**סיכום קצר מתוך שיעור של הרב יגאל שנדרופי ראש ישיבת ישועת מרדכי**

ה' רוצה שנבנה בקרבנו את אהבתנו אליו. רגש זה כה חשוב עבורו, שהוא מוכן להעמיד אותנו בניסיונות קשים בהם האמת תיראה רק למי שאוהב ה'.

כאשר מגיע אדם הטוען שקיבל נבוא והתברר שהוא נביא אמת, יש לשמוע בקולו ואפילו אם יצווה בנבואה לעבור על אחת מן המצוות ב"הוראת שעה". מלבד דבר אחד - עבודה זרה. גם אם יגיע נביא ויעשה מופתים אמתיים (שלא ניתן לעשות על-ידי כישוף) ויוכר כנביא אמת ללא שום ספק, ולאחר מכן יצווה בנבואה, לעבוד עבודה זרה ב"הוראת שעה", אסור לשמוע לו ומוציאים אותו להורג. כדברי הפסוק, "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים... לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא... כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹוקיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹוקיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים י"ג ד').

כאן המקום לשאול, מדוע מצווה זו קשורה לאהבת ה' יותר ממצוות אחרות. לכאורה היה אפשר לומר, שגם כאן כמו בכל מקרה אחר פועלים על-פי כללי ההלכה, אם הנביא הוא נביא שקר - לא שומעים לו. באותה מידה יש הלכה פשוטה לכאורה, עבודה זרה היא "קו אדום" שלא חוצים אותו בשום אופן, לכן גם אם הנביא היה מוגדר כ"נביא אמת" אסור לשמוע לו. לכאורה היה אפשר לקיים את המצווה הזו גם ללא אהבת ה' מיוחדת. אם כן, מדוע התורה מדגישה שכדי לעמוד בניסיון המיוחד והקשה הזה צריך לאהוב את ה' "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם"?

ננסה להבין על איזה מקרה דיברה התורה, אם היה מצב של "עבודה זרה" האופן ברור לעיני כל, אכן לא נדרשת אהבת ה' מיוחדת כדי לקיים הלכה ברורה, שלא לטעות אחרי עבודה זרה שחומרתה כה מודגשת ומושרשת בכל לבבות העם.

 אלא, מדובר במצב של "ספק" או "אביזרייהו" של עבודה זרה, "שטח אפור" שלא ברור אם אכן יש איסור בדבר. עומד הנביא ומצהיר בפני כל שזהו רצון ה', ומוכיח במופתים שהסנהדרין, הבקיאה בכל הכישופים מאשרת שאין כאן שום כישוף אלא זה ממש אות מה', שינוי הטבע ברור, שהשמש זורחת באמצע הלילה או ירידת אש מן השמיים. אולי אפילו חלק מהרבנים פסקו שצריך לשמוע לו, ויש איום בעונש על מי שיסרב לשמוע להוראה זו.

במצב כזה מובן לכל שזהו ניסיון קשה מאוד, ברובד השכלי והנפשי גם יחד. אומר לנו משה רבינו, שלהתמודד עם ניסיון ברמה כזאת אפשר רק כאשר מגיעים למדרגת אהבת ה', "בכל לבבכם".

נחזור ונשאל, כיצד ייתכן שה' יתברך בכבודו ובעצמו מסייע ל"נביא שקר" לשקר בצורה חמורה כל כך כדי להסית את העם לעבודה זרה ועושה עבורו נס אמתי, כיצד הדבר ייתכן?

מטרת העבודה

אפשר היה לומר שכל הנהגת ה' בעולם היא כדי להטיב לנו בלבד. רצונו לזכך אותנו ולהביא אותנו אל התיקון השלם, אבל הוא בעצמו "לא צריך" כביכול, את העבודה שלנו. ואכן יש מקורות שאפשר לפרש אותם בדרך הזו. אבל, כאן אנו לומדים מבט חדש על היחס של עם ישראל לה' יתברך.

