פרשת שמות – ביאור "שאלה ופשטה" מאת אי"ם

 שמות א,א: ואלה שמות: ש: מדוע נזכרים השמות, הרי כבר נזכרו בשמותם עם ירידת יעקב למצרים? ת: כאן התורה פותחת מעין מבוא לקורות בני ישראל במצרים, וקורות אלה מתחילים עם ירידת בני יעקב. כאן גם מודגשת ההירארכיה של האחים. בני נשות יעקב מוזכרים ראשונה, ואחר כך בני השפחות, ולכן נזכר בנימין שביעי, כבנה של רחל, ואחריו בני השפחות. יוסף אינו נזכר ככתוב וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם.

 א,ז: וירבו ויעצמו: ש: מה הכוונה ב'ויעצמו'? ת: לשון חוזק ועוצמה. בני ישראל שלטו במצרים 320 שנה (ראה ביאורי לבראשית נ,יד), עד אשר קם מלך חדש מזרע המצרים, שמרד בשלטון העברים, ולא ידע את בית יוסף. המלך החדש השתלט על העברים דרך כספם (וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים), ובכסף זה בנו את פיתום ורעמסס, לאו דוקא העברים עצמם הם אלה שבנו. לאחר שראה כי העברים ממשיכים להתרבות (וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ), עבר לשיטת עבודת הפרך (פסוק יג). עבודת הפרך היתה אמורה להקטין את הריבוי הטבעי הגדול, ומכיון שזה לא הצליח לפרעה, הוא ציוה על המילדות להמית את הבנים. לאחר שהמילדות הפרו את צו המלך, ה' הטיב עמהן (וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת), וגרם לכך שהעם יתחזק עוד יותר (וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ), ואף גרם לאחיזה נוספת של העברים במצרים בכך שבנה לעם בתים (אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים), כלומר ה' בנה בתים להם, לעם (אם היה בונה למילדות, היה כתוב 'להן'). בשלב זה ציוה פרעה לכל עמו, ולא רק למילדות, אם הם רואים תינוק עברי  להשליכו ליאור.המאבק של פרעה בבני ישראל היה למעשה על עוצמתם של בני ישראל.

ב,א: ויקח את בת לוי: ש: האם היתה בתו של לוי בן יעקב? ת: לא, אלא בת שבט לוי, כמו בעלה, שהיה מ"בית לוי".

ג,יא: מי אנוכי? ש: האם משה סירב לבצע השליחות מטעמי ענווה או חשב שאינו מתאים? ת: משה סירב בעקביות מטעמים של אי-התאמה ("מי אנוכי", רועה צאן פשוט, "מה אומר אליהם... והן לא יאמינו לי... לא איש דברים אנוכי", כלומר שפתי מזה עשרות שנים שפת רועה פשוט ולא דיפלומט בחצר מלכים).

ד,יד: ויחר אף ה' במשה: ש: מדוע חרה אף ה' במשה דווקא כאשר בקשו בנימוס (בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח), ולא חרה אפו בו בכל סירוביו הקודמים? ת: בכל הפעמים הקודמות משה מנמק את סירובו (מי אנוכי, הן לא יאמינו לי, כי כבד פה וכבד לשון אנוכי, וכד'), כאן משה מתנגד בלי סיבה, לזה ה' לא מסכים.

ד,יח: ואראה העודם חיים: ש: מדוע משה לא אומר לחותנו את הסיבה האמיתית לרצונו לעזוב, והיא שה' ציוה ושלח אותו? ת: משה מעולם לא הזדהה בתור עברי, אלא בתור מצרי (וַתֹּאמַרְןָ--אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים; ב,יט), לכן גם לא מל את בנו בדרך, מחשש שיתגלה מוצאו האמיתי. צפורה הבינה את המצב לאחר ששמעה בדרך את ה' מדבר אל משה (וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה), ולכן מלה את בנם כדי להצילו, ובכך למעשה חשפה את זהותו האמיתית של משה, כעסה עליו שכל השנים בבית אביה לא גילה מי הוא וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי), וחזרה לבית אביה. משה בא לבדו למצרים (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן, לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה; ד,כז) בלי צפורה ובניה.

ה,ג: נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר: ש: מדוע לא אמרו את המטרה האמיתית, והיא לצאת ממצרים ולהגיע לארץ כנען? ת: ה' ציוה אותם לאמר כך (ג,יח), כדי לבחון את פרעה, הרי אם יסרב ליציאה של שלושה ימים, כל שכן שיסרב לעזיבה כללית.

ה,כג: והצל לא הצלת את עמך: ש: מדוע מתלונן משה לה', הרי ה' אמר לו מראש שפרעה יסרב לשלוח את העם? ת: אמנם משה ידע שפרעה לא ישלח את העם, אך ה' לא סיפר למשה שפרעה ירע לעם ויגרום להם סבל נוסף (מכות, ליקוט תבן, הבאשת ריח בעיני פרעה ועבדיו). גם הסבריו של משה מפי ה' על העתיד הטוב (והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי, ונתתי) לא עזרו (וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה). על זה משה שואל מה' תשובה.

ביאור פרשת וארא – אי"ם

ו,יג: ויצום אל בני ישראל ואל פרעה: ש: מה חידש בציווי זה, והרי כבר ציווה את משה ואהרן קודם לכן? ת: לאחר שמשה שוב מביע ספק בהצלחת שליחותו (הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם), ה' עונה כמפקד צבאי, שאינו מוכן לשמוע שאלות ותהיות, אלא מצַווה בלי זכות ערעור.

