שְׁאֵלָה וּפְשָׁטָהּ

התבוננות בכתוב בתורה

 בדרך שאלה ותשובה

אורן ירון מס (אָיָ"ם)

כל הביאור נכתב על דעת אי"ם בלבד, ללא הסתמכות על פרשנים אחרים כלשהם.

הנכתב אינו לשם הוראת הלכה למעשה, אלא רק לשם הבנת התורה ברוח "בפיך ובלבבך לעשותו".

  ©

כל הזכויות שמורות לאורן ירון מס, תשע"ג

All rights reserved to Oren Mass, 2013

050-4592010

[email protected]

ספר בראשית

פרשת בראשית

  א,ב: והארץ היתה: ש: אם הארץ הייתה כבר בראשית הבריאה, מדוע נבראה שוב במסגרת ה"השמים והארץ"? ת: הארץ כבר הייתה, אך במצב של תוהו ובוהו עם החושך והמים ורוח האלוהים, אז ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, בצורה המוכרת לנו היום. כלומר ביום הראשון אכן נבראו השמים והארץ במצב הנוכחי, המופרד משאר ה"תערובות" (חושך, רוח, מים).

 א,ד: כי טוב: ש: טוב למי? ת: טוב לה', שכך רצה שיהיה. האור, כדי שיוכל לתחום את החושך. וכן בשאר הימים, טוב לה', כי כך הסדר הראוי, כמו למשל ביום הרביעי יהיו מאורות ש"יעשו לו את העבודה" של ערב ובוקר, וכן בשאר הימים, טוב לה', זה הסדר הראוי לעולם.

 א,ה: ויהי ערב: ש: איך נעשה ערב בלי שעדיין יש שמש שתשקע ותעריב? ת: כתוב "ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך", כלומר הערבים של ימים א-ג הם מלאכותיים ונעשו על ידי ה' בעצמו ולא על ידי השמש.

 א,ז: המים אשר מעל הרקיע: ש: איזה מים יש מעל הרקיע? ת: יש רמז במילה "שמים" = שם מים, כלומר מקור הגשמים, שהם תלויים ברצון שמים, כלומר ה'. והרי המים נמצאים מעל הרקיע שהוא השמים, כלומר יש מים שהם נסתרים מאתנו, מעל השמים הנראים, והם בחזקת וברשות ה' בלבד, והוא מחליט מתי להורידם לארץ. מים אלה אינם נקווים למקום אחד כמו המים שמתחת לשמים, הימים, אלא שרויים על פני כל תבל, וה' מחליט מתי והיכן להורידם.

 א,יא: עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי: ש: מדוע צריך עוד הזרעת זרע ועשיית פרי, הרי ה' כבר ברא את הדשא – עשב ועץ הפרי? ת: כדי שתהיה המשכיות "טבעית" (בכוח יצירת ה') בעולם ללא התערבות ניסית, ואז עשב יזריע עשב נוסף, והעץ יעשה פרי נוסף בעץ נוסף שייווצר ב"טבעיות". וכשהעשב והעצים הוציאו מינים שונים, ראה זאת ה' בחיוב, "וירא כי טוב".

 א,טז: המאורות הגדולים: ש: מדוע השמש והירח מכונים 'גדולים', הרי הירח מכונה בפסוק הבא 'קטן'? ת: השמש גדולה לפי שכוחה גדול להאיר ביום, והירח גדול לפי שכוחו להאיר בלילה, ובו לא צריך כוח רב להאיר, לכן מכונה 'קטן'. כלומר באופן יחסי למושא ההארה שלהם, שניהם גדולים.

 א,כ: נפש חיה: ש: מהי ה'נפש'? ת: להבדיל מן הצומח שנברא כגוף בלבד, החיות נבראו עם כוח חיים, רצונות, יצרים, כאבים, שמחות. נפש היא התוספת לגוף החומרי, המאפשר את התנועה והבחירה.

 א,כב: ויברך ... פרו ורבו: ש: האם לפרות ולרבות היא ברכה או מצווה? ת: ברכה, והיא אינה מצויה אצל הצמחים, שם עץ עושה פרי מכוח יצירתו, ואינו ניתן לבחירתו, ואילו החיות שיש להן נפש ובחירה, להן יש ברכה שאם ירצו לפרות ולרבות ולא רק לשכפל עצמם בעוד עותק כמותם, יש להן הברכה וה"אור הירוק" מאת ה'.

 א,כו: ויאמר אלוהים: ש: למי אמר? ת: לשאר החיות שכבר נוצרו, ויש להן נפש ובחירה, ולכן 'בצלמנו ובדמותנו' של כולנו, עם נפש ובחירה, אך לאחר שקבל תשובה שלילית מהן, מאחר ולא רצו שהאדם ישלוט בהן, החליט ה' לא לשאול אותן וברא את האדם בצלמו בלבד, בצלם אלוהים, ולא בצלמם ובדמותם של שאר החיות הנפשות, ויותר מכך, ברא את האדם בשני מינים, זכר ונקבה, ויש שוני מהותי באופי הזכר והנקבה, מה שאין כן בחיות, שגם הם צוו לפרות ולרבות, ויש בהן חיות זכריות וחיות נקביות, אך אין הבדל מהותי בין המינים שלהן, אחרת לא היה מצוין דווקא באדם כי נברא זכר ונקבה.

 א,ל: ולכל חית הארץ ... את כל ירק עשב לאכלה: ש: מה נתן ה' למאכל לאדם ומה לחיה? ת: לאדם נתן העשב והעץ (פסוק כ"ט), לחיה רק את העשב.

 ב,ב: ביום השביעי: ש: מתי סיים ה' את מלאכת הבריאה? ת: במהלך היום השביעי, לא בלילה שלפניו, וכן מודגש שלוש פעמים 'ביום' ולא בלילה. ומהי היצירה של היום השביעי? השביתה. זאת יצירה מיוחדת וקשה בעיקר למי שהוא פעלתן ו"מכור לעבודה", לכן היצירה של היום היא 'וישבות', כלומר היה עוסק במלאכה והפסיק אותה. ומכיוון ששבת ביום השביעי, קידש את היום כולו.

 ב,ד: אלה תולדות: ש: והרי כבר למדנו בפרק א' איך נברא העולם, ומה החידוש כאן? ת: כאן מבארת התורה מה נולד (תולדות) מהבריאה, וזה האדם, שהרי רק כשיבוא האדם – יהיה מי שיעבוד את האדמה והצומח ("ואדם אין לעבוד את האדמה" אז לשם מה נבראו האדמה והצמחים והחיות?) ויתר הבריאה תקבל משמעות של המשכיות. בפרק הראשון למדנו את סדר הבריאה ולא את משמעותה.

 ב,ד: י-הוה אלוהים: ש: מדוע התוספת י-הוה (להלן "ה'")? ת: ה' – במשמעות אדון כל האלים ("מי כמוך באלים ה'"), אלוהים – במשמעות מנהיג, שופט צדק, מדריך, עושה ובונה. עד שנברא האדם היה מספיק אלוהים. משנברא האדם, היה חשש לה' שהאדם ירצה לקחת את תפקידו כמנהיג העולם (כפי שאכן קרה עם דור הפלגה, ועם אנשים אחרים החושבים עצמם לאלוהים), ולכן הציב עצמו גם בתור אדון כל האלוהים העתידים למיניהם.

 ב,ז: וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה: ש: וכי ברא את האדם מעפר, או בצלמו? ת: אין סתירה, ה' ברא אותו בצלמו, מן העפר. צלמו = צורתו. מכאן שאחת מהופעותיו של ה' בעליונים היא דמות אדם, אלא שאינו גוף מעפר, אלא סוג של אורות, יונים ואלקטרונים זוהרים. אומרים שלכל אדם יש הילה, זאת כנראה דמותו של ה', הילת האורות.

 ב,טו: לעבדה ולשמרה: ש: לעבוד את הגן? אם כך מדוע נאמר בלשון נקבה? ת: לעבוד את האדמה, שממנה הצמיח "כל עץ נחמד למראה", ותפקיד האדם היה לעבוד את האדמה ובכך לשמור על העצים. וכן לשעבוד ולשמור על נשמתו, להרגילו לקיים את מצוות ה'.

 ב,כג: זאת הפעם: ש: האם היו שתי בריאות של אישה? ת: כן, בראשונה נבראה נקבה, שזה אדם בעל יכולות נקביות כמו שאר החיות. כאן נבראה אישה בתור עזר לאדם. בתחילה סבר ה' לקחת את אחת החיות שנבראו כעזר לאדם, אך "ולאדם לא מצא עזר כנגדו", ולכן יצר ביוזמתו בריאה חדשה, באופן חד פעמי מצלע האדם ולא מן העפר, ואליה העביר את היכולות הנקביות מן הבריאה שברא כבר בעבר יחד עם האדם ("זכר ונקבה ברא אותם").