אהבת ה' של כל יהודי, חשובה מאוד בעיני ה'. אפשר לומר שה' כביכול "צמא" לאהבה הזו ומחכה לה. עד כדי כך שה' מוכן לסייע לעוברי רצונו ולעשות מופת של שינוי הטבע ל"נביא שקר" ולהעמיד אותנו בניסיון קשה מאוד, שמטרתו "לנסות" - להרים אותנו למדרגה חדשה של אהבת ה'. הקדוש-ברוך-הוא רוצה שנאהב אותו ב"טירוף".

בדורות האחרונים, יותר ויותר בא לידי ביטוי הקשר האישי של ה' עם כל אדם והערך הגדול של כל מעשה שיהודי עושה, בעיני ה'. כמו שאומר רש"י בכמה מקומות, שאנחנו במעשים שלנו גורמים נחת רוח לה', "ריח ניחוח - נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני" (שמות כ"ט י"ח, ויקרא א' ט' ועוד).

נאמנות גבוהה

לכאורה לא מובן סדר הפסוקים, באמצע הדיבור על נביא השקר אומרת לנו התורה "אַחֲרֵי ה' אֱלֹוקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (דברים יג' ה') מסביר אור החיים הקדוש את הדברים ואומר, שלא זאת בלבד שהנביא צריך לההרג אם אמר לעבוד עבודה זרה ממש אלא אפילו אם אמר לעשות לה אחד מהדברים שעושים לה'. "אַחֲרֵי ה' אֱלֹוקֵיכֶם תֵּלֵכוּ" – אנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, לכן אסור לאדם לומר שמקבל עליו ע"ז גם אם לא עבד אותה בפועל. " וְאֹתוֹ תִירָאוּ " – אנחנו יראים רק מה' יתברך, ויש איסור לירא מדברי הע"ז, לכן למשל אם אדם תיכנן ללכת לטיול ואומרים לו בשם ע"ז שלא ילך – אסור לו לשמוע לה. "אֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ" – אנחנו פועלים רק בציווי ה', ואפילו אם יאמר לנו בשם ע"ז שאם נבצע עיסקה מסויימת נרוויח ממנה רווח גדול – אסור לשמוע לה. "וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" – אנו לומדים את דבר ה' שמופיע בתורה הקדושה, ואסור לשמוע לדברי עבודה זרה כלל גם בלי כוונה לקיים, "וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ" – אנחנו עובדים רק לה' ולא זולתו, לכן אסור לעשות גם לא דבר שניראה כמו עבודה לע"ז גם אם אין לנו שום כוונה לזה (כמו שעשה בגבורה הבן הקטן של חנה). "וּבוֹ תִדְבָּקוּן" – חלק מהדבקות בה' יתברך זה הדבקות בת"ח, לכן אסור להתחבר עם עובדי ע"ז אפילו מבחינה חברתית רגילה. (אוהחה"ק דברים יג' ה')

כל אלו הם ביטויים לקשר שלנו עם ה' ואם הנביא אומר או רומז לנו ע"י מופת לעשות אותם לשם עבודה זרה – דינו מוות[1]. מהשלילה יש לנו ללמוד על החיוב – אם כל כך חמור בעיני ה' כל ביטוי של קרבה לעבודה זרה, כמה חשוב בעיניו כל ביטוי של קשר וחיבור שלנו אליו יתברך! אם נשכיל להפנים כמה קבלת עול מלכות שמיים של כל אחד מאיתנו חשובה בעיני ה' ואיזה נחת רוח אנו עושים לו כשאנחנו לומדים את תורתו או מתחברים לת"ח ולצדיקים, כמה היראה והשמיעה שלנו בקול ה' בקיום מצוותיו – חשובים ויקרים. גם של אדם שלא מחשיב את עצמו כל כך קרוב לה', מעשיו עולים למעלה ועושים רושם גדול מאוד. ככל שנחזק את הקשר שלנו עם ה' כך תגדל אהבתנו אליו ויהיה לנו יותר קל לעמוד בניסיונות.

