בפס' בהקשר למתן תורה חז"ל לומדים מהם לענייני אישות, לדוגמא: 'מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שתהא טמאה, שנאמר "היו נכונים לשלשת ימים" (משנה שבת ט,ג) 'וא"ר חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן.. ואם משמחו מה שכרו? אמר ריב"ל זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר" וגו' "ויהי קול השופר" וגו' "והאלקים יעננו בקול" (ברכות ו,ב). ואמנם אפשר להסביר שבמקרה למדו מכאן ולא שיש משהו עקרוני שמקשר בין שניהם, אולם כיון שלמדו כמה דברים כניראה שיש קשר. ניראה שזה משום שבמתן תורה היה כמו זיווג, 'תני רשב"י אמרה שבת לפני הקב"ה: רבש"ע לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לו הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה: זגרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך, הינו דיבור "זכור את יום השבת לקדשו" (בראשית רבה יא,ח) הרי שבמתן תורה היתה חתונה של בנ"י והשבת, שהיא קשורה לתורה, שלכן נאמר בפסיקתא ש'וכל המשמר את השבת כאילו קיים כל התורה כולה' (פסיקתא זוטרתא "שלח") וכן 'מצינו בתנ"ך ששקולה שבת כנגד כל המצות שבתורה.. אמר להם הקב"ה לישראל: אם תזכו לשמור שבת מעלה אני עליכם כאילו שמרתם כל המצות שבתורה' (שמו"ר כה,יב) שהשבת והתורה מאוחדים, שלכן גם 'רבי ברכיה בשם רחב"ב: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בד"ת' (יר' שבת טו,ג). ומימלא במתן תורה כשחוברו בנ"י והשבת זה היה הבסיס של התורה, שהיא כמו הולד מחיבורם, וע"פ זה אפשר שמה שנאמר על העגל 'אמר עולא: עלובה כלה מזנה בתוך חופתה' וכו' (שבת פח,ב) זה לא רק שבנ"י קיבלו תורה והתחברו לה', אלא ממש חופה של השבת שקשורה לתורה וחיבור לקב"ה, ולכן למדו ממתן תורה להקשר אישות. והנה התרחקו בסיני מהאישה בשביל הקדושה, ניראה שכך גם מתרחקים מנדה, בשביל הקדושה לבסוף, שאחרי נידתה יגיע זמן עונה ואז יגיע זיווגם בקדושה, שההתרחקות מדגישה ומחזקת שאין הקשר בין שניהם קשר של תאוה גשמית רעה, אלא שולט בעצמו וביצריו,ובא לזיווג בקדושה כראוי לחיבורם (שבחיבור ושלום בניהם שכינה בניהם [סוטה יז,א]) ולכן גם ראוי זיווג בשבת, כנגד זיווג בקדושה של בנ"י והשבת לקדושה בעולם. וניראה שלכן האמהות היו עקרות והתפללו הרבה לה', כיון שהתאוה לתפילתן (יבמות סד,א) שבזה מראה שהקשר לקדושה גדולה בעולם, (שזהו תפילה שמבקש מה' בקדושה לפעול בעולם), יש לו חלק גדול מאוד בעניין זיווג והולדה , שבהולדה מביאים ילדים שהם ממשיכים לתקן בעולם ( שעיקר מצות ת"ת ללמד לאחרים, ובפרט ילדיו) ולכן חשוב שיהיה קשור בקדושה וטהרה, ולכן קשור למתן תורה, ובפרט שיצר הערוה הוא חזק ביותר, ולכן ראוי להתעסק איתו בקדושה וטהרה גדולה. שאף בנ"י לא עבדו ע"ז אלא כדי להתיר להם את העריות (סנהדרין סג,ב) כך שניראה שרומז ששורש הע"ז זה עריות, שיצריו שולטים בו ולכן את הרצון לקודש מפנה כלפי הגשמי, שהגשמיות הרעה קשורה ליצרים הרעים. ולכן השבת שהיא זיווגם של בנ"י היא כנגד ע"ז עד שכמו מכפר מע"ז (שבת קיח,ב) וכן מתן תורה מביא את מלכות ה' לעולם, להיפך מע"ז, וזה בא בהקשר של זיווג לבנ"י. וניראה שאף שבוע נידה (מדאורייתא) קשור לשבת , שבשבת ניתנה תורה כיון שהשבת והתורה באים יחד לבנ"י כמו שאמרנו, ולכן בהקשר לזיווג קדוש יש להתרחק הטומאת הנידה שבוע (שזהו שבת) להתנקות לקדושה.