 ג,א: ערום: ש: האם הכוונה לערמומי או כפשוטו, ללא בגד וכיסוי? ת: הנחש היה ללא כל כיסוי, נראה תמים לחלוטין, בניגוד לחיות האחרות שיכולות להשתנות מנחמדות לתוקפניות בתוך רגע. לכן יכול היה להשפיע על האישה.

 ג,ב-ג: ותאמר האשה אל הנחש, מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים, לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו: ש: מנין ידעה חוה מה ציווה ה', הרי כאשר ה' ציווה את אדם על איסור אכילת פרי עץ הדעת, חווה טרם נוצרה? ת: אכן, חוה לא ידעה בדיוק מה ציווה ה', והרי הוא אסר רק את פרי עץ הדעת, אשר בגן, ולא בתוכו (רק עץ החיים בתוך הגן,פסוק ט'). הנחש הבין שחוה לא יודעת בדיוק מה נאסר, ולכן הצליח לשכנע אותה שלא ימותו אם יאכלו.

 ג,יב: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל: ש: מדוע נענש אדם, הרי באמת לא ידע מאיזה עץ נתנה לו חוה לאכול? ת: עבירה הנעשית מתוך אי ידיעה אינה פוטרת מעונש. כל אדם בוגר חייב להיות אחראי למעשיו. ולכן, בכל זאת ה' לא העניש את אדם וחוה כפי שהבטיח, להמית אותם ביום אכלם, כי מצא אצלם נקודות זכות, האישה פותתה על ידי הנחש, ואדם פותה על ידי האישה.

 ג,כד: וישכן מקדם לגן-עדן את הכרובים: ש: הכרובים הושמו רק ממזרח (מקדם)? ת: כן, הדרך ממערב למעשה פרוצה, וכנראה באחרית הימים תמָצא הדרך ממערב אל תוך הגן, כך שהחרב המתהפכת לא תוכל למנוע כניסה אל עץ החיים. מי יראה לנו את הדרך ממערב לעץ החיים? המשיח, באחרית הימים. המסר על הדרך, היא המשיחות, הועבר להבל כנראה בזרע. קין ידע שהמשיחות בידי הבל ולכן הרגו (לא נאמר מה אמר קין להבל בהיותם בשדה, כנראה דרש ממנו, בתור בכור, את הידע הנסתר) וחשב שעל ידי רציחת הבל המסר יעבור אליו, כי הוא היחיד בדור שאחרי אדם. לכן, כשנולד שת, נאמר "שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל", ולמעשה המשיחות הועברה לשת. לכן, כשמונים את הדורות מאדם עד נוח, מונים את שת כבנו של אדם, וממנו הועבר זרע המשיחות הלאה לאנוש וכן הלאה עד למשיח צדקנו לכשיתגלה במהרה בימינו.

 ה,ג: ויחי אדם ...  ויולד בדמותו כצלמו: ש: בצלמו ודמותו של מי? ומדוע נאמר זאת רק על הולדת אדם את שת? ת: בדמותו ובצלמו של ה', שזה בעצם גם דמותו וצלמו של אדם. ונאמר זאת רק בהולדת אדם את שת, ללמדנו שאכן המשיחות הועברה מאדם לשת (ראה ביאורי ג,כד).

 ה,ה: ויהיו כל ימי אדם ... ש: לשם מה התורה מסכמת את מספר שנות חייו של אדם ושל ראשי הדורות שאחריו, הרי אנו יודעים לסכם את השנים מהלידה עד ההולדה ומההולדה עד המוות? ת: ללמדנו שאין כאן הגזמה בציון השנים, אלא ממש במדויק.

 ה,כח: ויחי למך ... ויולד בן: ש: מדוע דווקא בהולדת למך את נוח לא נאמר "ויולד את נוח" כפי נוסח הולדת ראשי הדורות הקודמים מאדם עד למך, אלא "ויולד בן"? ת: למך התלבט במתן שם לבנו, שהרי זה דור עשירי, וחשב שה' יסלח על חטא האדם הראשון, ולכן התלבט עד אשר מצא שם שעשוי להשפיע על ה' לסלוח. זה טעם השם "נח", "זה ינחמנו ממעשנו ... מן האדמה אשר אררה ה'".

 ו,ב: ויראו בני האלוהים את בנות האדם: ש: מי הם בני האלוהים? ת: המקבילים השמימיים של "הנפילים" שהיו בארץ. בני האלוהים השמימיים חשקו בבנות האדם לאחר שראו אותן, אך לא הולידו מהן, שהרי ה' לא אפשר זאת ("לא ידון רוחי באדם לעולם", ולכן יכלו הנפילים להוליד מבנות האדם ("הנפילים היו בארץ ... וילדו להם", הכוונה ילדו לנפילים, לא לבני האלוהים).

 ו,ח: ונח מצא חן בעיני ה': ש: מה החן שמצא ה' בנוח? ת: שמו, לכך כיוון אביו למך, להשפיע על ה' לסלוח לאדם (ראה ביאורי ה,כח).

פרשת נח

 ו,ט: נח איש צדיק תמים היה בדורותיו: ש: מדוע "דורותיו" ולא "דורו"? ת: נוח נולד 69 שנה לאחר מות הצדיק הקודם, חנוך (ש"לקח אותו אלוהים", בכבודו ובעצמו, מרוב צדיקותו) ומת 58 שנה לאחר שנולד אברהם, הצדיק הבא. בין חנוך לאברהם לא מסופר על צדיק אחר, אלא נוח, ולכן "בדורותיו", בדורות שהיה חי בהן.

 ו,יג: כל בשר: ש: גם החיות חטאו בחמס? ת: כן, לכן השמיד אותם ה' יחד עם האדם, כל בשר. מהו חמסן של החיות, ואיך חינך את החיות לתקן עצמן על ידי המבול? בפסוק י"ט נאמר "תביא ... זכר ונקבה יהיו", ובפרק ז,ב: "תקח לך ... איש ואשתו". חמסן היה בנושא האישות והזיווג, ולימד אותן לחיות "איש ואשתו", כלומר מאותו זן, ושלא יזדווגו שני סוגי חיות.

  ז,ב: הבהמה הטהורה: ש: מה הכוונה 'טהורה', ומנין ידע נוח מהן הבהמות הטהורות? ת: טהורה – שתהיה מוכנה למסור עצמה לשחיטה למען ה', שהרי אחרי המבול נוח לקח מן הטהורות למזבח, לקיחה ולא תפיסה. הבהמות ידעו לבד את טהרתן, ולכן באו אל התיבה מעצמן, בציווי אלוהי, והטהורות באו שבע שבע. כתוב "שבעה שבעה" בלשון זכר, כי היה גם זכר בכל חיה.

  ח,ג: הלוך ושוב: ש: מאין ולאן הלכו ושבו המים? ת: אלה הגלים שבים הקדמון, בזמן ירידת מפלס המים, שיצרו את תופעת הצנירים המוכרים בסלעים שבהרים, משני צידי הנחלים. 

 ח,כב: עוד כל ימי הארץ: ש: ומה יקרה אחרי ימי הארץ? ת: אחרי "ימי הארץ", דהיינו אחרי העולם הזה יבוא העולם הבא, ואז קיץ וחורף וכו' לא ישבותו אלא יהיו קבועים ולא משתנים, וזה יגרום לחיים ארוכים כמו לפני המבול, עד קרוב לאלף שנים לאדם. ראה במאמרי "קו הצפון העתידי" http://www.rubinmass.co.il/?page=Articles_by_Ore

 ט,כה: ארור כנען: ש: מדוע קלל נוח את כנען ולא את חם? ת: כנען הוא בנו הבכור של חם, ועל שמו נקרא חם (כמו אצל הערבים "אבו כנען"), ואם יקלל את חם, לא יהיה בכך מסר לדורות שצאצאי חם יהיו עבדים לצאצאי שם ויפת, וזאת כוונת נוח: "עבד עבדים יהיה לאחיו", לא לאחיו של כנען אלא לבני שם ("ברוך ... שם, ויהיה כנען עבד למו") וליפת (יפת אלוהים ליפת ... ויהי כנען עבד למו").

 יא,א-ב: ויהי כל הארץ ... ויהי בנסעם מקדם: ש: האם כל אנשי העולם היו במקום אחד, בקדם? היכן זה? מדוע נסעו משם? ת: אחרי המבול חשבו שנפתחה הדרך לגן עדן, במקום שהוצבו הכרובים עם להט החרב המתהפכת, בקדם, וכי ה' סלח לאנושות, ו"נפתח דף חדש". הם גילו שהכרובים במקומם, והכניסה לעדן חסומה, ולכן בקשו כולם לנסוע למקום אחר, שיכיל את כולם. זה נמצא בבקעה גדולה, קרוב לשם. להערכתי, ה"קדם" הוא באגם קבן (הנקרא היום "אתא טורק") במזרח תורכיה, מוצא הנהרות פרת וחידקל, ו"שנער" היא הבקעה בצפון עיראק, בין העיר מוסול לגבול הסורי, שם ישנו מקום הנקרא "שנער" (קו אורך 42 מעלות, קו רוחב 36.2 מעלות).