ו,כ: ותלד לו את אהרן ואת משה: ש: האם מרים אינה בתה של יוכבד? ת: לא, עמרם הוליד את מרים מאשה אחרת, והרבה שנים אחר כך נשא את יוכבד דודתו (והיא אחות אמו, ממשפחת לוי, כפי שנאמר עליה "בת לוי"; ראה ביאורי לשמות ב,א), והיא ילדה לו את אהרן, ושלוש שנים אחר כך את משה, אז חלה הגזירה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שהרי מרים שניצבה לשמור על משה הציעה לבת פרעה להביא מינקת מן העבריות, ואכן וַתֵּלֶךְ, הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא, אֶת-אֵם הַיָּלֶד (ב,ח), ולא נכתב 'ותקרא את אמה', שהרי יוכבד אכן לא היתה אמה, אלא אֵם אחיה משה.

ו,כ: וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם, שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: ש: מדוע מציינת התורה דווקא את הגילאים של לוי (137 שנים), קהת (133 שנים) ועמרם (137 שנים), ואינה מציינת גילם של יתר בני המשפחה הנזכרים? ת: התורה מסבירה כיצד ארבעה דורות אלה ("ודור רביעי ישובו הנה" בראשית טו,טז) התקיימו במשך 430 שנות הישיבה במצרים (וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; יב,מ). אישים אלה הולידו בהיותם בני כ 130 שנה, כמה שנים לפני מותם. והרי פירוט החישוב:

חישוב 430 השנים מתחיל בגלות יעקב, בברחו מפני עשו. גלות זאת החלה בהיות יעקב בן 40, שהרי כאשר היה עשו (תאומו ובן גילו של יעקב) בן 40 נשא שתי נשים שהיו למורת רוחם של הוריו (בראשית כו,לד-לה), ומיד אחר כך החל עניין ברכת יצחק ליעקב ועשו, שהסתיים בשליחת יעקב לארם לשאת אשה (בראשית כח,ב). יעקב יוצא מבאר שבע (בראשית כח,י), ולאחר שהובטח לו על ידי ה' שישמרהו בכל אשר ילך (בראשית כח,טו), הלך יעקב "ארצה בני קדם" (בראשית כט,א). היכן היא "ארץ בני קדם"? לדעתי היא גבולה המזרחי (קדם) של מצרים, ומכאן החלה גלות יעקב במצרים. אסביר: התורה מונה את 12 בני ישמעאל, והאחרון שבהם הוא קדמה (בראשית כה,טו). בני ישמעאל גרו בפריסה גדולה "וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים, בואכה אשורה" (בראשית כה,יח), כלומר הבן הצעיר קדמה גר בקצה המזרחי של מצרים, וזאת היא "ארץ בני קדם". יעקב שהה בארץ בני קדם שנים ארוכות, לפני שהגיע לחרן. בהיות יעקב בן 130 שנה הוא ירד למצרים עם בניו (כך אמר יעקב לפרעה), כלומר 90 שנה לאחר גלותו מבית אביו למצרים (ארץ בני קדם). איתו היו גם בניו ונכדיו, כולל בנו לוי ונכדו קהת, בן ה-3. קהת הוליד את עמרם בהיותו כבן 130 (3 שנים לפני מותו), כלומר 127 שנה לאחר בואו למצרים. עמרם הוליד את משה בהיותו בן כ 133 שנה (4 שנים לפני מותו), כלומר בשנת ה- 350 לרדת בני ישראל למצרים (90 שנה מגלות יעקב הראשונה עד בואו מצרימה עם בניו ונכדיו, עוד 127 שנות קהת במצרים עד שהוליד את עמרם, עוד 133 שנה עד שעמרם הוליד את משה: 90+127+133 = 350), ואז קם מלך חדש על מצרים והחלו הגזירות, וכעבור 80 שנה התייצב משה לפני פרעה, כלומר בשנת ה- 430 לרדת יעקב למצרים.

ו,כה: אֵלֶּה, רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם—לְמִשְׁפְּחֹתָם: ש: מדוע לא נזכרים צאצאי משה בין משפחות ראשי אבות הלויים? ת: משה הסתיר את דבר קיום משפחתו במדין, שהרי כאשר פגש את אהרן בהר האלוהים נאמר: וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ, וְאֵת כָּל-הָאֹתֹת, אֲשֶׁר צִוָּהוּ (ד,כח), ולא סיפר לו על צפורה ושני בניו, מאחר והשתלחה ממנו (ראה ביאורי ד,יח), סבר כי היא אינה אשתו יותר. כאשר יתרו בא למדבר, יתרו מודיעו כי הוא עדיין חותנו, וצפורה היא עדיין אשתו: וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ--וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ; יח,ו, אחרת לא מובן מה פתאום אומר יתרו 'אני חותנך', וכי משה הספיק לשכוח אותו תוך כמה חודשים?

ו,ל: הן אני ערל שפתים: ש: מדוע משה טוען שוב טענה זאת, הרי כבר טען זאת בעבר (ו,יב)? ת: משה מתעקש לקבל פתרון לבעייתו ולא ציווי (ו,יג), ואכן ה' אומר: וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה.

ח,כד: רק הרחק לא תרחיקו: ש: מדוע הסכים משה לתנאי של הליכה למרחק של שלושה ימים במדבר, והרי כוונתו ליציאה מוחלטת ממצרים לארץ כנען? ת: משה בוחן את פרעה, שהרי אם לא יסכים לשלושה ימים, ודאי לא יסכים ליציאה מוחלטת (ראה ביאורי ה,ג), והרי משה ידע שטרם הגיעה המכה המובטחת לפגוע בבכור המלך (הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ; ד,כג), ולכן לא חשש להסכים לתנאי של פרעה.

ביאור פרשת בא – אי"ם

י,א-ב: וידעתם כי אני ה': ש: מה היתה מטרת הכבדת לב פרעה? ת: שתי מטרות: אחת לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ, והמטרה השניה הנראית כחשובה יותר: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם, וזה יביא את המטרה המוצהרת של ה': וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה, כלומר פרעה סבל את המכות כדי לגרום לעם לדעת את ה' ולהאמין בו.

