתה כבר יודע, הרי סוף סוף אחרי אותם שבועים הינך נוסע לאמריקה. שם תגור. וכי כבר למדת אנגלית?" "טוב, אך היכן אהיה קודם. הלא בצרפת, א״כ קודם אעשה הכנות לצרפת, אח״כ נכין כבר בשביל אמריקה" השיב ב״חכמתו". הבנו? כל שלושת החדשים היה עסוק עם הלו לו לו לו, צרפתית. מילה באנגלית לא ידע. בשביל השבועיים הכין ולשבעים שנה לא הכין, גיוואלדיג, אה, ישמע חכם ויוסף לקח.
"עכשיו אני מת - אח"כ אחזור לחיים"
על הפסוק הזה אדם כי ימות באהל - "אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה", אמר החפץ חיים דבר פרקטי כל כך. תיבל את דבריו במעשה:
היה יהודי שהחליט "עד כמה אני חייב לעשות לעולם הזה, הבה נכין ג״כ לעולם הבא". נו, מה עושים? הנה, חשב לעצמו "בבית הכנסת הקרוב מתקיים שיעור בין עשר לשתים עשרה בבוקר אלך לשם". טוב, מה עושים עם החנות? התחילו הספיקות. "אבל, אני רוצה לדאוג לתכלית. אני הולך לשיעור!" החליט. זהו. כך עשה. והדבר נמשך שבועות וחודשים ולא נודע שום דבר.
יום אחד אשתו היתה צריכה לדבר איתו בשעה עשר וחצי בבוקר, היא הגיעה לחנות, והוא אינו, "מסתמא היה צריך ללכת רגע" חשבה. דבר נורמלי הקורה. המתינה שעה ארוכה ואינו חוזר. ממתינה, מחכה חצי שעה, שעה, שעה וחצי - עד שתיים עשרה! והנה הוא הגיע. "איפה היית? לא ידעתי היכן לחפש, ודאגתי כל כך!"
״מה הפירוש, איפה הייתי? כל יום זה כך - יש כאן ממול בית כנסת, יש שיעור ולומדים תורה מעשר עד שתיים עשרה - אני שם".
היא תפסה את הראש, "וכי יצאת מדעתך, חסר משוגעים אנכי? באמצע היום! תראה מה הולך כאן! הכל חי ותוסס, מרויחים! עושים כסף! ואתה סוגר באמצע?!" היא החלה לעשות סקנדל "וכי ידוע לך כמה קונים היו והלכו בפחי נפש?" צעקה בסערה.
"רגע, רגע", פנה אליה, לא לצעוק, הרגעי, יש לי משהו להגיד לך. "נו, בסדר". רצוני לשאול אותך שאלה:
מה היה אם במקום לבוא לכאן בעשר ורבע, היית מקבלת טלפון הביתה כי רחמנא ליצלן בעלך קיבל אירוע, ולקחו אותו לבית החולים... ודאי היית ממהרת לבית החולים
⦁ מתרוצצת ממקום למקום, טיפול נמרץ וכוי, אחרי חצי שעה מודיעים לך בחוץ שיברוך דיין האמתי, הוא כבר לא חי. וכי גם אז היית נכנסת וצועקת לעומתי: "האם מצאת לך זמן עכשיו באמצע היום למות, וכי כעת מתים?! תעשה את זה בשש, שבע בערב, תראה מה נעשה בחנות עושים כאן כסף!...״ היית מבינה כי הי ישמור - הוא מת! מה אפשר לעשות, הרי אינך חסרת דיעה. לכן, מה אפשר לעשות - משעה עשר בבוקר עד שתיים עשרה - אני מת! ("אדם כי ימות"), וכי איכפת לך כי בשתיים עשרה אני קם לתחיית המתים...
פלאי פלאים!
בזכות הציבור נזכרתי במעשה, מעשה שהיה! יהודי יקר, רי דוד גליק ז״ל - היתה לו חנות של יטפטיםי מול איצקוביץ. מידי יום לקראת השיעור (של רבי שמחה קסלר זצ״ל) היה נועל את החנות והולך ללמוד.
והנה ערב אחד, רבע שעה לפני השיעור נכנס אדם ואמר שיש לו כמה עסקאות - רצונו לקנות כך וכך טפטים שונים (הוא מצפה קירות של מוסד שלם וכוי). "רגע אדוני, יש לי בסך הכל רבע שעה, ואני רואה שאתה הולך על גדול, ורבע שעה לא תספיק, אזי אני מבקש ממך, תעשה את זה מחר".
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