 יא,ו: ולא יבצר מהם: ש: מדוע התנגד ה' שהאנשים יתרכזו כולם במקום אחד? ת: עם תום המבול ציוה ה' "ומלאו את הארץ" (ט,א), והם מפרים צו זה. ואם מתחילים להפר צו אחד ("וזה החילם לעשות") יש חשש סביר שיפרו גם צווים אחרים, כגון "פרו ורבו", ואז העולם יישמד מעצמו.

  יא,י: שנתים אחר המבול: ש: מדוע חשוב לציין את מספר השנים של כל ראש בית-אב, מתי הוליד וכמה שנים חי אחר כך? ת: כך מבינים שמנוח עד אברהם, כולל אברהם, כולם הכירו זה את זה. נוח מת כשאברהם היה בן 58 (אגב, גימטרייה נ"ח), ואפילו שם, שלח (נכד שם) ועבר האריכו ימים אחרי מותו של אברהם: שם 35 שנים, שלח 3 שנים ועבר 54 שנים.

פרשת לך לך

 יב,א: אל הארץ אשר אראך: ש: מדוע מפרט ה' מנין ללכת (היה מספיק לאן ללכת), ואם מפרט - מדוע לא מציין פשוט מ"חרן", ומדוע לא מציין את שם המקום, ארץ כנען, לשם הוא שולח את אברם? ת: ה' מבקש את אברם להתנתק מעברו, מכל סוג ומין, כולל ארץ, מולדת ובית אב , ואין זה משנה המקום הפיזי ממנו הוא יוצא. זאת גם הסיבה שלא מצוין מקום היעד, הענין הוא מקום אחר ושונה מן העבר. גם אין בכך הוכחה לעמידה בניסיון גדול, הרי ה' מבטיח לו שם "הרים וגבעות" ("אעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה"), ומי לא יילך, עם הבטחה מפורשת כזאת של ה'?

 יב,ה: ש: ללכת ארצה כנען: ש: איך ידע אברם שיעד ההליכה הוא כנען? ת: זאת הארץ שה' הראה לאברם, שזה הרי היה היעד של אביו תרח, לכן אברם ממשיך את הדרך של אביו, חמש שנים לאחר שהגיע לשם עם אביו, וראה שאביו משתקע שם ואינו דבק במשימתו, ומאחר שקבל ציווי לעזב את בית אביו, המשיך את משימתו של תרח, תוך קיום הציווי לעזוב את בית אביו. מאוחר יותר גילה לו ה' בטו,ז: אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים--לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, כלומר כל היציאה מאור כשדים על ידי תרח, היא מעין תפאורה להליכה של אברם לכנען.

 יב,יט: ואקח אותה לי לאשה: ש: האם פרעה שכב עם שרי? ת: לא, והוא עצמו אומר "אשתך היא ... הנה אשתך קח ולך".

 יג,ז: והכנעני והפריזי אז יושב בארץ: ש: מה קשור ענין הכנעני והפריזי לריב בין רועי אברם לרועי לוט? ת: שטחי המרעה החופשיים לאחר ימי הרעב שגרמו את ירידת אברם למצרים היו מועטים, כי הכנעני והפריזי השתלטו על רוב השטחים, וזה סיבת הריב בין הרועים. לוט בחר לו מקום שאינו מיושב כנענים, בסדום, ואילו אברם נאלץ להתמודד ("אברם ישב בארץ כנען" פסוק יב) עם הכנענים, לכן ה' מרגיע אותו ("כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך, עד עולם" פסוק טו).

 יג,יז: לארכה ולרחבה: ש: מדוע מבקש ה' את אברם לללכת לאורך ולרוחב הארץ? ת: כדי למפות אותה בדיוק, לדעת את הכיוונים הנכונים מגן עדן להר המוריה, וכך ימצא בקו ישר על אזימות 23.5% את מערת המכפלה, מקום קבורתו העתידי, אותו הוא מתעקש מאוחר יותר לרכוש כקבר לאשתו. ראה מאמרי "קווים, כיוונים וכוונות, מאברהם אבינו ועד דוד המלך", http://www.rubinmass.co.il/?page=Articles_by_Ore

 טו,א: אל תירא אברם: ש: ממה ירא אברם, והרי זה עתה ("ואחר הדברים האלה") התגלה כגיבור חיל? ת: אברם חשש שעושרו הרב (והרי היה עשיר, ובקש לא לקחת כלום מן השלל שלא יאמרו "אני העשרתי את אברם" יד,כג) יורש לעבדו אליעזר, ולא לבן חלציו. וזאת היא השמחה של אדם, שבניו יורשים אותו, וזהו גם פחדו, שזרים יירשו אותו.

 טו,ו: ויחשבה לו צדקה: ש: מי חשב, ומדוע זאת צדקה? ת: אברם חשב זאת לה' לצדקה, כי ה' מראה סימנים של קיום התחיבותו מהעבר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת (יב,ז).

 טו,ח: במה אדע כי אירשנה: ש: מה הסימן שקיבל אברהם מה' שאכן הוא יקיים הבטחתו להורשת הארץ לזרעו? ת: הרגשת ה"אימה חשכה גדולה נופלת עליו". אברם שהיה למוד קרבות בלילה (במלחמתו בכדרלעומר "ויחלק עליהם לילה") והנה פתאום מרגיש אימה מיד עם השקיעה ("ויהי השמש לבוא"). וכי פחד מן העיטים, הרי הוא סילק אותם? אלא, הרגשת האימה היא הסימן שאכן ה' גרם לו זאת, והיא הסימן לקיום הבטחתו.

 טז,ה: ישפוט ה' ביני ובינך: ש: מה אשמתו של אברם בכך שהגר מקלה ראש בגבירתה שרי? ת: שרי מצפה שאברם ירסן את הגר ("ותקל גברתה בעיניה"), שהרי הגר היא אשתו וחייבת למרותו, והוא לא עושה זאת. אכן, הגר לא מרוסנת, ומרשה לעצמה לברוח מבית גבירתה, בלי רשותה. כאשר חזרה הגר בציווי המלאך, שרי לא פוגעת בה, הגר יולדת וחיה עוד 13 שנים שלוות עם שרי ואברם. שרי מצטיירת כ"רעה", אך למעשה הגר היא הרעה, הפורעת כל חוק, ואחרי ה"שיעור" שקבלה מהמלאך, נרגעה.

 יז,ה: והיה שמך אברהם: ש: מדוע דווקא עכשיו, בגיל 99, מחליף ה' את שמו של אברם לאברהם? ת: שינוי שם הוא שינוי מהות, וחווה זאת כל מי ששינה את שמו הפרטי. חיי אברהם משתנים מכאן ואילך באופן מהותי. עד כה הוא אב לילד אחד, כדי שלא יירש אותו עבדו אליעזר. מכאן, הוא הופך ל"אב המון גויים", כדי לקיים את סוף הבטחת ה' לאברהם בהוציאו אותו מחרן: וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. מכאן אברהם הופך לאיש המפתח בהיסטוריה האנושית החדשה, בשליחות ה'.

 יז,יב: ובן שמונת ימים ימול לכם: ש: מדוע דווקא בגיל שמונה ימים, ולא בגיל בוגר, כך שאדם היה יכול להוכיח בכך שמכאיב לעצמו שאכן הוא מקבל את מרות ה' עליו? ת: ההוכחה למרות ה' עליו באה דוקא אם מכאיב לבנו, והרי אין כרחמי אב על בנו ("כרחם אב על בנים" תהילים ק"ג, י"ג), ואם הוא מל את בנו הוא מוכיח בכך את אהבתו ונאמנותו לה', כמו הוכחת אברהם את נאמנותו לה' בעקידת יצחק. וכן, אדם רגיל אינו מסוגל למול את עצמו (חוץ מאברהם עצמו שאינו מלמד על הכלל), אך את בנו הוא מסוגל למול, ואין התורה מצווה עלינו מה שלא נוכל לעשות בעצמנו ("בפיך ובלבבך לעשותו"). מדוע דווקא שמונה ימים ולא חודש? כנראה שבעה ימים הן המינימום ההכרחי לוודא שהילוד כשיר למילה, ולכן מיד אחר כך – שיימול.

  כג,ב: ויבא אברהם: ש: מהיכן בא, וכי לא גר יחד עם שרה? ת: אברהם בא מבאר שבע, לשם שב מעקידת יצחק, ושם גר עם שרה ויצחק. כאשר שרה הרגישה כי ימיה קרבים לסופם (ולזה רומז הפסוק הקודם "שני חיי שרה") שלח אותה אברהם לקרית ארבע, כדי למות ולהקבר שם דווקא, בסמוך למערת המכפלה אותה התעקש אברהם לרכוש. לא נהגו לטלטל גופה לקבורה במקום אחר ממקום המיתה, וגם רחל מתה בדרך ונקברה בדרך אפרתה, ולכן לא הובאה לקבורה במערת המכפלה בחברון.