[1]  י,ו: ויפן ויצא: ש: מדוע נכתב בלשון יחיד, האם רק משה פנה ויצא, הלא משה ואהרן באו יחד אל פרעה (פסוק ג')? ת: משה הוא המנהיג והיוזם, גם כשבאו אל פרעה (ויבוא משה, ואחריו גם אהרן), לכן גם ביציאה מפרעה, משה יוצא ראשון, ומאליו אהרן מצטרף אליו, אף כי לא נאמר בפירוש. וכן במכת הארבה, גם אהרן בא אל פרעה (וַיְמַהֵר פַּרְעֹה, לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; פסוק טז), אך בפסוק יח: וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה; וַיֶּעְתַּר, אֶל-יְהוָה, כלומר משה הוא היוזם והמנהיג.

[1]  י,יח: ויעתר אל ה': ש: האם משה חוזר ומתפלל אל ה' להסיר המכה כי אכן האמין לפרעה שישלח את העם? ת: כן, כי ה' הבטיח וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם (ג,כ), רק שלא ברור לו בדיוק מתי תבוא המכה המובטחת  הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ (ד,כג). משה עושה את שליחותו בנאמנות ובצייתנות, בלי להוסיף מימד של ביקורת עצמית.

[1]  י,כח: כי ביום ראותך פני – תמות: ש: מדוע פרעה לא הרג את משה כבר במכה הראשונה בהיותו מזיק למלך ולעם המצרי, ומדוע מאיים בהריגתו רק עכשיו, אחרי מכת החושך? ת: פרעה ראה זאת כפחיתות כבודו שלו אם יהרוג את משה, שהרי פרעה ראה עצמו אלוהים בכך שחרטומיו יכולים להביא ולהסיר את המכות שהביא משה. גם כאשר אלה לא הצליחו (ממכת הכנים והלאה) הוא טרם שוכנע שאלוהותו קטנה מאלוהי משה, ולכן לא היה זה לכבודו להרוג את נציג "האלוהים הפחות". עתה, במכת החושך, נוכח באפליה הברורה בין המצרים והעברים בכך שלבני ישראל היה אור, ולמצרים חושך כבד. אם יהרגהו עתה, יהיה ברור לכול כי הוא מודה שאלוהי העברים גדול ממנו, ולכן ציוהו לא להראות לפניו יותר, ובכך חשב שלא ייאלץ לחשוף שוב את חולשתו מול אלוהי העברים. בנוסף, פרעה לא רצה להמריד עליו את העם, שהרי גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה, גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי הָעָם (יא,ג).

[1]  יב,טו: שבעת ימים מצות תאכלו: ש: מדוע דווקא שבעה ימים, הרי זה בא לזכר יום אחד של קרבן הפסח בארבעה עשר בחודש (וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן; פסוק יד)? ת: שבעה ימים מראים על רצינות וקדושה, בדומה לימי השבוע המסתיימים בקדושת השבת. דבר חשוב כגון "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה:  לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (המשך פסוק יד) מחייב התיחסות נכבדה ורצינית של קדושה, בדומה לקדושת השבת. אין קשר בין מה שקרה בפועל שהלכו וחזרו נבוכים במדבר שבעה ימים עד קריעת ים סוף, שהרי צוו על שבעת הימים עוד לפני היציאה ממצרים.

[1]  יב,מ: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: ש: ממתי מחשבת התורה את תחילת מושב בני ישראל במצרים? ת: מגלות יעקב מביתו בברחו מפני עשיו. ראה ביאורי לשמות ו,כ. אחזור בקצרה: יעקב בורח מעשיו, בהיותו בן 40, לארץ בני קדם, היא מזרח מצרים, ארץ מושבו של קדמה בן ישמעאל. לאחר 90 שנה, בהיות יעקב בן 130 הוא יורד שוב למצרים, עם בניו ונכדיו, כולל קהת נכדו. כעבור 127 שנה קהת מוליד את עמרם, וכעבור עוד 133 שנה עמרם מוליד את משה, וכעבור עוד 80 שנה, משה מוציא את בני ישראל ממצרים, סה"כ 430 שנה (90+127+133+80).

[1]  יב,נא: על צבאותם: ש: מהן אותן 'צבאות'? ת: מחנות, משפחות, מעין 'חמולות' שלא נפרדות, תמיד בצוותא. זאת היתה המשימה של משה ואהרן, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, לָהֶם, הוֹצִיאוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַל-צִבְאֹתָם (ו,כו), לא לאפשר לראשי המדברים במשפחות החמולתיות למנוע את היציאה ממצרים. גם ה' ראה במשפחתיות זאת את העיקר בעם ישראל,וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל (ז,ד).

[1]  יג,טז: ולטוטפות בין עיניך: ש: מהן ה'טוטפות'? ת: דבר הגורם זיכרון מעולה. בפסוק ט' לעיל נאמר וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, כלומר האות על היד ואותו חפץ שיגרום לאדם לראות בין העיניים, לצפות היטב ובכך להיזכר בעניין שלשמו שמו את החפץ בין העיניים. לזכור הן את עניין החמץ והן את עניין פטר רחם.

פרשת בשלח – שאלה ופשטה, אי"ם

[1]  יג,יז: ויהי בשלח פרעה את העם: ש: האם פרעה שֶלח את העם, או ה' הוציאם ממצרים (וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:  הוֹצִיא יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--עַל-צִבְאֹתָם; יב,נא)? ת: פרעה נתן צו גירוש (קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה, כְּדַבֶּרְכֶם; יב,לא) והתכוון לשחררם לשלושה ימים בלבד, לפי בקשת משה. ה' הוציאם ממצרים לצמיתות. לאחר שהעם שינה כיוון (דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף, במקום דרך ארץ פלשתים), והבין כי "סגר עליהם המדבר" (פסוק ג'), נוכח פרעה כי רוּמה, וכי העם לא יצא אלא ברח (יד,ה), התחרט על ששלח את העם (מה זאת עשינו; פסוק ה') ורדף אחריהם עם כל צבאו. ה' חלצם מסכנה זאת, ובכך ה' הוא זה שהוציא את העם ממצרים.