עמידה בניסיון

כדי ש"בשעת מבחן" אדם יוכל לאסוף את כוחתיו ולעמוד בניסיון, הוא צריך להתכונן לפני כן. לבנות בקרבו אהבה כלפי ה', וכתוצאה ממנה להתרחק באופן מוחלט מכל סוג של קרבה למעבודה זרה. עד שלא יהיה מסוגל לעשות דבר הדומה לעבודה זרה גם אם יגיד לו מי שיגיד, אפילו נביא ה', הוא פשוט לא מסוגל.

בדומה למעשה מישאל, חנניה ועשאל שלא היו מוכנים להשתחוות לפסל שהכין נבוכדנצר למרות שהיה אפשר למצוא היתרים הלכתיים למקרה שלהם. מסופר על שני ילדים, בן הקצב ובן הרב. שנחטפו לצבא הרוסי להיות "קנטוניסטים". בן הקצב, אמר לבן הרב שהוא שמע שהרוסים מטבילים את ה"קנטוניסטים" לשם נצרות ואם יביאו אותו למעמד זה הוא יקפוץ למים וישים קץ לחייו, מפני שלא יכול להעלות על דעתו להיות "נוצרי". אמר לו חברו בן הרב, אבל אבא שלי אמר שמי שמתאבד אין לו חלק לעולם הבא. ענה בן הקצב, "אז שלא יהיה לי. אבל אני לא מוכן להיות נוצרי!"[2]. אין כאן עניין של טיעון "שכלי", הוא פשוט לא מסוגל, ובכך מתגלה עומק הקשר שלו עם ה'.

חמש שניות אחרונות של החיים

כאשר אדם חי בתודעה של מסירות נפש – ויודע שאם ידרש לכך הוא אכן ימסור את נפשו – כל חיו מקבלים עוצמה אחרת לגמרי – כל מעשה נעשה משמעותי הרבה יותר, כ שגם אם כל חייו אדם לא יגיע למסור את נפשו בפועל עצם המוכנות שלו לכך, שופכת אור חדש על חיו ומעמידה אותו במקום עמוק וגבוה מאוד.

לסיום נביא את דברי חברו של עמנואל מורנו[3] הי"ד אשר מבטאים מאופן מאוד מוחשי את עומק הקשר שלו עם ה', "ברצוננו לשתף אתכם בשיחה שהיתה לי עם עמנואל ביום שישי, מספר שעות לפני שעלינו למסוק: ישבתי עם עמנואל ודברנו על כל מיני מקרים שונים שיכולים לקרות לנו, ומה נעשה בכל אחד מהמקרים. בעקבות תקרית המסוק המצערת שקרתה שבועיים לפני כן, בה נורה טיל על מסוק ונהרגו בו 5 חיילים, נוצר איזה חשש מהטיסה במסוקים מעל לבנון. בעקבות כך שאל אותי עמנואל שאלה: "מה אתה עושה, במידה וחס וחלילה, המסוק שלנו חוטף טיל ונשארות לך 10 שניות לחיות עד ההתרסקות"? עניתי לו: "לא יודע. אני משער שאהיה מאוד עצוב ומפוחד, אעצום עינים ואחכה שזה יגמר כמה שיותר מהר ובלי הרבה כאב". שאלתי אותו מה אתה תעשה? עמנואל חשב רגע ואמר: "מה שאני אעשה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות, זה להגיד "שמע ישראל"...".

הסתכלתי עליו ואמרתי לו: "בסדר אז תגיד 'שמע ישראל...' אבל מה זה ייתן לך? הרי בכל זאת שנייה אחרי כן המסוק יתרסק וכולנו נמות". אז הוא ענה לי משפט שעד עכשיו מלווה אותי, ואני מאמין שהוא ימשיך ללוות אותי כל חיי: "אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות ועדיין יש משמעות לחייו ושאיפה למה שאחריהם, משמע, לחיים יש משמעות. אך אם לעומת זאת, לאדם נשארו חמש שניות לחיות, ואיננו מבין את חשיבות השניות הללו, אז כנראה אין משמעות לכל החיים שלו, כי אנחנו לא חיים בשביל לספק את היצרים, או ליהנות ולחיות את הרגע. אלא החיים הם שלב נוסף בדרך אל השלב הבא".