  כג,יג: נתתי כסף השדה: ש: מדוע התעקש אברהם לשלם עבור הקבר, הרי הציעו לו זאת בחינם, עם כל הלב (אברהם ביקש רק המערה, ועפרון הציע גם השדה) ובפרהסיה ("לעיני בני עמי נתתיה לך")? ת: אם לא היה משלם כסף, האתר היה נלקח ממשפחתו בזמן כלשהו בעתיד, ואילו שטר המכר הוא עדות נצחית לרכושו בלבד. האתר הזה דווקא היה חשוב לאברהם, כי ידע את סגולותיה המיוחדות של מערת המכפלה, והיותה קשורה לנשמות אדם וחוה, שהרי מדד את הארץ לארכה ולרחבה, וידע את מיקומה בקוי האורך והרוחב בדיוק רב, וידע את מקומו של הר המוריה ("ולך לך אל ארץ המוריה") וידע את מקומו של עדן. שלושה אתרים אלה (עדן, מוריה, מערת המכפלה) נמצאים על קו ישר אחד באזימות 23.5 מעלות (ראה מאמרי "קווים, כיוונים וכוונות, מאברהם אבינו ועד דוד המלך", באתר "דעת", או http://www.rubinmass.co.il/?page=Articles_by_Ore

  כד,ג: אשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ: ש: מיהם 'אלוהי הארץ'? ת: אלה אליליו של אליעזר. אברהם רצה להבטיח עצמו שאליעזר ישבע בשם הקדוש לכולם, לאברהם ולאליעזר. לאברהם - רק אלוהי השמים קדוש, שהרי בפסוק ז' מסביר אברהם לאליעזר כי 'ה' אלוהי השמים' לקח אותו מבית אביו ומולדתו (ולא אלוהי הארץ). כאשר אליעזר מבריך הגמלים ליד עיר נחור כתוב (פסוק יב): "ויאמר - ה' אלוהי אדוני אברהם", כלומר אלוהים שאינם אלוהיו שלו. על המילה 'ויאמר' יש טעם שלשלת המורה על התלבטות והכרעה. אליעזר התלבט מיהו האלוהים האמיתי, אלוהי השמים או הארץ, וכאן הוא מכריע ומתחיל להאמין בה', אך לא מודה בפה מלא. כאשר נוכח שהצליח בשליחותו הוא מודה בפה מלא ובהשתחוויה שהכל מאת ה': "ויקוד האיש וישתחו לה', ויאמר ברוך ה' אלוהי אדוני אברהם" (פסוקים כו-כז).

  כד,יד: והיה הנער(ה): ש: מדוע 'נערה' בלי ה' בסוף? ת: אליעזר חיפש נערה עם תכונות של גבר,כלומר גם נשית ועדינה, וגם חזקה והחלטית, כך שתוכל לשאוב לו ולגמליו. הוא ידע שרק גבר יכול לשאוב לעשרה גמלים צמאים שבאו דרך ארוכה מכנען לארם נהריים. וגם ידע שרק נערה החלטית תוכל לעזוב את משפחתה וללכת אל הלא-נודע.

  כד,כא: "מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא": ש: מדוע אליעזר עדיין בספק, 'אם לא', הרי כתוב 'ותשאב לכל גמליו'? ת: זה שהיא שאבה לגמלים זה עדיין לא סימן שהיא שאבה מספיק ועם כל הלב, אולי היא תתן להם קצת מים רק לצאת ידי חובה, אך משנוכח (בפסוק הבא) "ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות", כלומר היא שאבה עוד ועוד עד שהגמלים רוו, אז היה בטוח בהצלחת שליחותו, ובלי לשאול לשמה הוציא את התכשיטים ונתן לה, ובכל זאת נשאר לו ספק, אם היא אכן ממשפחת אברהם. רק כששאל לשמה, אז גם הודה בגדלות ה' וקיבל עליו את אלוהי אברהם כאלוהיו ("וישתחו לה' ... ברוך ה' אלוהי אדוני אברהם").

  כד,נג: ומגדנות נתן לאחיה ולאמה: ש: ומה עם אביה, בתואל, מדוע הוא לא קיבל מגדנות? ת: בתואל, מרוב שהרגיש נחות בתור בן שמיני ואחרון לנחור ומלכה, לא היה נוכח בעת טקס הוצאת המתנות. הוא לא היה נוכח בעת קבלת הפנים לאליעזר (לבן רץ אליו החוצה), וכן רבקה רצה לספר על אליעזר ל"בית אמה" ולא לאביה (פסוק כח), וכן כאשר אליעזר מבקש לדעת אם ישלחו אתו את רבקה, עונה לבן ורק אחריו עונה בתואל (פסוק נ: "ויען לבן ובתואל ויאמרו"). בתואל פשוט הלך לאחר שנתן את הסכמתו.

  כד,נט: ואת מנקתה: ש: לשם מה נשלחה עמה המינקת שלה (דבורה) הרי ודאי כבר לא ינקה? ת: היה ראוי שתלך עם רבקה אשה קרובה לה, אך כיון שאמה לא הניקה אותה, אלא שכרה לה מינקת, הרגישה שהיא לא תוכל ללוותה, וחשבה שזה הדבר הקטן שהיא יכולה עוד לעשות למען בתה, לכן שלחה את המינקת. היא אכן נשארה צמודה למשפחה עוד שנים ארוכות, עד אשר חזר יעקב בן רבקה מן הגלות אצל לבן, סמוך למות רחל בת לבן ("ותמת דבורה מינקת רבקה" בראשית לה,ח). רבקה לא הסתפקה במינקת ולקחה עמה גם את נערותיה, כמה מחברותיה. כנראה נערות אלה שבו לארם נהרים לאחר כברת דרך, שהרי אחר כך כתוב שהעבד לקח את רבקה והלך, לא לקח את הנערות. המינקת המשיכה אתם, כאמור.

  כד,סז: ויקח ... ויאהבה: ש: האם לא אהב יצחק את רבקה מיד כשבאה, אלא רק אחרי שלקח אותה לאשה, הרי היא התאהבה בו מיד, נפלה מהגמל, כסתה עצמה בצעיף? ת: לא, יצחק היה טיפוס אינדיבידואליסטי, יצא לשוח בשדה לבדו, גר רחוק מאביו ה"בא בימים" בארץ הנגב ליד באר לחי רואי, לעת ערב, לחשוב מחשבות ולהתבודד, וכאשר שמע את כל הקורות את העבד לא התלהב מיד מאשיותה של רבקה, אלא הכניס את רבקה לאוהל הפנוי של אמו ז"ל, בחן אותה, חשב הרבה, ואז לקח אותה לאשה, ורק אז התאהב בה. אהבה של יתום, המחפש "תחליף אם". אהבה זאת לרבקה אפשרה ליצחק  להשתחרר מן האבל על אמו, ולהיות בעל מסור ואוהב.

  כה,א: ויוסף אברהם ויקח אשה: ש: מדוע לקח עוד אשה וגם פילגשים (פסוק ו') והוא כבר זקן, לפחות בן 137 (לאחר מות שרה), וכתוב עליו שהיה "זקן בא בימים" (כד,א)? ת: אברהם היה בודד לאחר מות שרה, הגר וישמעל גורשו, יצחק התבודד ועבר לארץ הנגב לבאר לחי רואי, והוא ראה את מצבו, זכה לרוח נעורים, לקח אשה צעירה, קטורה, והוליד ממנה עוד ששה ילדים, אך דאג לשמור על מעמדו של יצק "כי ביצחק יקרא לך זרע" (כא,יב).

אפשרות אחרת, הזויה אך אפשרית: לאחר עקידת יצחק שרה לא יכלה לסלוח לאברהם על מעשהו שכמעט גרם למות בנה, לכן נפרדה ממנו, השאירה אותו בבאר שבע ועברה לגור עם יצחק בקרית ארבע. לכן מתה שם, ואברהם בא מבאר שבע לספוד לה ולקברה. מכיון ששרה עזבה אותו, הוא הוסיף ולקח אשה, בעודו צעיר יחסית, שהרי רק כשהיה קרוב לגיל 140 שלח את אליעזר להביא כלה ליצחק (שהרי יצחק היה בן 40 בקחתו את רבקה), ואז כתוב עליו "זקן בא בימים". זה מסביר גם מדוע יצחק לא היה גר עם אביו.

פרשת תולדות

  כה,כא: ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו: ש: מדוע התפלל יצחק מול אשתו, בנוכחות רבקה, ולא התפלל בינו לבין אלוהיו? ת: חשוב היה ליצחק להראות לרבקה שאכפת לו ממנה, שהוא מתפלל עליה, וזאת כדי לא לחזור על שגיאות שבזוגיות בין אברהם ושרה (טז,ה: חֲמָסִי עָלֶיךָ--אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט יְהוָה, בֵּינִי וּבֵינֶיךָ).