[1]  טו,כ: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן: ש: מדוע מרים מכונה 'נביאה', ומדוע נזכר רק אהרן כאחיה ולא גם משה? ת: מרים סכנה את חייה בשומרה על משה בתיבה, כי ראתה בנבואה כי ממנו תבוא ישועה לעם ישראל. מאז היא כונתה 'נביאה' בפי עמה. משה היה עסוק בשירה עם הגברים של בני ישראל ("אז ישיר משה ובני ישראל" טו,א), ואילו אהרן סייע למרים לארגן את שירת הנשים, לכן רק הוא נזכר כאן כאחי מרים.

[1]  טו,כה: שׁם שׂם לו חוק ומשפט ושם נסהו: ש: למי שׂם ה' חוק ומשפט, ומהו הניסיון? ת: ה' קבע למשה תבנית ונוהל התנהגות (חוק ומשפט) ביניהם, מעין ברית לפיה משה ישמור את מצוות ה', וה' ישמרהו מכל מחלה. הניסיון הוא שאם משה יתפלל (יצעק) אל ה', ה' ישמע לו. וכך היה, משה צעק בעניין המים המרים, וה' הוראו עץ שימתיק המים. וכך היה בהמשך בעניין 'מסה ומריבה' (יז,ז). כל הפניות הן בלשון יחיד: תשמע, אלוהיך, תעשה, האזנת, שמרת, עליך, רופאך, כלומר הפנייה היא אל משה, לא אל העם.

[1]  טז,ב: וילונו כל עדת בני ישראל: ש: מדוע ה' לא הכין מראש את צרכי המזון של העם, ואף לא סיפר לעם מה יאכלו במדבר? ת: ה' ניסה את העם אם יאמינו להבטחתו להביאם לארץ זבת חלב ודבש (יג,ה). במסגרת ניסיון האמונה בו, ה' סיפק להם כל יום מזון ליום אחד בלבד (חוץ מיום ששי), ומטרתו המוצהרת הייתה "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (טז,ד), כלומר ה' העמיד את העם בניסיון כול יום.

[1]  טז,ח: ויאמר משה, בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשׂבוע: ש: מדוע משה מבטיח לעם בשר, הרי ה' אמר לו רק שיתן לחם (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; פסוק ד')? ת: משה הבין שה' מתכוון להיענות לבקשת העם למזון כמו במצרים (בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע; פסוק ג'). משה שולח את אהרן בשם ה' לבשר לעם כִּי שָׁמַע, אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם (פסוק ט'), ואכן ה' מסכים גם לזאת כדי להגביר את האמונה בו:שָׁמַעְתִּי, אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (פסוק יב).

[1]  טז,כב: ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה... ויבואו כל נשיאי העדה, ויגידו למשה: ש: וכי נשיאי העדה לא ידעו מה שידע העם, כי בשבת לא ימצאו לחם, וכי לא אופים ולא מבשלים? ת: אמנם גם הנשיאים ידעו זאת, אך כיוון שהיו ממונים לשמור על הוראות משה לעם ("איש אל יותר ממנו עד בוקר", פסוק יט), היו חייבים בדיווח, לכן "ויגידו למשה".

[1]  טז,כג: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה--שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַיהוָה, מָחָר: ש: היכן דבר ה' על השבת? ת: בסיום הבריאה נאמר "וישבות ביום השביעי" (בראשית ב,ב). כל עוד היו עבדים לא יכלו לשמור השבת. עתה הם חופשיים וחייבים בשמירתה. העם ידע מתי שבת, שהרי שמר את הלוח, וידע למשל מתי 14 בחודש הראשון. רמז נוסף ניתן לעם בכך שפסח דורות נקבע להיות שבעה ימים דווקא, לציין את קדושת החג כעין קדושת השבת. ראה ביאורי יב,טו.

[1]  יז,ז: ויקרא שם המקום מסה ומריבה: ש: מדוע לא 'מריבה ומסה', הרי קודם רבו (וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-יְהוָה; פסוק ב')? ת: שם המקום נקבע קודם כול לציון הניסיון למשה, שהרי במרה עמד משה בניסיון וצעק לה' (ראה ביאורי טו,כה), וגם כאן "ויצעק משה אל ה'" (יז,ד). המקום מציין אפוא את הניסיון של משה, והמריבה של העם.

[1]  יז,ד: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: ש: מדוע לשים את עניין מחיית עמלק גם באזני יהושע, והרי כבר נכתב בספר? ת: יהושע כבר כאן יועד להיות המנהיג לאחר משה, כיון שמשה חטא בהכאת הצור, כפי שנודע מאוחר יותר (יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; במדבר כ,יב), ולכן היה צריך שתהיה אליו פנייה מיוחדת בתור המבצע העתידי, או זה שיעביר את הוראת הביצוע למנהיג אחריו, וכן הלאה, עד לביצוע בעתיד, ולכן משה מציין "מדור דור".

[1]  יח,א: חותן משה: ש: מדוע התורה מציינת שוב ושוב את העובדה שיתרו הוא חותן משה (פסוקים א,ב,ה,ו,ז,ח,יב,יד,טו, ועוד)? ת: אמנם יתרו נכבד (כהן מדין) ובעל ניסיון מנהיגותי עשיר, אך הוא טפל למשה, ונזכר בזכות היותו חותנו. כאשר יתרו מכיר בגדלות ה' ("ברוך ה' ... עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים" פסוקים ט-י) הוא נזכר בשמו בלבד, בלי התואר "חותן" ("ויחד יתרו על כל הטובה ... ויאמר יתרו..."). רק כאן הוא חשוב בפני עצמו, כעבד ה'.

