"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" (הושע ב, כא)

בהפטרת פרשת במדבר משווה הנביא הושע את היחסים בין הקב"ה לעם ישראל, ליחסים שבין בעל לאשתו. לפי היהדות הקשר בין איש לאישה נבנה בשני שלבים: בתחילה "אירוסין" ולאחר מכן "נישואין". לאחר האירוסין האישה נחשבת כבר ל"אשת איש", אך עדיין אסור לחתן וכלה לחיות יחדיו, ורק לאחר הנישואין מותר להם להיות יחד.

והנה כאשר הנביא הושע בוחר לתאר את הקשר בין הקב"ה לעם ישראל, הוא משתמש בביטוי (הושע ב, כא): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם", וכפי שראינו התכלית והייעוד של אירוסין הוא להגיע לחיי נישואין - שהחתן והכלה יחיו חיים של שותפות וקירבה. אם כן כאשר הקב"ה אומר לעם ישראל "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם", כלומר הם יהיו מאורסים לעולם - יש בכך לכאורה, יותר שלילה מחיוב.

שורש התשובה נעוץ בהבנת טבע האדם. טבעו של אדם שככל שרב חסרונו, כך גדל צימאונו וגדלה תשוקתו, וכאשר יש לאדם פת קבועה בסלו נקל לו להידרדר, למצב ש"ליבו גס בה". דווקא הריחוק יוצר קירבה, וקירבה מתמדת עלולה ליצור הרגשה של שביעה וריחוק פנימי. וכך הדריך שלמה המלך (משלי כה, יז): "הֹוקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ".

נדגים את הדבר בפסוק מתהילים, שבו דוד המלך עותר (סג, ב-ג): "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָייֵף בְּלִי מָיִם. כֵּן בַּקֹּודֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ". למה מתכוון דוד המלך באומרו "כֵּן בַּקֹּודֶשׁ חֲזִיתִיךָ"?

בהיותו במדבר רחוק מבית ה' - הרגיש דוד את הצמא לדבר אלוקים בבשרו ובעצמותיו, בערגה שאין לה שיעור. אך דוד ידע שכאשר יגיע לעבודה היומיומית בקודש שבבית ה' - תחלוף ותיעלם לה ההשתוקקות והתשוקה. על כן מבקש דוד שאותה הרגשה של צימאון וכמיהה שהרגיש בארץ ציה ועייף בלי מים - אותה הרגשה תהיה בו ולא תיעלם גם בהיותו בקודש בבית ה' - "כֵּן (כך גם) בַּקֹּודֶשׁ חֲזִיתִיךָ".

זהו פשר הנבואה של הנביא הושע "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם". תמיד אין להיכנס לעייפות של שגרה, ולשובע של הפת שבסל. יש לדעת לצקת את החידוש, את הרעננות, את הכמיהה והזוהר של ימי האירוסין אל תוך חיי היום יום "האפורים" של שגרת הנישואין.

אמרו חז"ל (נידה לא, ב): "תניא היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה".

השאיפה היא שהיחסים בין הקב"ה לעם ישראל יהיו בבחינת (רש״י יתרו יט): "בכל יום יהיו בעינייך כחדשים" - "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם".

הרב אברהם ריבלין, מהספר "עיוני הפטרה"