  כה,כה: ויקראו שמו עשו: ש: מי קרא כך לעשו? ת: נראה ששני ההורים, יצחק ורבקה, הסכימו על שמו של עשו, ולכן קראו לו יחד שם, אך על שמו של יעקב נאמר בפסוק הבא 'ויקרא שמו יעקב', כלומר רק יצחק. רבקה לא שלמה עם השם הזה, זה שם המורה על תלות ומעקב באחר. לכן הוחלף שמו מאוחר יותר ל'ישראל', המורה על עצמאות, לא תלוי באחר, רק שורה עם האל. כאן מתחיל בקע בזוגיות בין יצחק לרבקה. אחר כך הם נחלקים באהבת ילדיהם, הוא את עשו והיא את יעקב.

  כו,ז: כי ירא לאמר אשתי: ש: מדוע פחד יצחק, הרי אנשי המקום רק שאלו על אשתו והנה בפועל לא עשו דבר אף "כי ארכו לו שם הימים", כלומר במשך זמן רב? ת: יצחק חשש שעבר על מצות ה' ולא יזכה לברכתו ולהגנתו, כי לא היה לו ברור אם גרר היא בתחומי הארץ, שהרי ה' טרם גילה לו מהם תחומי הארץ "אשר אומר אליך" (כו,ב). הרי הוא הלך לגרר, וה' אמר לו "אל תרד מצרימה". יצחק חשש שגרר היא כבר חלק ממצרים, ואז לא תחול עליו ברכת ה' שאמר לו "גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך" (כו,ג). לאחר שזרע בגרר ומצא מאה שערים הבין שגרר היא חלק מהארץ המובטחת לו ולזרעו, ולא חשש יותר להתעמת עם מלך גרר, רועי גרר וכל יתר הפלישתים שסתמו את בארות אביו, והוא שב וחפר אותם ובלי חשש גם קרא להם בשמות הראשונים. פשוט "השיב עטרה ליושנה". הוא ידע שהוא תחת הגנתו וברכתו של ה', ולכן גם לא רב על שתי הבארות שחפר בנחל גרר, הוא ידע שהוא מבורך, וה' יתן לו את מבוקשו, ואכן באר "רחובות" היא עדות לכך, ואחר כך באר "שבעה" בבאר שבע (כו,לג).

  כו,לה: ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה: ש: מה פגם מצאו יצחק ורבקה בנשות עשו? ת: שתי הנשים היו בנות חת, כלומר כנעניות, והרי יצחק ידע שאביו לא רצה שזרעו יתחתן עם כנעניות (כנראה כדי שלא יהיה פתחון פה לכנענים לבעלות על הארץ, כחלק ממשפחת אברהם), ומכיון שיצחק אהב יותר את עשו, חרה לו שעשו לא יהיה ממשיכו. הוא ניסה לעקוף את הבעיה על ידי כך שיברך אותו (ראה בפסוקים הבאים), וחשב שבכך תסלל דרכו של עשו אהובו ובכורו להמשיך את זרע אברהם. ומדוע לרבקה יש מורת רוח משתי נשיו של עשו? רבקה האוהבת יותר את יעקב רואה שהוא כבר הגיע לגיל הנישואים של יצחק, ארבעים, ואינו מתחתן, ואילו לעשו יש כבר שתי נשים. היא חששה שיעקב אהובה לא יזכה בהמשכיות של "זרע אברהם", אלא עשו. לכן הרשתה לעצמה להערים על בעלה בענין הברכה.

  כז,ו: ורבקה אמרה אל יעקב בנה: ש: מדוע רבקה לא אומרת ליצחק ישירות ובגלוי שלא יברך את עשו אלא את יעקב, מדוע לפגוע באמון בין אשה לבעלה? ת: רבקה יודעת שיצחק חולה בעיוורון ("וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת"), כנראה גם כוח השיפוט הנכון נפגע, 'לראות' במשמעות 'להבין', ועובדה שיצחק לא מצליח לזהות בבירור את מי הוא באמת מברך. היא מבינה שאין טעם לנסות לשכנע אותו, הוא "נעול" על עשו כממשיכו, ואינה רוצה לפגוע ביחסי הזוגיות ביניהם בעת זקנתו, ולכן מוצאת דרך של הערמה, שלפי הבנתה בסוף יצחק יקבל אותה, כפי שאכן קרה (כאשר יצחק מבקש את יעקב לא לקחת אשה מבנות כנען אלא ללכת למשפחתו בחרן; פרק כח,א-ה), ויחסי הזוגיות של יצחק ורבקה נשארו תקינים.

  כז,יט: אנוכי עשו בכורך, עשיתי כאשר דברת אלי: ש: איך יכול יעקב 'האיש התם' לשקר לאביו הקדוש יצחק, ומדוע לא סיפר לו בפשטות שקנה מעשו את הבכורה? ת: יעקב הבין מאמו שאביו חולה בכהות עין, ודאי לא יבין עתה עסקה כזאת של מכירת בכורה, שאינה תופסת בשום דין, שהרי הבכורה לא ניתנת להיסחר, היא עובדה ביולוגית. הוא כן האמין בכוחו של יצחק לברך, ולכן חשש שיקולל. השקר לאביו נועד להביא את אביו להכיר במה שרצתה אמו, שידעה ישירות מה' שזה המהלך הנכון ("וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר." כה, כג). יעקב התם מתפשר עם המציאות שרק כך אפשר לשכנע את אביו, שלא זכה לדבר בענין ישירות עם ה'. התום של יעקב היא השלמות הנפשית, השלמה עם המציאות. לכן השקר הזה הוא אמצעי המתקבל על הדעת, כדי להשיג את המטרה של דבר ה' לרבקה.

  כז,לב: אני בנך בכורך עשו: ש: מדוע עשו לא מגלה לאביו שמכר את הבכורה ליעקב, ומציג עצמו בתור בכור?: ת:  כאן מתגלה שפלותו של עשו, שאינו מכבד הסכם שעשה עם אחיו. הוא התגלה כשפל וכאדם שאינו "מצטיין" ב"כיבוד אב ואם" גם כשנשא, ואף לא גירש, את שתי נשיו החתיות, למרות שידע שהן למורת רוח אביו ואימו. גם נכרת שפלותו בכך ששטם את יעקב אחיו על הברכה שקיבל, הרי גם הוא קיבל ברכה "משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל", ומדוע עינו צרה באחיו שקיבל ברכה "טובה" יותר? נכון שיעקב קבל גם ממשלה על אחָיו, אך מדובר בדורות הבאים "את כל אחָיו נתתי לו לעבדים", שהרי עתה יש לו רק אח אחד, כלומר מדובר על העתיד.

פרשת ויצא

  כח,יא: ויפגע במקום: ש: היכן הוא אותו 'מקום' ומדוע לא לן במלון? ת: נראה שזה אותו מקום בארץ המוריה (בראשית כב,ג) לשם כיוון ה' את אברהם לעקוד את יצחק, והמקום היה ידוע במשפחה. זה שאברהם הלך את המרחק בשלושה ימים מבאר שבע (כב,ד: "ביום השלישי ... וירא את המקום מרחוק") ואילו יעקב ביום אחד, מורה על כך שיעקב הזדרז לבצע את מצוות הוריו, וכן להרחיק עצמו מהר מעשו. זה שישן ב"שטח", לא במלון, עם אבן בתור כר, מורה על כך שאכן חשש מרדיפת עשו אחריו, ולא רצה שיידע היכן הוא מתאכסן. חששו מעשו בולט גם מכך שאמר "ושמרני בדרך ... ושבתי בשלום" (פסוקים כ-כא). יעקב לא הכיר בה' עד כה, ורק כאן פגש בו לראשונה. אף כשאמר ליצחק כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי (כז,כ) ציין במפורש 'אלוהיך', כלומר לא 'אלוהי' או 'אלוהים'. יעקב לא ידע שהמקום קדוש בגין מעשה העקידה ("אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי" כח,טז), אחרת לא היה ישן בו. ה' עצמו וקדושת המקום התגלו לו בחלום הסולם, ומזה הסיק כי כאן יהיה מקום מקדש ה' ("בית אלוהים וזה שער השמים" כח,יז). מרוב פחדו מעשו הזדרז ומהר ("וישא יעקב רגליו" כט,א) לארץ בני קדם, היא הארץ לשם שלח אברהם את בני קטורה והפילגשים (כה,ו), אלה דודיו של יעקב, שם הרגיש בטוח יותר, לכן גם קורא לרועים שם "אחַי" (כט,ד) .