[1]  יח,יז: לא טוב הדבר אשר אתה עושה: ש: מדוע משה לא ראה בעצמו שמעשהו אינו טוב? ת: משה נאמן לשליחותו בתמימות ובדבקות, בלי כל סטייה ופנייה אישית. כך צוּוה יותר מאוחר לעשות (וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם; כא,א), וכך עשה. משה הבין שהוא עצמו צריך לשים המשפטים לפני העם, כלומר ליישם אותם. בא יתרו והאיר את עיניו, שמספיק שהוא יסביר את המשפטים ויפרט לכלל העם, והשופטים יהיו ממונים על היישום בפועל, "לשׂים" את המשפטים.

[1]  יח,כה: ויבחר משה אנשי חיל: ש: מדוע משה בוחר רק בעלי תכונת 'אנשי חיל' ולא גם יתר התכונות עליהן המליץ יתרו (יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע)? ת: משה הבין ש'אנשי חיל' זה שם כולל לכל התכונות הטובות הנדרשות משופט (יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע), אנשים מוצלחים.

[1]  יט,ט: ויגד משה את דברי העם: ש: איזה דברים אמר משה, הרי כבר השיב את דברי העם, ומאז לא דבר העם (וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה; פסוק ח')? ת: משה חוזר על דברי העם (כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה) ואומר לה' שאין צורך שיבוא בענן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, שהרי העם כבר הבטיח שיעשה.  ה' אינו מסתפק בהבטחה לעשייה חיצונית בלבד, אלא רוצה גם את השמיעה, את ההבנה העמוקה, ולכן בכל זאת בא בענן (פסוק טז), עד אשר אמר העם לקראת סוף תהליך קבלת התורה "נעשה ונשמע" (כד,ז).

[1]  יט,כד: לך רד: ש: מדוע ה' מתעקש שמשה ירד, אף כי משה מתווכח וטוען שכבר העיד ה' בעם שלא לגעת בהר, וזאת לאחר שה' קורא למשה לעלות להר (פסוק כ'), ומיד שולח אותו לרדת (פסוק כא)? ת: ה' הגביל את העם בכללותו (וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב; פסוק יב), אך חשש שהכוהנים יחשבו עצמם מורמים מעם, ולכן ציוה על משה לרדת שוב במיוחד כדי להזהיר את הכוהנים ("והכוהנים והעם אל יהרסו לעלות"). משה אמנם ירד מן ההר אך שוב פנה אל העם בכללותו (פסוק כה), וסבר מרוב ענוותנותו כי הכוהנים הם חלק מן העם.

[1]  כ,ב: לא יהיה לך אלוהים אחרים: ש: והרי אין עוד אלוהים מלבדו (כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים:  אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ; דברים ד,לה), ואיך אפשר לצוות על מה שאינו קיים? ת: אזהרה לכל אדם ("לא יהיה לך") שמא יהפוך אנשים מיוחדים לו וגורמים נוספים, כאילו הם אלוהים, אלא אם צוו לכך על ידי ה'. לכן נכתב "אנוכי ה' אלוהיך", כלומר אני ולא אחר, אני בלבד.

[1]  כ,ג: ואשר במים מתחת לארץ: ש: האם הכוונה למי התהום? וכי במי התהום גרים אנשים שעלולים לעשות פסל ותמונה? ת: הכוונה לים, כפי שהוסבר: תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ (דברים ד,יח), ואכן יש אנשים שגרים בים, באניות. בכל מקום שאנשים חיים בו, אף בים, אסור לעשות פסל ותמונה.

[1]  כ,ט: לא תעשה כל מלאכה: ש: איזה מלאכה אסור לעשות בשבת? ת: כל מלאכה שאתה עושה בששת הימים לעבודתך, לצורך פרנסתך. זאת היא קדושת השבת והבדלתה מששת ימות החול. צריך לנהוג בזה תמימות גדולה, ולא להערים בכך שתתן את מלאכתך לבנך, עבדך ושורך וכדומה, אלא יש לדאוג לכך שמלאכתך תושבת לחלוטין. "אשתך" לא מוזכרת כאן כי אין זה מכבודה לעשות את מלאכת הבעל, אף בימות החול.

[1]  כ,יא: למען יאריכון ימיך: ש: כיצד יוארכו חייך אם תכבד את הוריך? ת: בן ילמד מאביו את מעשיו, ואם האב יכבד את הסב ויאפשר לו חיים יותר טובים וארוכים, גם הבן יכבד את אביו, ובכך יגרום לו חיים טובים וארוכים יותר.

פרשת משפטים

[1]  כא,א: אלה המשפטים אשר תשים לפניהם: ש: אלו משפטים כלולים ב'אלה', ומדוע 'לשים' את המשפטים ולא ללמד אותם או להורות או לחייב אותם? ת: מדובר רק בעניינים שבין אדם לחברו. אלה הם העניינים: עבדות, קללה, הכאה, גניבה, נזק איש לרעהו, כריית בור, שמירה, הלוואה, וכד'. עניינים שבין אדם לאלוהיו אינם כלולים ב"אלה המשפטים". "משפטים' הם פסקי הדין במשפט בין אנשים על עניינים שבין אדם לחברו, ופסקי דין אלה נתונים לשינויים לפי רוח התקופה. לכן משה מצווה לשים לפניהם, כלומר להניח את המשפטים לפני העם כהצעה לא מחייבת לדורות, ואם ירצו לשנותם – הרשות בידם, כגון עונשי המיתה הנגזרים על עבירות שונות (מכה איש ומת, מקלל אביו ואמו, גונב איש ומכרו), או דין 'עין תחת עין' וכד'. כל אלה משפטים שהתאימו לתקופת המדבר, והרשות בידי העם וחכמיו לשנותם (על פי שיטת רוב, או מלך הקובע משפטים, או בכל צורה מוסכמת אחרת). העם אכן הסכים למשפטים אלה וקבלו עליהם ב"נעשה": וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה (כד,ג), ולאחר שמשה ניסח הכול בכתב, בספר, קבלו על עצמם אף ב"נעשה ונשמע": וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (כד,ז). נראה כי הרשות בידי העם לקבל את המשפטים או לא, והם קבלו.

