רבי זושא מאניפולי היה עני מרוד. יום אחד הגיע רעבונו עד כדי פיקוח-נפש ממש. אמר רבי זושא בליבו: "לו אדם כלשהו היה מביא עכשיו לזושא דבר-מאכל, היה מציל נפש מישראל וקונה לו את חיי העולם הבא. מדוע אפוא לא יזכה זושא בעצמו במצווה הזאת?"…

מיד הסיר את חגורתו מעל מותניו, יצא החוצה ומכר את החגורה בכמה פרוטות, שבהן קנה פרוסת לחם להחיות את נפשו.

ואמר על כך האדמו"ר רבי יקותיאל-יהודה מצאנז-קלויזנבורג: "ראו את מדרגתו של רבי זושא – העובדה שהוא רעב על סף יציאת נשמה לא הייתה בעיניו סיבה לחפש דבר-מאכל. רק משום שיש מצווה להציל נפש מישראל הלך להשיג לעצמו פרוסת לחם!".