  כט,ג: והשיבו את האבן על פי הבאר: ש: מדוע השיבו את האבן אם היא כה כבדה, הלא עדיף שישאירו את הבאר פתוחה וזמינה לעדרים שיבואו למחרת? ת: הרועים חלקו ביניהם "מכסות מים", ולא סמכו איש על רעהו, ולכן רצו שכל הרועים יהיו נוכחים בעת השאיבה. אם כך, יעקב הפר את האיזון בין הרועים. רחל התרשמה לא רק מכוחו הרב, אלא גם מאומץ ליבו להפר את "תקנון המים" שבין הרועים, והם אכן לא פצו פה, שהרי הוא אורח של לבן, המוכר לכולם ("ידענו ... שלום לו") וחבר - מנהיג של כולם ("ויאסוף לבן את כל אנשי המקום, ויעש משתה" כט,כב).

  כט,כז: ונתנה לך גם את זאת: ש: כיצד יכול יעקב להסכים לשאת שתי נשים, ועוד שהן אחיות, והרי יצחק מצוה אותו לקחת אשה (אחת) מבנות לבן (כח,ב)? ת: יעקב ידע שה' מלוה אותו ושומר אותו בדרכו ("ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך"), ואם הוא נפל בידי רמאי ("למה רימיתני") – גם זה מאת ה', ומכאן שזה רצונו, לכן אינו מתוכח יותר עם לבן ("ויעש יעקב כן"). גם את עניין הוספת שתי השפחות, זלפה ובלהה, הבין יעקב כמעשה ה'. לכן "ויחר אף יעקב ברחל" (ל,ב) כאשר כעסה עליו שאין לה בנים, כי יעקב האמין שכל מה שקורה לו, כולל עקרותה הזמנית של רחל, הוא רצון ה' עד שובו לארץ.

  ל,טו: המעט קחתך את אישי: ש: וכי רחל היא זאת שלקחה את יעקב ממנה, הרי הפוך, לאה היא זאת שלקחה את יעקב מרחל? ת: לאה מעוותת את תמונת המצב כי הרגישה נחותה ביחס לרחל ביחסיה עם יעקב. עוד לפני בוא יעקב, רחל היא היפה ואילו לאה – עיניה רכות, כלומר נוטה לבכי ולמצבי-רוח. יעקב מכיר את שתיהן ומעדיף את רחל. זה מלחיץ את לאה. רמאות לבן בחתונה – מוסיפה ללאה בושה, על כי היא כלה לא רצויה. כל ילד שנולד ללאה – היא קוראת לבן שם המבטא את לחצה ביחסיה עם יעקב. גם במקרה של הדודאים, רחל בקשה בעדינות ("תני נא לי") ורק חלק מהדודאים שבידי לאה ("מדודאי בנך"), ואילו לאה עונה מרוב לחצה באופן לא סביר "המעט קחתך את אישי".

  ל,כב: וישמע אליה אלוהים: ש: מדוע רק רחל התפללה על עקרותה, ולא יעקב, שבמקום להתפלל - הצטדק ("התחת אלוהים אנוכי"? ל,ב)? ת:  יעקב סמך על ה' שכל מה שקורה לו – כך יועד לו, ולא חשב ליזום צעדים, לכן כל שמות ילדיו (חוץ מ"לוי") נתנו על ידי נשיו, וכן הוא לא התערב בסדר שבין הנשים אצל מי ישן בלילה (וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא ל,טז). יעקב החל ליזום מהלכים רק מלידת יוסף, אז בא אל לבן ובקש שישלחו לארצו. לידת יוסף היתה עבורו הסימן מה' שגלותו הסתימה, ושליחתו על ידי הוריו ללבן לקחת אשה מבנות לבן ולהוליד (וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ; כח,ב-ג) - התקימה במלואה, ואף כי רבקה לא שלחה שליחים להודיעו שיחזור (וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם; כז,מה), כנראה כבר לא היתה חיה באותו זמן, שהרי יעקב חוזר אל אביו (לָבוֹא אֶל-יִצְחָק אָבִיו ; לא,יח, וכן: וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו. לה,כז), ואמו אינה נזכרת.

  לא,יז: ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו: ש: מדוע לא נפרד יעקב מלבן כמו שהיה מצופה מבן משפחה קרוב לאחר כל כך הרבה שנים יחד, וכל זה רק בגלל שלבן החמיץ פניו ליעקב (לא,ב)? ת: יעקב נאמן לציווי ה' על ידי ה' עצמו (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ ; לא,ג), ועל ידי המלאך בחלום "עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (לא,יג), כלומר ללא דיחוי, ולכן גם קרא לנשיו אל השדה, ולא המתין עד שובו בערב לביתו. מלבד חששו של יעקב מלבן (כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן-תִּגְזֹל אֶת-בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי; לא,לא) שהצריך את בריחתו ממנו (שלוש פעמים מוזכר כי ברח מלבן), נראה כי לא היה קשר יום-יומי בין יעקב ללבן, שהרי רק ביום השלישי לעזיבתו נודע על כך ללבן, לכן לא מצא יעקב טעם להתעכב ולהודיעו, ודאי לא לקבל רשותו. משימתו היתה מיידית, עתה, "לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען" (לא,יח).

  לא,כא: וישם את פניו הר הגלעד: ש: מדוע הלך דווקא לגלעד ולא ישר לכיוון כנען, ליצחק? ת: יעקב רצה להגיע לנקודה הקרובה בנתיב הבריחה, בה תפילותיו יהיו מכוונות בו-זמנית להר המוריה, ולמקום מושבם של אברהם ואביו בקרית ארבע (הִוא חֶבְרוֹן, אֲשֶׁר-גָּר-שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק ; לה,כז). לכן יעקב מזכיר בעת המפגש עם לבן פעמיים את מטבע הלשון "פחד יצחק" וכן את "אלוהי אברהם". ראה מאמרי "קווים, כיוונים וכוונות, מאברהם אבינו ועד דוד המלך", באתר "דעת". המקום בו הוקם ה"גלעד" או "יגר שהדותא", שלהבנתי זה ברמת הגולן, סמוך לחיספין של היום, במקום המכונה במפות ישנות "קובור בני ישראיל", נמצא על קו אזימות 23.5 מעלות עם מערת המכפלה והר המוריה. יעקב ידע כי לבן ירדוף אחריו והתכונן למפגש עמו, ולכן "משך" את לבן להר הגלעד, למרות שזה צפונית מן הנתיב הקצר מחרן ופדן ארם למעברות הירדן ליד יריחו או באזור "גשר אדם" של היום.

  לא,מז: ויעקב קרא לו גלעד: ש: מדוע יעקב ולבן לא הסכימו על שם אחד למקום? ת: כל אחד רצה להביע בשם המקום את כוחו ושליטתו, שהרי המקום היה אמור לשמש גבול של שלום ביניהם, ושם המקום אמור להרתיע את האחר מלעבור אותו לרעה (לא,נב). מכיון שלא הסכימו על שם אחד, המקום קיבל מאוחר יותר את השם "קובור בני ישראיל", על שם המקום בו קבר יעקב את רחל בדרכו לאביו, בדרך אפרתה. ראה מאמרי "קווים, כיוונים וכוונות, מאברהם אבינו ועד דוד המלך", באתר "דעת". גם שם הקים יעקב אבן למצבה, וגם כאן, ולכן המקום הוכר על ידי תושבי האזור כמעשה ידי יעקב, אשר התפרסם בכוחו הרב להרים אבנים, עוד מימי בואו לחרן, בבית אל ובגללו את האבן מעל פי הבאר

פרשת וישלח

   לב,ח: ויירא יעקב מאד: ש: מדוע פחד יעקב, הרי ה' הבטיח לו בלכתו לחרן "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ" (כח,טו)? ת: יעקב חשב שעשו זכה בכיבוד הורים יותר ממנו, בכך שהוא קבר את אמו רבקה, וגם טיפל באביו החולה יצחק, בו בזמן שיעקב היה בחרן, ולכן חשש מזכויות היתר של עשו. אמנם לא נכתב מתי מתה רבקה, אך ניתן להבין מכך שיעקב חזר אל אביו, ולא אל אמו, שהיא כבר מתה, וכן מכך שסיפר ליוסף בנו: שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת-לֵאָה. (מט,לא), כלומר ברור שלא הוא קבר אותה.

  לב,יז: ורוח תשימו בין עדר ובין עדר: ש: מדוע לשים רווח בין העדרים ולא לשלוח את כל המנחה בעדר אחד גדול? ת: להגדיל ערך המתנה, עדיף לחלקה לכמה חלקים, ואז מתקבל הרושם שיעקב מביא הרבה מתנות.

   לב,כח: ויאמר אליו, מה שמך? ש: מדוע חשוב ליעקב שם האיש שנאבק עמו? ת: כך יכול יעקב לדעת אם האיש הוא אדם רגיל או מלאך, כי מלאך לא יגיד את שמו, ומזה שסירב לומר את שמו, הבין יעקב "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים" (פסוק לא), ואז הבין שיש משמעות לברכה שקיבל ולשינוי שמו.