[1]  כג,יב: וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר: ש: האם מטרת שביתת המלאכה היא כדי שינוחו השור והחמור, האמה והגר, או כפי שצוין בעשרת הדברות: כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ (כ,י)? ת: בעשרת הדברות צוינה הסיבה (כי), כאן צוינה המטרה (למען), כפי ההבדל בין 'מדוע" (סיבה) ל'למה' (מטרה).

[1]  כג,יד: שלוש רגלים: ש: מדוע לא 'שלושה', הרי אין כאן הכוונה לרגל, האיבר בגוף (אחרת היה כתוב 'רגליים')? ת: המילה 'רגל' באה להחליף את המילה 'פעם' כפי שמצוין בפסוק יז 'שלוש פעמים'. נראה שהתורה מבקשת לא להוסיף חגים מלבד שלושה חגים אלה המצוינים (חג המצות, חג הקציר, חג האסיף). אם כך 'שלוש רגלים' היא קריאה לשים לב, רק שלוש פעמים לחוג לה', ולא יותר.

[1]  כג,טז: וחג האסיף בצאת השנה: ש: וכי סוכות נחוג בסוף השנה, והלא הוא נחוג בתשרי, שהוא ראשית השנה? ת: הכוונה לשנה חקלאית, סוף הקיץ. השנה החקלאית מתחילה עם בוא החורף, לאחר שנאספה התוצרת החקלאית (מעשיך) מן השדה.

[1]  כג,יט: לא תבשל גדי בחלב אמו: ש: מהו האיסור, ואם הכוונה לבאר איסור אכילת בשר עם חלב, מדוע נאמר כאן דווקא? ת: האיסור הוא על בישול בלבד של גדי בחלב אימו בלבד (שכך היה ממנהגי עבודה זרה להודות ולהלל לאל). כפי שהצטווינו להביא ראשית ביכורי האדמה, כך ניתן להבין כי הצטווינו להביא ראשית ביכורי התוצרת של משק החי, כגון הגדי, אך יש להיזהר מלהיכשל במנהג הגויים לבשלו בחלב אימו. אין כאן איסור על אכילתו, אלא על בישולו בלבד. התורה דנה באיסורי אכילה בפרשת שמיני (ויקרא יא).

[1]  כג,כ-כח: הנה אנוכי שולח מלאך לפניך ... ולהביאך אל המקום ... ושלחתי את הצרעה לפניך וגירשה את החוי את הכנעני ...: ש: וכי זה קרה כך, הרי משה הנהיג את העם עד הגיעם לארץ, ולא מלאך, ויהושע לחם שנים רבות, ללא הנס של הצרעה? ת: זאת אכן הייתה התוכנית האלוהית, אך חטא העגל שיבש אותה, ואז אומר ה' למשה: וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם, אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ--הִנֵּה מַלְאָכִי, יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ; וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם (לב,לד). משה ממלא את תפקיד המנחה והמנהיג את העם בדרכו לארץ, ואילו תפקיד המלאך אשר "שמי בקרבו" (פסוק כא) יישמר לעתיד לבוא, למשיח ישראל. תפקיד המשיח יהיה להחזיר את העם למצב שהיה לפני חטא העגל, ולהמשיך מכאן והלאה את התוכנית האלוהית כפי שמובאת כאן, ואז גם יתקימו הגבולות המובטחים, כולל וּמִמִּדְבָּר (סיני), עַד-הַנָּהָר (פרת) (פסוק לא).  בינתיים ה' ישלח מלאך אחר, והוא יהושע, לא זה אשר "שמי בקרבו": וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (לג,ב). אמנם לקראת סוף ספר יהושע (כד,יב) נאמרוָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם, אֶת-הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי: לֹא בְחַרְבְּךָ, וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ, אך כאן הכוונה למלכי סיחון ועוג, בטרם נכנסו לארץ, ויהושע מספר לנו אגב כך על אופי מלחמותיו של משה בשני מלכי האמורי.

[1]  כד,א: ואל משה אמר עלה אל ה': ש: האם עלייה זאת הייתה במסגרת מה שמכונה "מעמד הר סיני"? ת: לא, במעמד הר סיני נכחו כל עם ישראל, וראו ושמעו את הקולות, וקבלו את עשרת הדברים באוזניהם. עלייה זאת הוגבלה למעמד של משה, אהרן, נדב, אביהוא ושבעים מזקני ישראל, ואחר כך גם יהושע. העם ראה רק את מראה כבוד ה' "כאש אוכלת בראש ההר" (פסוק יז), בלי קולות וברקים. בעלייה זאת עלה משה לבדו וקבל את עשרת הדברים כתובים על לוחות ואת המשפטים (פסוק ג'), את התורה והמצווה, הכל כתוב על ידי ה' ("אשר כתבתי להורותם", פסוק יג). תהליך ההתקרבות אל ההר ארך שבעה ימים (פסוק טז), ועוד 40 ימים שהה משה בהר עצמו (פסוק יח).

פרשת תרומה – ביאור "שאלה ופשטה" מאת אי"ם

  כה,ב: ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו: ש: האם התרומה נלקחת בכפייה או ברצון חופשי, שהרי 'לקחת' פירושו בכוח? ת: התרומה נתנה ברצון חופשי מנדבת הלב, שהרי אף הביאו יותר מן הצורך ("מרבים העם להביא"; לו,ה), והממונים על התרומה לקחו את מה שהעם הביא.

