פרשת משפטים כאמור עתירה במצוות, ובמיוחד במצוות שבין אדם לחברו. אחת המצוות המרכזיות בפרשה שהיא שורש למצות צדקה היא מצות ההלוואה:

חז"ל הסבירו שהמילה "אם" שכתובה כאן אין פירושה "אם תרצה" וכד' כלומר רשות, אלא משמעותה כאן באופן די ייחודי – חובה. כלומר, אם יש אדם עני שצריך לעזרה ויש לך אפשרות לעזור לו – אתה לא רק עושה לו טובה כשאתה, אלא מעבר לכך – אתה מקיים ציווי של ה' יתברך ממש. מעבר לחסד, זו גם מצווה.

הרמב"ם בהלכות מתנות עניים אומר:

"שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".

כלומר, מעבר לכל צדקה שאפשר לעשות, החסד הגדול ביותר שאדם יכול לעשות זה לתת לאדם להתפרנס בכבוד, להסתדר בכחות עצמו. וזה ברור מצד אחד, ואולי יש כאן גם מסר עמוק נוסף:

זה די ברור כי עזרה כספית כזו של הלוואה עוזרת לאדם לקום על הרגליים ולא להצטרך יותר בעולם לבריות. לא להתבזות ברחוב ולקבץ צדקה. רגע לפני שהוא נופל, אתה נותן לו יד ומרים אותו. אין ספק שגם לאחר שנהיה אותו אחד עני יש עניין גדול לעזור לו, אבל אז זה קצת מאוחר – מתנה פה, עזרה שם זה ייתן לו לשרוד את היום, אבל זה לא ירים אותו. הוא עדיין נתון לחסדי ה' ולחסדי הבריות. אבל מעבר לכך, יש בזה מעלה גדולה גם מצד הנותן. ניסיון גדול יש לאדם שנותן ומישהו ורואה איך הוא בממונו מחזיק אותו. זה נותן לו, במידה מסוימת, את ההרגשה של כחי ועוצם ידי. כביכול אומר: "אני עזרתי לו בכסף שלי". כשלמעשה, ברור שהכסף שלו לא הגיע מהעצים וגם לא מהבוס- ברכת ה' היא תעשיר. אדם גדול הוא שנותן מתן בסתר ועוזר "בקטנה" למישהו לקום על הרגליים וליסוע בלי גלגלי עזר. כשרואים איך אתה כל הזמן עוזר לו – זה נותן לך פופולאריות, וזה לא חכמה גדולה. מה שלפעמים מספק את הנותן זה שאומרים "כמה בעל חסד הוא, איזה אדם נדיב". אבל האמת היא שהעזרה הכי גדול היתה ראויה להיות לפני כן, לפי שהמצב ברח מהידיים. מי שעוזר למישהו לפני שהוא יורד למטה, זו כדברי הרמב"ם המעלה הגדולה ביותר שבצדקות. והשכר – לא המחמאות של העולם הזה, אלא העונג הבלתי נתפס של העולם הבא.

המהר"ל מסביר שאנשי סדום היו החוטאים הכי גדולים בהיסטוריה כי לא היו מוכנים לוותר ואפילו לא בסנטימטר. הם בנו מערכת חוקים, מדינה שלמה המושתת על שחיתות מוסרית שלא אפשרה ולא נתנה לאף אחד לתת צדקה. נערה רחמנית אחת שנתנה – הרגו אותה במיתה אכזרית ביותר. איך הגיעו לכך? מסביר המהר"ל שהטעם הוא כי לא היו מוכנים לוותר במאומה. "חיה ותן לחיות" זה היה המוטו, כשלכאורה זה נראה הכי הוגן, סביר, הגיוני שיש. אני מאמין שהיה שם גם שיוויון בנטל, כנראה כולם שירתו בצבט. אבל בזה זה הסתכם. לא היה אכפת לאף שם מאף אחד, ואדרבא, הם היו ששים למיתת חבריהם כדי שהם יוכלו להנות יותר.

אז ב"ה כמובן שהעולם בכללו חזר בתשובה, כמו שהרב קוק זצ"ל אומר, ולא יחזור יותר מצב כמו של סדום. אך על כל פנים אין ספק שהם נכתבו בתורה כדי שנלמד שיעור, "כל נבואה שנכתבה – לדורות נכתבה". התורה מחנכת אותנו להסתכל מעבר לד' אמות, מעבר לבית, מעבר לקופסא. כשיש עני ברחוב – צריך לדאוג לו. בארה"ב עניים ברחוב מתים, אם מרעב אם מקור. לא צריך לומר שזה מצב גרוע, אבל מה בסה"כ גרם לכך? הליבראליות שלהם. אף אחד לא מזיק לעניים, אבל מצד שני אף אחד גם לא דואג להם. אח"כ פועלי הזבל אוספים את הגופות מהרחוב בדיוק כמו שאוספים את החתולים שנדרסו. זה מצב אבסורד, קלוקל, גרוע וכל מי שאכתוב ספק אם תתאר בצורה מלאה את זה.

"כי לא כצורנו צורם" הקב"ה מלמד אותנו להיות רחמנים, "מה הוא רחום – אף אתה רחום". שנזכה להדבק במידותיו של ה'.