  לג,יז: ויעקב נסע סוכותה: ש: מדוע נסע לסוכות, ומשם לשכם, והרי הבטיח לעשיו שיבוא אליו לשעיר ("עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", פסוק יד)? ת: יעקב הבין שאינו רצוי בבית עשיו מכך שעשיו חזר לביתו עוד באותו יום של מפגשם ההיסטורי ("וישב ביום ההוא עשו לדרכו" פסוק טז), ולא התעכב איתו כמה ימים. יעקב חשב שסביר שעשו סיפר בביתו עד כמה הוא שונא את יעקב, וכיון שהם לא היו עדים לתהליך הפיוס של עדר אחרי עדר, השתחוויה, נישוקים וכד', הם לא יקבלו את יעקב בעין יפה. המסלול המתוכנן של יעקב היה להגיע למעברות הירדן ביריחו, ומשם לעלות לירושלים – לבית אל "שער השמים", ומשם לאביו בחברון, כמו שנדר וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. (כח,כא), אלא שבגלל רצונו להתרחק מעשו כאמור לעיל, פנה לסוכות ומשם למעברות הירדן ליד "גשר אדם" של היום, ומשם עלה לשכם, לכן ישב שם, קנה חלקת אדמה והקים שם מזבח ראשון, למרות שמסלולו המתוכנן היה לכיוון אביו בחברון.

  לד,ג,יב: ויאהב את הנער(ה) וידבר על לב הנער(ה) ... ותנו לי את הנער(ה): ש: מדוע 'נערה' כתוב בלי הא? ת: דינה היתה בת יחידה בין 11 אחים, ויצא שם לילדי יעקב שכולם גברים, לכן גם הבת היחידה זוהתה כחלק מחבורת הגברים של בני יעקב.

  לד,ח: שכם בני חשקה נפשו בבתכם: ש: מדוע לא אמר ב'אחותכם', הרי דבר אל האחים, שבאו מן השדה? ת: חמור אבי שכם הלך לדבר אל יעקב וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, אֶל-יַעֲקֹב, לְדַבֵּר, אִתּוֹ (פסוק ו') ולא הכירו, שהרי יעקב החריש (פסוק ה') וכן את עסקת מכירת חלקת האדמה עשו בניו ולא הוא, והאחים ששבו מן השדה נהלו איתו את השיחה על דינה, לכן חשב שאחד מהם הוא האב. לעומת זה שכם הכיר את האב מעסקת המקרקעין, לכן הוא פונה אל האב, ואגב כך גם לאחים: וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-אָבִיהָ וְאֶל-אַחֶיהָ (פסוק יא)

   לד,יז: ולקחנו את בתנו והלכנו: ש: אם הדבר היה אפשרי, מדוע לא עשו זאת בני יעקב בלי צורך במרמה בעניין המילה? ת: האחים ידעו שזה לא אפשרי, אך המשיכו לנהל את המשא ומתן כאילו הם האב, כך שאמרו 'בתנו' ו'בנותינו', ולא 'אחותינו'. המרמה היתה הכרחית כדי להציל את דינה, שהרי גם חמור נהג במרמה, בכך ששבה את דינה בביתו, ובא לבקש את דינה כאשר היא כלואה בביתו. השאלה היא מדוע הסכימו שכם וחמור לתנאי בני יעקב, הרי דינה כבר היתה ברשותם? קודם הסכים האב, חמור, כדי לא להסתבך עם יעקב עליו שמע מעלילותיו עם לבן ועשו, ומכיון שכך הסכים גם חמור: וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם, בְּעֵינֵי חֲמוֹר, וּבְעֵינֵי, שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר (פסוק יח).

  לד,לא: הכזונה יעשה את אחותנו? ש: מה הקשר בין תלונת יעקב ("עכרתם אותי") לבין תשובת האחים? ת: חוסר כבוד למשפחה (אחות זונה) יביא יותר נזק מהבלגה, ואילו מעשיהם יגרמו להרתעה וליראה מפניהם, כך שלא יקרה מה שחשש ממנו יעקב ("והיכוני ונשמדתי אני וביתי").

  לה,יט: ותקבר בדרך אפרתה: ש: מדוע לא הביאה יעקב לקבורה בחברון במערת המכפלה? ת: היתה דרך ארוכה "כברת הארץ" מלשון כביר, הרבה, וכדי לא לטלטל הגופה, קברה יעקב בדרך, ועל כך הוא מתנצל ליוסף וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה (מח,ז). על מיקומו של הקבר, ראה מאמרי "קווים, כיוונים וכוונות, מאברהם אבינו ועד דוד המלך", באתר "דעת".

  לו,ו: וילך (עשו) אל ארץ מפני יעקב אחיו: ש: וכי עשו פחד מיעקב שהוצרך לפנות לו את הארץ? ת: נראה כי היה שלום ואחוה בין יעקב לעשיו דווקא אחרי מות יצחק, אותו קברו שני האחים יחדיו (לה,כט). עשו כיבד את יעקב והשאיר לו את הארץ, כי זכר את ברכת אביו ליעקב (הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; כז,כט), שמע על ברכת ה' ליעקב (וְאֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק--לְךָ אֶתְּנֶנָּה; וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ; לה,יב), ולקראת סיכום חייו ("ואלה תולדות עשו", כתוב פעמיים, להדגשה: לו, פסוקים א, ט) הרגיש כי הדבר הנכון הוא פיוס בינו לבין אחיו, ולכן חזר אל מקום המרעה בו גר בשנים שלפני מות אביו, בשעיר אשר באדום. התורה מציינת בפירוט כה רב את שמות צאצאי עשו, כדי להבליט את הפיוס בין יעקב לעשו, ולהראות את חשיבותו ועושרו של עשו, גם בלי קשר ליעקב. להראות את הפיוס בין האחים, צוו בני ישראל היוצאים ממצרים לא להתגרות באדום: וְאֶת-הָעָם, צַו לֵאמֹר, אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר; וְיִירְאוּ מִכֶּם, וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד.  אַל-תִּתְגָּרוּ בָם--כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל:  כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו, נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר (דברים ב, ד-ה).

   לו,לא: לפני מלוך מלך לבני ישראל: ש: מתי מלך מלך על בני ישראל? ת: הכוונה לחשוּב שבבני יעקב, והוא כנראה יהודה, שמלך על אחיו (כגון בסיפור של "מכירת יוסף"). ומדוע לספר לנו את שושלת המלכים באדום? להראות כי המקום לא היה שייך לעם היושב בו, כי אף מלך באדום לא היה בנו של המלך הקודם, אלא השתלט בכוח הזרוע על המלוכה, ולכן עשו הלך דוקא לשם, מקום מעין הפקר.

פרשת וישב

לז,א: וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען: ש: מדוע לא צוין מקום מדויק יותר, ומה מוסיף הכתוב 'בארץ כנען', הרי ידוע שיצחק אביו גר בארץ כנען? ת: בניגוד לעשו שלקח את כל משפחתו ורכושו "וילך אל ארץ ... וישב עשו בהר שעיר, עשו הוא אדום", יעקב נשאר כיורש יחיד בכל רחבי הארץ (עמק חברון, שכם, דותן), להדגיש כי כל הארץ שלו.

  לז,ג: וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים: ש: והרי בנימין צעיר מיוסף ומדוע כונה יוסף 'בן זקונים'? ת: עבור יעקב - יוסף 'בן זקונים' ("הוא לו") כי נהנה מיוסף יותר מאשר מבנימין, כי בנימין התייתם מאמו ולכן עיקר עול גידולו נפל על יעקב, וכן היה קטן מדי לצאת לרעות את הצאן. וכן בראייה ממלכתית ראה יעקב את תפקידו הרם של יוסף מול בנימין, בכך שהולדת יוסף היא זאת שגרמה לו לעזוב את לבן ולשוב לארצו, לכן הכתוב מכנה כאן את יעקב בשמו הממלכתי, ישראל.

לז,י: ויגער בו אביו: ש: מדוע גער יעקב ביוסף, הרי חלום הוא דבר לא נשלט? ת: יעקב גער בו על כך שסיפר על שני החלומות לאחיו לפני שסיפר לו, וגם אחרי שסיפר לו, חזר וסיפר לאחיו בשנית ("ויספר אותו לאחיו ... ויספר לאביו ואל אחיו" פסוקים ט-י), ובכך עורר את קנאתם בו, וזאת לאחר שכבר שנאו אותו על אהבת אביו יתר עליהם.

לז,יג: ויאמר ישראל ... לכה ואשלחך אליהם: ש: מדוע שלח יעקב את יוסף לבדו, והרי ידע שאחיו שונאים אותו ומקנאים בו ("ויקנאו בו אחיו – ואביו שמר את הדבר")? ת: יעקב המכונה כאן בשמו הממלכתי 'ישראל' מתכוון להשכין שלום בין האחים ומראה לאחים שאכפת ליוסף מהם וכי אינו מתנשא עליהם, ולכן חוזר פעמיים על המלה 'שלום': "ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן".