  כה,ח-ט: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ... את תבנית המשכן: ש: מה ההבדל בין 'מקדש' ל'משכן'? ת: 'מקדש' הוא מקום מובדל ומקודש, שאין רשות לכל אדם להיכנס בו, ולכן הוא יכול לשמש משכן לה' אף שהמקום נמצא בתוך מחנה העם ('בתוכם'), המובדל מאדם. 'משכן' הוא המבנה אותו צוו בני ישראל להקים במדבר בתור 'מקדש'. המבנה הזה עשוי להיות נייד ובלבד שייעודו יהיה להכיל את הכלים לעבודת ה' במקום המקודש. במילים אחרות, 'מקדש' הוא מקום עם תכונת ההיבדלות מיתר המקומות סביבו, וה'משכן' הוא עצם המבנה המשמש את המקדש ואת כליו.

פרשת "תצוה" – ביאור "שאלה ופשטה", מאת אי"ם

[1]  כז,כ: ואתה תצוה ... ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור: ש: מדוע צריך ציווי מיוחד על השמן למאור, הרי כבר צוו על תרומת שמן למאור (כה,ו)? ת: ישנם סוגים רבים של שמנים למאור, ושמן הזית הכתית הנו שמן יקר המציאות, במיוחד במדבר, על כן מצווה ה' את משה להבהיר לעם שרק שמן כזה יתקבל כתרומה למשכן.

[1]  כח,א: את אהרן אחיך: ש: מדוע התורה מציינת כי אהרן הוא אחיו של משה, וחוזרת על כך שוב ושוב (פסוקים א, ב, ד, מא), ובמקומות אחרים מציינת סתם 'אהרן' בלי יחוסו למשה, וכי איננו יודעים לאיזה 'אהרן' מדובר? ת: שתי סיבות לכך. הביטוי 'אהרן אחיך' מוזכר במקום שאפשר היה לחשוב שאהרן מקבל איזה טובת הנאה ביחס ליתר העם (קרבה לעבודת ה', "לכהנו לי", בגדי קודש), וכדי לסלק את המחשבה שניתן יהיה לתת זאת לאדם אחר, מפרש ה' שדווקא לאהרן, ואף על פי שהוא אחיו של משה. שנית, ניתן לחשוב שמשה רצה לקיים בעצמו את כל העבודה במשכן, שהרי הוא זה שעלה אל ה' וקיבל פנים אל פנים את הציוויים השונים, ולכן מפרש ה' שלא הוא יבצע, אלא אהרן, אף על פי שהוא אחיו. בקיצור, לסילוק הספק מצד העם ומצד משה, מדוע דווקא אהרן, התשובות הן דווקא הוא ועל פי ה'.

[1]  כח,מ: ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת: ש: מדוע יש להתכבד ולהתפאר במגבעות דווקא, מה עם יתר הבגדים? ת: רק אהרן שהיה "כהן גדול" התכבד בבגדיו (וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת; כח,ב), ובניו שלבשו בגדים פשוטים ככל אדם (מכנסי בד, כתונת, אבנט), עבורם המגבעת הייתה לכבוד ולתפארת ה', סימן מיוחד שהם עסוקים בעבודת ה' (וְהָיוּ עַל-אַהֲרֹן וְעַל-בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ; פסוק מג), שהרי המילה 'כבוד' מוזכרת בכל התורה ביחס לה' בלבד (כבוד ה', כבודי). מכאן שמגבעת משמשת רק לעבודת ה', לכבודו, ולא בחיי היומיום. ניתן להבין שאפילו כיסוי ראש רגיל (כיפה, כובע), המהווה כביכול תזכורת לעבודת ה' במשכן, אינו חובה, אלא לכוהן בעת עבודתו.

[1]  כט,כא: ולקחת מן הדם על המזבח ומשמן המשחה, והזית על אהרן ועל בגדיו, ועל בניו ועל בגדי בניו: ש: האם זה כבוד ה' לעבוד בבגדים "מלוכלכים" בדם ושמן? ת: כן, כבוד ה' הוא לעבדו, והזאת הדם והשמן מעידים על עבודתו בפועל. זאת תפארת עבודתו, אף אם בגדיך "מתלכלכים". ויותר מכך, בכך הוא ובגדיו מתקדשים.

פרשת כי תשא – ביאור "שאלה ופשטה" – אי"ם

[1]  ל,יב: ונתנו איש כופר נפשו ... ולא יהיה בהם נגף: ש: מדוע פקידת העם היא חטא המצריך כופר נפש, וללא זאת ה' אף יביא נגף בעם? ת: המדובר בפקידת העם ביוזמה של העם או מנהיגיו ("כי תשא", לרצונך), כי ה' מצידו אינו מבקש זאת. כדי להרחיק את העם מיוזמה כזאת מצַוה ה' לפגוע בכיסו של כל אדם, ותרומה זאת (שניתנה ברצון העם להיפקד) תהווה זיכרון ועדות לפני ה' שנפשותיהם אכן כופרו בכסף זה (וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם; פסוק טז). לעומת זה, כאשר היוזמה באה מה', המפקד הוא לפי גולגלות האדם, ולא בכסף (שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם; במדבר א,ב).

[1]  ל,כג: ואתה קח לך: ש: האם ציווי זה של עשיית שמן משחת הקודש נאמר רק למשה, ולא לדורות הבאים? ת: כן, משחת הקודש הייתה לשימוש חד-פעמי, למשוח בה את אוהל מועד, הכלים, את אהרן ואת בניו. משה קיבל את המתכון המיוחד הכולל חומרים (מר דרור, קנה בושם, קידה, שמן זית) והכמויות המדויקות, ונאסר על כל אדם לעשות כמותה. גם הקטורת הייתה לשימוש במשכן בלבד, ונאמרו למשה בלבד ("קח לך סמים") החומרים (נטף, שחלת, חלבנה, סמים, לבונה זכה) והוראות ההכנה, ונאסר על כל אדם לעשות כמותה ("והקטורת אשר תעשה במתכונתה – לא תעשו לכם, קודש תהיה לך, לה' ... איש אשר יעשה כמוה להריח בה – ונכרת מעמיו"; פסוקים לז-לח). ה' מבטיח למשה סיוע של בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך ("ועשו את כל אשר ציויתיך" לא,ו), אשר יעשו גם זאת ("וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת-קְטֹרֶת הַסַּמִּים, לַקֹּדֶשׁ:  כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִךָ, יַעֲשׂוּ"; לא,יא).