לז,כח: וימכרו את יוסף: ש: מי מכר את יוסף, המדיינים או האחים? ת: המדיינים הם אלה שגנבו את יוסף "מתחת האף" של האחים שישבו לאכול במרחק-מה מהבור כדי לא לשמוע את צעקותיו ותחנוניו (בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; מב,כא), ומכרו אותו לישמעאלים (אשר סחרו בו שוב ומכרו למדיינים אחרים ואלה מכרוהו למצרים, לפוטיפר; פסוק ל"ו). אמנם יהודה הציע לאחיו למכרו לישמעאלים, והם הסכימו ("וישמעו אחיו"), אך בפועל המדיינים הקדימו את האחים כאשר אלה היו עסוקים באכילה במרחק מן הבור ("ויעברו... וימשכו ויעלו ... וימכרו"). ראובן שוודאי אכל יחד עם אחיו ולא בנפרד, בא לבור כדי להצילו והזדעזע ("ויקרע את בגדיו") כאשר לא מצא אותו, ואז "וישב אל אחיו" כלומר הם עדיין היו במצב אכילה במרחק  מהבור ולא ידעו כלל על מה שעשו המדיינים. כיון שהיו עֵדים לכך שיוסף הגיע אליהם (האיש בשכם, המדיינים, הישמעאלים) האחים היו צריכים הסבר מניח את הדעת לאביהם מדוע לא שמרו עליו, והציגו לו את הכותונת הטבולה בדם. יעקב הוא זה שהסיק את המסקנה שיוסף נטרף. ראיה נוספת לכך, היא שהאחים כעסו על יהודה שתוכניתו לא יצאה לפועל, ויוסף נעלם להם בלי ידיעת גורלו, ולכן הסתכסך אתם, והוכרח לעזבם "וירד יהודה מאת אחיו" (לח,א), ואף נשא אישה כנענית (בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי, וּשְׁמוֹ שׁוּעַ), בניגוד למסורת המשפחתית מאז ימי אברהם, שלא לשאת אישה כנענית. הערה חשובה: אילו השתמשו ר' ישמעאל ור' עקיבא וחבריהם בטיעונֵי הפירוש שלי, לא היו נהרגים כ"עשרת הרוגי המלכות", כיוון שהאחים כלל לא היו במצב של "גונב איש ומכרו" ואין דינם מוות.

לח,כו: ולא יסף עוד לדעתה: ש: מדוע לא ידע את תמר בהמשך, הרי היא לא הייתה אשת איש אחר? ת: תמר הייתה כלתו, ולכן אסורה עליו, וגם לא הייתה פנויה מכיוון שלא נחלצה משֵלה, ואף אסורה על שֵלה בתור "אשת אביו" (עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה... עֶרְוַת כַּלָּתְךָ, לֹא תְגַלֵּה; ויקרא יח,ח-ט"ו), לכן הפתרון היה לא לדעתה עוד. יהודה גם היה בוש במעשיו ("צדקה ממני"), נוסף לכך שבוש שנשא כנענית.

לט,כ: ויקח אדוני יוסף אותו: ש: מדוע לא תחקר את יוסף ושמע גם את עמדתו, הרי הוא סמך עליו מאוד? ת: פוטיפר מופיע כאן כ'אדון', כלומר מולו עומד עבד, חסר זכויות, לכן אין להתחשב בדעתו.

מ,ב: על שר המשקים ועל שר האופים: ש: מדוע קצף פרעה על השרים, הרי מי שחטא לא היו הם אלא המשקה והאופה? ת: מכאן ל"אחריות המיניסטריילית" כבר במשטר המצרי הקדום. בכלא ניתנו גם השרים וגם המשקה והאופה (פסוק ה'). אמנם אחר כך הם מוזכרים בתור השרים עצמם, אך מן הערבוב  בין השרים לבין המשקה והאופה ניתן להבין שגם אלה וגם אלה נאסרו בכלא.

פרשת מקץ

מא,א ויהי מקץ: ש: מדוע לשון 'מקץ' דווקא, ולא 'אחרי'? ת: יוסף ייחל להזדמנות הזאת שיוכל לצאת מהכלא, לכן לשון 'קץ' המורה על הגעת הרגע המיוחל (כמו ה'קץ' המיוחל).

מא,לג: ועתה ירא פרעה: ש: מדוע יוסף משיא עצה לפרעה, הרי התבקש רק לפתור את חלומו? ת: לפני שיעקב פתר את החלום הקדים ואמר שכל פתרון החלום הוא מאת ה' (בִּלְעָדָי:  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה; מא,טז), ולכן גם ההשלכות המעשיות של החלום הן מאת ה', ולכן מציין בסוף הפתרון כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ; מא,לב.

מא,לז: וייטב הדבר בעיני פרעה: ש: מדוע קיבלו פרעה ועבדיו את הפתרון? ת: החרטומים לא מצאו פתרון כלל (וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה; וָאֹמַר, אֶל-הַחַרְטֻמִּים, וְאֵין מַגִּיד, לִי), ואילו יוסף מצא מיד את הפתרון, ומזה הבין פרעה כי הוא אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ; מא,לח.

מא,מו: ויעבור בכל ארץ מצרים: ש: מדוע לא הודיע לאביו ולאחיו כי הוא חי וכי הוא שליט במצרים, הרי היה נייד וחופשי? ת: יוסף חשש שאינו רצוי למשפחתו, ולכן לא יצר עמם קשר. הוא נעלב שאביו ואחיו שכחו אותו ולכן קורא לבנו הראשון 'מנשה' על שם הנשייה – השכחה של בית אביו אותו (כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי; מא,נא), ועל שלא חפשו אותו כל השנים, שהרי היה בטוח שהאחים מכרו אותו (אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה; מה,ד) וידעו היכן הוא, ואף חשש שאביו שלח אותו לבדו לשכם, בהקשר לגערתו בו על חלומותיו. הוא הבין שאין המצב כך כאשר אמרו: שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ; מב,יג), כלומר יחסם אליו שווה ליחסם לכל אח אחר. מכאן החל ב"מסע חינוכי" לתיקון עוולותיהם בעבר ולקיים את החלום שחלם ("ויזכור את חלומותיו אשר חלם", פסוק ט) והאשימם כמרגלים, אף כי ידע שאינם כאלה.

מב,טז: שלחו מכם אחד ... ואתם האסרו: ש: מדוע אחרי שלושת ימי המאסר יוסף משנה את דרישתו ומציע שאחד ייאסר והיתר יחזרו להביא האח הקטן? ת: יוסף שיער כי במשך שלושת הימים ששהו במאסר האחים תאמו ביניהם עמדות ולא היה טעם לבחון ולחקור אותם. כאח הוא רצה להקל עליהם ולהחיותם, ואמר "זאת עשו וחיו, את האלוהים אני ירא" (מב,יח), ולכן גם אסר אחד בלבד.

מג,יב: ואת הכסף המושב ... תשיבו בידכם: ש: מדוע לא השיב יעקב את הכסף המושב מיד כשחזרו, וחיכה עם השבת הכסף עד שנאלץ שוב לשלוח את בניו למצרים? ת: הפחד והיראה שתקו אותו ואת בניו (וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו; מב,כח, וכן  וַיִּרְאוּ אֶת-צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם, הֵמָּה וַאֲבִיהֶם—וַיִּירָאוּ; מב,לה). הם השתחררו מן הפחד רק בלחץ הרעב, שכפה עליהם לשוב למצרים.

מג,יד: ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין: ש: מדוע מכנה יעקב את שמעון כ'אחר'? ת: יעקב לא סלח לשמעון על מעשה דינה בשכם, ולכן גם לא מיהר לשלוח את בניו, אף כי ידע ששמעון אסור. אמנם אמר את שמו כשחזרו ("יוסף איננו ושמעון איננו", מב,לו), אך לא סלח.

מג,כח: שלום לעבדך לאבינו עודנו חי, ויקדו וישתחוו: ש: מדוע השתחוו שנית, הרי השתחוו כבר כאשר יוסף בא לביתו (פסוק כו)? ת: הם חששו שיאמר להם להוריד גם את אביהם, ולכן הוסיפו חנופה.

מד,ט: אשר ימצא אתו מעבדיך, ומת: ש: האם לא חשדו האחים ביוסף ששוב עשה להם "תרגיל" של החבאת הגביע, כפי שכבר עשה עם השבת הכסף? ת: לא, כי האיש אשר על בית יוסף הודיעם כי הכסף הגיע אליו (כַּסְפְּכֶם, בָּא אֵלָי; מג,כג), וכן הם אכלו בנפרד מן המצרים כמו יוסף, כלומר היה אמין עליהם, וכן נתן להם מתנות ואף שתה והשתכר עימהם (מג,לד).