[1]  לא,יד: כי כל העושה בה מלאכה: ש: לאיזה מלאכה מתכוונת התורה? ת: נראה שהמדובר במלאכת יצירת המשכן וכליו, ולא ציווי כללי לאי-עשיית מלאכות שונות שנעשו במשכן (מה שמכונה "ל"ט אבות מלאכה"), שהרי מצוין לעיל "ובכל מלאכה" (פסוקים ג, ו- ה), והציווי כאן הוא "אך את שבתותי תשמורו" (פסוק יג), כלומר אף שמלאכת יצירת המשכן וכליו היא משימה חשובה מאד, בכל זאת השבת חשובה יותר, כי "אות היא לעולם ... שבת וינפש" (פסוק יז), ואין ליצור בה את המשכן וכליו.

[1]  לב,א: וירא העם כי בושש משה: ש: מדוע חשב העם שמשה מאחר, הרי כשהוא עלה, לא הקציב זמן לחזרתו (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה--וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם; כד,יב)? ת: דווקא כיון שלא נאמר לעם שמשה ישהה בהר 40 יממות, חשב העם כי ישהה זמן שהורגל אליו. עד אז הורגל העם ליחידת זמן מרבית של שבעה ימים (חמץ בפסח, שביתה ממלאכה, הקרבת שור וצאן לאחר שבעה ימים אצל אימו, לבוש הכוהנים, כפרת המזבח), לכן לאחר שעברו 40 ימים, חשב העם לתומו כי משה נעלם ("לא ידענו מה היה לו"), ואיתו נעלם אלוהים, שלא התגלה לעם או לזקנים כל זמן שמשה היה בהר, לכן מבקש העם את אהרן שיעשה להם אלוהים, כלומר מנהיגים, אשר ילכו לפניהם ("ילכו" ברבים, כלומר אנשים, ולא פסל). הם לא בקשו זאת ממנהיג אחר, אלא מאהרן, שותפו של משה לתהליך הוצאתם ממצרים. אהרן הוא זה שעשה "עגל מסכה", מתוך כוונה לאבד את זהבם ובכך למנוע מהם מחשבה על עבודה זרה. ועוד ניסה אהרן לקראם לחוג ולהקריב לה' ("חג לה' מחר" פסוק ה'), ולא לפסל, אלא שהעם לא הבין זאת כך, וחטא בכך שקרא "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (פסוק ד'). על זה לא הייתה לאהרן שליטה ולכן לא נענש בסילוקו מתפקידו.

[1] לג,ז: וקרא לו אהל מועד: ש: איזה אוהל זה, הרי המשכן כונה פעמים רבות קודם לכן 'אהל מועד' (החל מפרק כז, פסוק כא)? ת: נראה שזה אהל המגורים והעבודה של משה, שגם הוא נקרא מכאן ואילך 'אהל מועד', שם עשה את עבודתו ושם נועד עם ה' ועם האנשים שהצטרכו לו, בליווי צמוד של יהושע. עבודת הקרבנות המשיכה להתנהל במשכן אשר בתוך המחנה.

[1]  לג,טו: אם אין פניך הולכים: ש: מה מבקש משה את ה', הרי ה' אומר בפסוק הקודם "פני ילכו"? ת: משה מבקש לדעת מה מתכוון ה' בהבטחתו אחרי חטא העגל לשלוח מלאך לפני בני ישראל ("וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי";לג,ב), האם ה' עצמו או אחד מפניו, שהרי פנים רבות לו, ומשה כבר הכיר אחדים מהם (וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; לג,יא). משה קיווה שה' עצמו ילך עם העם. ה' מסביר לו שאדם חי אין לו יכולת לראות את כל פניו של ה' (לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי; פסוק כ').  משה מקבל הסבר זה ולא ממשיך לבקש מה' בעניין הפנים, אך מבקש יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי, בְּקִרְבֵּנוּ (לד,ט), כלומר מבקש את אותו פן הנקרא 'אדני'. ה' מסכים לכך (בפן של 'אנוכי' ו'הנני') אך במסגרת ברית בין העם לבין ה'  ומבטיח: שְׁמָר-לְךָ--אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוְּךָ הַיּוֹם; הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ, אֶת-הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי (לד,יא).הברית היא לא לעשות בארץ כמנהגי הגויים, אפילו איסור שנראה לכאורה זניח, כגון לבשל גדי בחלב אמו, בעת הבאת הביכורים: "רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיך - לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ " (לד,כו).

[1]  לד,כא: וביום השביעי תשבות: ש: מדוע נזכרת מצוות שמירת השבת בתוך ציון מצוות המועדים (חג המצות, שבועות, חג האסיף), ומדוע נזכרות כאן דווקא מצוות איסור אלוהי מסכה, פטר רחם ופטר חמור? ת: ה' מציין את המצוות המבליטות את השוני בין ישראל לעמי יושבי הארץ, כדי שנמנע מקשר אישי אתם. מצוות אלה היו זרות לחלוטין ליושבי הארץ, ושמירה עליהן תגרום להשגת המטרה של כיבוש הארץ, ואת הליכת ה' בקרב העם, כפי שבקש משה (פסוק ט').

לעיון בביאורים לפרשיות קודמות, ראה: