שפוט של מי ?
נכתב על ידי DL2000, 23/1/2013
בס"ד
ההיסטוריה המשפטית רצופה
בסיפורים כואבים על אנשים תמימים
שהפכו בין לילה לפושעים נתעבים
על לא עוול בכפם. יכול להיות שגם
לנו זה קורה ממש עכשיו?
בשעה שמונה ושלושים בבוקרו של אותו יום חמישי אפרורי, כשגמליאל תעיזי יצא מחניית ביתו, רכוב על מושב הנהג בטנדר הלבן שלו, הוא לא חלם לאן תוביל אותו הנסיעה השגרתית הזו. ולאמתו של דבר, טיפוס כמו גמליאל, גם אילו חלם על כך, היה מן הסתם פותר את חלומו המבעית בנוסחה המפורסמת "חלומות שווא ידברון" בניגונו של המורי. ולכל היותר היה עושה הטבת חלום וממשיך בשגרת יומו. לביש מזלו, מה שאירע במציאות היה הזוי וגרוע, יותר מכל חלום בלהות. שבועות לאחר מכן, כשהוא מספר לי על כך, הוא עדיין נסער.
"כמו תמיד בשעה שתיים-עשרה ושלושת רבעי ככה, אני מגיע לצומת ההיא ברחוב רבי עקיבא בבני ברק. וכמו תמיד, תופס אותי שמה הרמזור האדום. כמו תמיד ככה, אני עוצר, אלא מה... רק שהפעם רגע אחרי שעצרתי, אני שומע מהצד ככה, באוזן, חריקה חזקה, מישהו כמעט קרע את הצמיגים על הכביש. אני מסתכל הצידה ורואה מאזדה אפורה בולמת בלחץ. בדיוק ברגע הזה עלו על המעבר חציה חבורה של ילדים, בני שלוש עשרה ככה. הם עוברים, ואופס, המאזדה האפורה נעצרת בשנייה האחרונה לפני שהיא מעיפה אותם. אלא מה, ילד אחד חטף מכה קטנה, ככה במרפק ונפל על הכביש.
"...שתבין, גמליאל ברגע הזה נבהל כמו שצריך. לך תדע מה קרה לילד, איפה חטף, צריך לבדוק. אבל עד שאני חושב, אני קולט את הילד קם, מנער ת'בגדים וממשיך ללכת... שתבין, גמליאל לא יכול לראות ככה את הילד הולך כאילו כלום, לך תדע מה קרה לו. לכן אני פותח את החלון וקורא לילד. אמרתי לו קיבלת מכה, חכה נזמין לך אמבולנס שיבדוק מה קרה. הילד לא רוצה, כנראה נבהל. אמרתי לו, יא-עיוני, כפרה עליך, לפחות קח פרטים מהמאזדה הזאת'י, תן להורים שלך שיוכלו לתבוע ביטוח, משהו..."
"איך שלא יהיה, נגמר האירוע מבחינתי. התנעתי ונסעתי. עכשיו תקשיב טוב, אני רק עושה סיבוב, נכנס לרחוב השני ומישהו נצמד לי פתאום 'לזנב'. צופר לי בלחץ, מהבהב לי כאילו לא יודע מה קרה. אני רואה איזה פורד כחולה עוקפת אותי, פותח לו ת'חלון, ופתאום אני שומע את הנהג שמה צועק עלי "תגיד אתה לא מתבייש, ראיתי איך פגעת בילד על המעבר חצייה. עשית תאונת פגע וברח". והוא צועק... ואשתו לידו עושה עם הראש ככה, יעני גם היא עד ראיה. עכשיו שתבין, יש לך שני עדי ראיה בכאילו, ואתה, מה אתה. סתם איזה גמליאל באמצע הצהריים של בני ברק, חשוד פתאום על תאונת פגע וברח. ניסיתי להסביר להם, לדבר איתם. אמרתי להם שזה טעות, המאזדה לידי פגעה, אדרבה אני ניסיתי לעזור. ובכלל מאיפה הם הגיעו בכלל, מאיפה הם ראו משהו. אבל איפה, אין עם מי לדבר. הנהג צועק עלי, מאיים "שתדע לך הזמנו משטרה, אם לא תחזור הרגע לצומת נפליל אותך..."
גמליאל מיודענו הסתבך. בצומת המתינה לו ניידת, שוטר קשוח במיוחד לקח ממנו פרטים. בוחן תנועה צילם תמונות מכל זווית אפשרית. גמליאל מצידו צעק והתחנן. אמר שזה לא הגיוני, חשב שהוא משתגע. שום דבר לא עזר, השוטר שלל ממנו במקום את הרישיון, הוא קיבל תעודה זמנית עד ליום ראשון הקרוב, אז הוא אמור להתייצב בתחנת המשטרה.
בוקרו של יום שישי פגש את גמליאל עצוב כמו שלא נראה מאז שישב שבעה על אמו המנוחה. הוא הרגיש כאילו העולם כולו לועג לו. מכל בני האדם סביבו, רק הוא לבד יודע על חפותו, כן, וגם בורא עולם. אבל איך למען השם הוא יוכיח זאת גם לאנשי החוק הקשוחים, איך. ואז הוא קיבל החלטה. לא, בשום פנים ואופן גמליאל לא יסכים להיות נאשם על לא עוול בכפו. עם הממסד הוא מתכוון לחפש את הצדק, הוא יעשה זאת ובכל מחיר. גמליאל חזר בבת אחת לתימני האסלי המקורי שבתוכו. הוא התניע את הטנדר ויצא לבני ברק. מישהו אחד יכול להוכיח את חפותו, הילדים הנפגעים. הוא חייב למצוא אותם או לכל הפחות עדי ראיה הוגנים שיחשפו את האמת.
המשימה שנראתה מלכתחילה פשוטה והגיונית, התבררה עד מהרה כבלתי אפשרית לחלוטין. גמליאל המותש שוטט בקדחתנות שעה ארוכה על המדרכות העמוסות סביב הצומת, מתשאל ומתחקר עוברים ושבים. מי ראה מי שמע. הוא נכנס אפילו לתלמודי תורה באזור ובירר אצל הצוות האם מישהו מהילדים נקלע לתאונת דרכים ביום האתמול. הבהירו לו שבמקום לומדים מאות תלמידים. לך תמצא מחט בערימה של שחת. כעבור שעה מתסכלת ומייאשת, כשגמליאל המיוזע החל משרך רגליו בדכדוך בחזרה, התרחש נס. בהבזק של רגע נפל לו בראש רעיון מדהים. השעה היתה כעת בדיוק כמו אמש ברגעי התאונה. הוא יעמוד סמוך למעבר החצייה, ואולי יופיעו שוב גם היום הילדים. הצומת נראתה כמו שאמורה להיראות צומת בני ברקית סואנת ביום שישי. מאות עוברים ושבים בכל הגילאים חצו את הכביש הלוך ושוב. ואז נחתה לידו חבורת ילדים עליזה. גמליאל שאל אותם אם הם יודעים משהו על תאונה שהתרחשה כאן אתמול, ונענה בחיוב. הילדים יודעים על התאונה ואפילו נכחו במקום. והופ, הם אפילו זוכרים אותו כנהג הטנדר הלבן. תשאול מהיר מגלה שהילדים חדי העין הבחינו במתרחש, קלטו את המאזדה הפוגעת בילדים, ואותו, נהג הטנדר המציע את עזרתו. אחד הנערים הבוגרים אפילו ידע לזהות את הנער הנפגע ולנקוט בשמו. הוא השיג עבורו את מספר הטלפון בבית הורים. גמליאל המאושר והנדהם מיהר ליצור קשר, סיפר בקצרה את השתלשלות העניינים, וזכה להתייחסות אוהדת ומלאת רצון טוב. ההורים הביעו הסכמה נלהבת לעמוד לצידו ולהצהיר על חפותו. ביום ראשון בבוקר הוא התייצב בתחנת המשטרה עם פרטיהם המלאים של הנערים הנפגעים. חוקרי המשטרה אימתו את גרסתו, וכמו בסיפורים היפים, הפרשיה הלא נעימה הזו הסתיימה בסייעתא דשמיא, בכי טוב.
* * *
הסיפור של גמליאל הנהג מעורר מחשבות בנוגע למדיניות השפיטה, ולאופן קבלת עדויות מפלילות הנהוגה והמקובלת. הסיפור הזה גם מעורר תחושות לא נעימות בנוגע לחסינות חזקת החפות של אזרח מן השורה. באיזו מהירות ואולי גם קלילות, הוא עלול להפוך לפושע מועד. מן הסתם אין זה מהסיפורים הנפוצים, אך העובדה שהוא אירע מעוררת לשימת לב.
אך מעבר לכל זה, אינני מסוגל שלא לחשוב איך היה עלול סיפורו של גמליאל להסתיים אילולא התפילות שלו והתושייה שגילה. במקרה הזה, לסמוך על הסמכות השופטת, פירושו הפללה מובטחת. אסור היה לגמליאל לסמוך על הצדק ועל בירור האמת מצד הממסד. הוא היה חייב להתערב לטובת עצמו. ההיסטוריה המשפטית רצופה בסיפורים כואבים על אנשים תמימים שהפכו בין ליל לפושעים נתעבים על לא עוול בכפם. חלקם היו קרבנות לקנוניות אפילות, או של שגיאת שופטים. במקרה קיצוני במיוחד, בילה חף מפשע את מיטב שנותיו בכלא, ורק לעת זקנותו יצאה לאור חפותו. הוא קיבל פיצויים אמנם, אך אף אחד לא יכול היה להשיב לו את שנותיו הצעירות ואת חייו שאבדו בין כותלי הכלא.
סיפורים שכאלו מקוממים מטבע הדברים. אולם מקוממת עוד יותר העובדה, שיתכן מאוד ואנו עצמנו חווים כעת ממש אחת מן העוולות ההיסטוריות הללו על בשרינו.
השופט שאתה
המושג 'שפיטה' או משפט כרוך יחד עם המושג 'בחירה'. כלומר, הוא אפשרי אך ורק במקום בו קיימת בחירה. היכן שאין זכות בחירה, אין מקום למשפט. ניתן לשפוט אדם בעל בחירה המסוגל לבחור בין טוב לרע. מי שניטלה ממנו זכות בחירה אינו כשיר לעמוד בפני משפט. זהו היבט אחד. מנקודת מבט נוספת, גם השופט גופו פועל מתוך בחירה. הוא מפעיל את שיקול דעתו ובוחר איך לפסוק את הדין, לאיזה צד לנטות וכדומה. כעת אנחנו מסוגלים להבין שכל אחד מאיתנו הוא שופט. אמנם לא תמיד עם גלימה ופטיש, אך בהחלט עם משרה מכובדת. אנחנו מצויים בכל רגע נתון בעיצומו של משפט, בוחנים נתונים וחורצים דינים. כל פירור מזון שהחלטנו להכניס לפינו עבר תהליך כלשהו של משפט. במרבית המקרים, אצל רוב האנשים התהליך הזה כמעט שלא נעשה. רואים, אוכלים. אנשים שמעוניינים לעבוד על עצמם ישגיחו יותר על התחום הזה ויפעילו לשם כך שיקול דעת מיושב יותר. יבחנו את ההפסד מול הרווח, הצורך מול המיותר ויגיעו לכלל החלטה. צדיקים גדולים מפורסמים במשפטים שקיימו על כל תנועה קלה, על פירור לחם ועל כפית מרק, ובודאי שעל דיבור ואמירה ואפילו מחשבה. מסופר על רבי נתן מברסלב שפעם, כשישב ואכל, ניגש אליו מישהו כדי לבקש ממנו עצה בנושא אישי. רבי נתן החזיק את בידיו כפית מרק. הוא עצר באמצע, וכך כשהכפית תלויה באוויר, הוא נעץ מבט מלא משמעות באיש שיחו ואמר בגילוי לב, "אתה מבקש ממני עצה על נושא חשוב כל כך, ואני אינני יודע להחליט אם להכניס את הכפית הזו לפה או לא. האם הכפית הזו מיותרת או נצרכת..." כן, כך חיו צדיקים.
המשפט שלנו מורחב לא מעט גם לתחום האנושי הסובב אותנו. אנחנו שופטים באופן אינסטינקטיבי כל יצור זז. כל אדם, בכל מקום. מי הוא, איך הוא נראה, מה הוא שווה, בסדר או לא בסדר. לכן ציוו אותנו חז"ל "הווי זהיר לדון כל אדם לכף זכות".
תתערב לטובת עצמך!
כעת בואו נתבונן בנקודה אחת מהמכלול הזה. כפי שהבנו את תפקידנו כשופטים, נבין גם שבאותה מידה אנחנו נשפטים על כל תנועה, אמירה או מחשבה. זה צועד יחד, המשפט שלנו - האם לעשות או לא, יחד עם המשפט העליון השופט אותנו ואת גורלנו. וכאן בדיוק נעוצה ההזדמנות הגדולה והגורלית של חיינו. חברים, אנחנו מסוגלים להשפיע על המשפט שלנו! וזה נכון בשני המישורים. אנחנו מסוגלים ואמורים להשפיע על ההתנהלות שלנו במרחב, על הבחירות שלנו, על ההחלטות. ולא להיות כמו עדר מובל בעקבות מסעות אופנה, סלנגים וטרנדים חולפים. ואנחנו מסוגלים ואמורים גם להשפיע על המשפט שמתנהל בנוגע עלינו למעלה, בעולמות טמירים ובבית דין של מעלה. איך? את שני הציפורים הללו מזמינים אותנו לצוד בבת אחת:
התבודדות, זה הרעיון.
רבי נחמן מברסלב מלמד שההתבודדות היא בעצם משפט. השיחה עם בורא עולם נוגעת בכמה וכמה נקודות חשובות בחיינו הרוחניים. אך בעיקר, יש שם משפט. יש את המשפט שאנחנו שופטים את הדרך שלנו, את ההתנהגויות, את מה שעשינו, אמרנו וחשבנו. ויש את צד הפרקליטות, תפקיד עורך הדין שאנחנו ממלאים. בהתבודדות כל אחד מאיתנו מוזמן להתערב לטובת עצמו, להשפיע על המהלכים העליונים בנוגע לעתידו, בנוגע לעתיד וגורל הקרובים אליו, אפילו הרחוקים. בעצם אפילו על גורלו של כלל ישראל. אדם ששופט את עצמו כל יום מבטיח את עצמו מפני גזרי דין כואבים. "אם יש דין למטה" קובעים חז"ל "אין דין למעלה". אתה יכול להשפיע מכאן ולחסוך שם.
אני סבור שהמסר העיקרי שאנחנו אמורים להפיק מסיפורו של גמליאל הוא - להתעורר! כלומר, לא לסמוך על מערכת משפט שתתנהל ממילא. אף על פי שבורא עולם מעוניין בודאי בטובתנו, וללא כל ספק, המשפט העליון מתנהל בצדק המוחלט מעבר לכל חולשות מערכת המשפט החומרית. אך דווקא בגלל זה הוא מעוניין שנתערב במשפט לטובתנו. שלא נניח למקטרגים לנהל את הדיון ללא נוכחותנו. וכאן אסור להתנהל בשאננות, פשוט אסור. יש לנו יכולת להשפיע על גורלנו, ולשם כך נדרשת מאיתנו התערבות. לפנות לשופט כל הארץ – לבורא עולם, ולהציג את טיעוננו. על אף שאיננו צדיקים גמורים, למרות וחרף טעויותינו ומשוגותינו, עדיין, אבא'לה שבשמים מעדיף את הגרסה שלנו, רק שנציג אותה. שנפתח פה, שנדבר כבר.
בסיפורים כואבים על אנשים תמימים
שהפכו בין לילה לפושעים נתעבים
על לא עוול בכפם. יכול להיות שגם
לנו זה קורה ממש עכשיו?
בשעה שמונה ושלושים בבוקרו של אותו יום חמישי אפרורי, כשגמליאל תעיזי יצא מחניית ביתו, רכוב על מושב הנהג בטנדר הלבן שלו, הוא לא חלם לאן תוביל אותו הנסיעה השגרתית הזו. ולאמתו של דבר, טיפוס כמו גמליאל, גם אילו חלם על כך, היה מן הסתם פותר את חלומו המבעית בנוסחה המפורסמת "חלומות שווא ידברון" בניגונו של המורי. ולכל היותר היה עושה הטבת חלום וממשיך בשגרת יומו. לביש מזלו, מה שאירע במציאות היה הזוי וגרוע, יותר מכל חלום בלהות. שבועות לאחר מכן, כשהוא מספר לי על כך, הוא עדיין נסער.
"כמו תמיד בשעה שתיים-עשרה ושלושת רבעי ככה, אני מגיע לצומת ההיא ברחוב רבי עקיבא בבני ברק. וכמו תמיד, תופס אותי שמה הרמזור האדום. כמו תמיד ככה, אני עוצר, אלא מה... רק שהפעם רגע אחרי שעצרתי, אני שומע מהצד ככה, באוזן, חריקה חזקה, מישהו כמעט קרע את הצמיגים על הכביש. אני מסתכל הצידה ורואה מאזדה אפורה בולמת בלחץ. בדיוק ברגע הזה עלו על המעבר חציה חבורה של ילדים, בני שלוש עשרה ככה. הם עוברים, ואופס, המאזדה האפורה נעצרת בשנייה האחרונה לפני שהיא מעיפה אותם. אלא מה, ילד אחד חטף מכה קטנה, ככה במרפק ונפל על הכביש.
"...שתבין, גמליאל ברגע הזה נבהל כמו שצריך. לך תדע מה קרה לילד, איפה חטף, צריך לבדוק. אבל עד שאני חושב, אני קולט את הילד קם, מנער ת'בגדים וממשיך ללכת... שתבין, גמליאל לא יכול לראות ככה את הילד הולך כאילו כלום, לך תדע מה קרה לו. לכן אני פותח את החלון וקורא לילד. אמרתי לו קיבלת מכה, חכה נזמין לך אמבולנס שיבדוק מה קרה. הילד לא רוצה, כנראה נבהל. אמרתי לו, יא-עיוני, כפרה עליך, לפחות קח פרטים מהמאזדה הזאת'י, תן להורים שלך שיוכלו לתבוע ביטוח, משהו..."
"איך שלא יהיה, נגמר האירוע מבחינתי. התנעתי ונסעתי. עכשיו תקשיב טוב, אני רק עושה סיבוב, נכנס לרחוב השני ומישהו נצמד לי פתאום 'לזנב'. צופר לי בלחץ, מהבהב לי כאילו לא יודע מה קרה. אני רואה איזה פורד כחולה עוקפת אותי, פותח לו ת'חלון, ופתאום אני שומע את הנהג שמה צועק עלי "תגיד אתה לא מתבייש, ראיתי איך פגעת בילד על המעבר חצייה. עשית תאונת פגע וברח". והוא צועק... ואשתו לידו עושה עם הראש ככה, יעני גם היא עד ראיה. עכשיו שתבין, יש לך שני עדי ראיה בכאילו, ואתה, מה אתה. סתם איזה גמליאל באמצע הצהריים של בני ברק, חשוד פתאום על תאונת פגע וברח. ניסיתי להסביר להם, לדבר איתם. אמרתי להם שזה טעות, המאזדה לידי פגעה, אדרבה אני ניסיתי לעזור. ובכלל מאיפה הם הגיעו בכלל, מאיפה הם ראו משהו. אבל איפה, אין עם מי לדבר. הנהג צועק עלי, מאיים "שתדע לך הזמנו משטרה, אם לא תחזור הרגע לצומת נפליל אותך..."
גמליאל מיודענו הסתבך. בצומת המתינה לו ניידת, שוטר קשוח במיוחד לקח ממנו פרטים. בוחן תנועה צילם תמונות מכל זווית אפשרית. גמליאל מצידו צעק והתחנן. אמר שזה לא הגיוני, חשב שהוא משתגע. שום דבר לא עזר, השוטר שלל ממנו במקום את הרישיון, הוא קיבל תעודה זמנית עד ליום ראשון הקרוב, אז הוא אמור להתייצב בתחנת המשטרה.
בוקרו של יום שישי פגש את גמליאל עצוב כמו שלא נראה מאז שישב שבעה על אמו המנוחה. הוא הרגיש כאילו העולם כולו לועג לו. מכל בני האדם סביבו, רק הוא לבד יודע על חפותו, כן, וגם בורא עולם. אבל איך למען השם הוא יוכיח זאת גם לאנשי החוק הקשוחים, איך. ואז הוא קיבל החלטה. לא, בשום פנים ואופן גמליאל לא יסכים להיות נאשם על לא עוול בכפו. עם הממסד הוא מתכוון לחפש את הצדק, הוא יעשה זאת ובכל מחיר. גמליאל חזר בבת אחת לתימני האסלי המקורי שבתוכו. הוא התניע את הטנדר ויצא לבני ברק. מישהו אחד יכול להוכיח את חפותו, הילדים הנפגעים. הוא חייב למצוא אותם או לכל הפחות עדי ראיה הוגנים שיחשפו את האמת.
המשימה שנראתה מלכתחילה פשוטה והגיונית, התבררה עד מהרה כבלתי אפשרית לחלוטין. גמליאל המותש שוטט בקדחתנות שעה ארוכה על המדרכות העמוסות סביב הצומת, מתשאל ומתחקר עוברים ושבים. מי ראה מי שמע. הוא נכנס אפילו לתלמודי תורה באזור ובירר אצל הצוות האם מישהו מהילדים נקלע לתאונת דרכים ביום האתמול. הבהירו לו שבמקום לומדים מאות תלמידים. לך תמצא מחט בערימה של שחת. כעבור שעה מתסכלת ומייאשת, כשגמליאל המיוזע החל משרך רגליו בדכדוך בחזרה, התרחש נס. בהבזק של רגע נפל לו בראש רעיון מדהים. השעה היתה כעת בדיוק כמו אמש ברגעי התאונה. הוא יעמוד סמוך למעבר החצייה, ואולי יופיעו שוב גם היום הילדים. הצומת נראתה כמו שאמורה להיראות צומת בני ברקית סואנת ביום שישי. מאות עוברים ושבים בכל הגילאים חצו את הכביש הלוך ושוב. ואז נחתה לידו חבורת ילדים עליזה. גמליאל שאל אותם אם הם יודעים משהו על תאונה שהתרחשה כאן אתמול, ונענה בחיוב. הילדים יודעים על התאונה ואפילו נכחו במקום. והופ, הם אפילו זוכרים אותו כנהג הטנדר הלבן. תשאול מהיר מגלה שהילדים חדי העין הבחינו במתרחש, קלטו את המאזדה הפוגעת בילדים, ואותו, נהג הטנדר המציע את עזרתו. אחד הנערים הבוגרים אפילו ידע לזהות את הנער הנפגע ולנקוט בשמו. הוא השיג עבורו את מספר הטלפון בבית הורים. גמליאל המאושר והנדהם מיהר ליצור קשר, סיפר בקצרה את השתלשלות העניינים, וזכה להתייחסות אוהדת ומלאת רצון טוב. ההורים הביעו הסכמה נלהבת לעמוד לצידו ולהצהיר על חפותו. ביום ראשון בבוקר הוא התייצב בתחנת המשטרה עם פרטיהם המלאים של הנערים הנפגעים. חוקרי המשטרה אימתו את גרסתו, וכמו בסיפורים היפים, הפרשיה הלא נעימה הזו הסתיימה בסייעתא דשמיא, בכי טוב.
* * *
הסיפור של גמליאל הנהג מעורר מחשבות בנוגע למדיניות השפיטה, ולאופן קבלת עדויות מפלילות הנהוגה והמקובלת. הסיפור הזה גם מעורר תחושות לא נעימות בנוגע לחסינות חזקת החפות של אזרח מן השורה. באיזו מהירות ואולי גם קלילות, הוא עלול להפוך לפושע מועד. מן הסתם אין זה מהסיפורים הנפוצים, אך העובדה שהוא אירע מעוררת לשימת לב.
אך מעבר לכל זה, אינני מסוגל שלא לחשוב איך היה עלול סיפורו של גמליאל להסתיים אילולא התפילות שלו והתושייה שגילה. במקרה הזה, לסמוך על הסמכות השופטת, פירושו הפללה מובטחת. אסור היה לגמליאל לסמוך על הצדק ועל בירור האמת מצד הממסד. הוא היה חייב להתערב לטובת עצמו. ההיסטוריה המשפטית רצופה בסיפורים כואבים על אנשים תמימים שהפכו בין ליל לפושעים נתעבים על לא עוול בכפם. חלקם היו קרבנות לקנוניות אפילות, או של שגיאת שופטים. במקרה קיצוני במיוחד, בילה חף מפשע את מיטב שנותיו בכלא, ורק לעת זקנותו יצאה לאור חפותו. הוא קיבל פיצויים אמנם, אך אף אחד לא יכול היה להשיב לו את שנותיו הצעירות ואת חייו שאבדו בין כותלי הכלא.
סיפורים שכאלו מקוממים מטבע הדברים. אולם מקוממת עוד יותר העובדה, שיתכן מאוד ואנו עצמנו חווים כעת ממש אחת מן העוולות ההיסטוריות הללו על בשרינו.
השופט שאתה
המושג 'שפיטה' או משפט כרוך יחד עם המושג 'בחירה'. כלומר, הוא אפשרי אך ורק במקום בו קיימת בחירה. היכן שאין זכות בחירה, אין מקום למשפט. ניתן לשפוט אדם בעל בחירה המסוגל לבחור בין טוב לרע. מי שניטלה ממנו זכות בחירה אינו כשיר לעמוד בפני משפט. זהו היבט אחד. מנקודת מבט נוספת, גם השופט גופו פועל מתוך בחירה. הוא מפעיל את שיקול דעתו ובוחר איך לפסוק את הדין, לאיזה צד לנטות וכדומה. כעת אנחנו מסוגלים להבין שכל אחד מאיתנו הוא שופט. אמנם לא תמיד עם גלימה ופטיש, אך בהחלט עם משרה מכובדת. אנחנו מצויים בכל רגע נתון בעיצומו של משפט, בוחנים נתונים וחורצים דינים. כל פירור מזון שהחלטנו להכניס לפינו עבר תהליך כלשהו של משפט. במרבית המקרים, אצל רוב האנשים התהליך הזה כמעט שלא נעשה. רואים, אוכלים. אנשים שמעוניינים לעבוד על עצמם ישגיחו יותר על התחום הזה ויפעילו לשם כך שיקול דעת מיושב יותר. יבחנו את ההפסד מול הרווח, הצורך מול המיותר ויגיעו לכלל החלטה. צדיקים גדולים מפורסמים במשפטים שקיימו על כל תנועה קלה, על פירור לחם ועל כפית מרק, ובודאי שעל דיבור ואמירה ואפילו מחשבה. מסופר על רבי נתן מברסלב שפעם, כשישב ואכל, ניגש אליו מישהו כדי לבקש ממנו עצה בנושא אישי. רבי נתן החזיק את בידיו כפית מרק. הוא עצר באמצע, וכך כשהכפית תלויה באוויר, הוא נעץ מבט מלא משמעות באיש שיחו ואמר בגילוי לב, "אתה מבקש ממני עצה על נושא חשוב כל כך, ואני אינני יודע להחליט אם להכניס את הכפית הזו לפה או לא. האם הכפית הזו מיותרת או נצרכת..." כן, כך חיו צדיקים.
המשפט שלנו מורחב לא מעט גם לתחום האנושי הסובב אותנו. אנחנו שופטים באופן אינסטינקטיבי כל יצור זז. כל אדם, בכל מקום. מי הוא, איך הוא נראה, מה הוא שווה, בסדר או לא בסדר. לכן ציוו אותנו חז"ל "הווי זהיר לדון כל אדם לכף זכות".
תתערב לטובת עצמך!
כעת בואו נתבונן בנקודה אחת מהמכלול הזה. כפי שהבנו את תפקידנו כשופטים, נבין גם שבאותה מידה אנחנו נשפטים על כל תנועה, אמירה או מחשבה. זה צועד יחד, המשפט שלנו - האם לעשות או לא, יחד עם המשפט העליון השופט אותנו ואת גורלנו. וכאן בדיוק נעוצה ההזדמנות הגדולה והגורלית של חיינו. חברים, אנחנו מסוגלים להשפיע על המשפט שלנו! וזה נכון בשני המישורים. אנחנו מסוגלים ואמורים להשפיע על ההתנהלות שלנו במרחב, על הבחירות שלנו, על ההחלטות. ולא להיות כמו עדר מובל בעקבות מסעות אופנה, סלנגים וטרנדים חולפים. ואנחנו מסוגלים ואמורים גם להשפיע על המשפט שמתנהל בנוגע עלינו למעלה, בעולמות טמירים ובבית דין של מעלה. איך? את שני הציפורים הללו מזמינים אותנו לצוד בבת אחת:
התבודדות, זה הרעיון.
רבי נחמן מברסלב מלמד שההתבודדות היא בעצם משפט. השיחה עם בורא עולם נוגעת בכמה וכמה נקודות חשובות בחיינו הרוחניים. אך בעיקר, יש שם משפט. יש את המשפט שאנחנו שופטים את הדרך שלנו, את ההתנהגויות, את מה שעשינו, אמרנו וחשבנו. ויש את צד הפרקליטות, תפקיד עורך הדין שאנחנו ממלאים. בהתבודדות כל אחד מאיתנו מוזמן להתערב לטובת עצמו, להשפיע על המהלכים העליונים בנוגע לעתידו, בנוגע לעתיד וגורל הקרובים אליו, אפילו הרחוקים. בעצם אפילו על גורלו של כלל ישראל. אדם ששופט את עצמו כל יום מבטיח את עצמו מפני גזרי דין כואבים. "אם יש דין למטה" קובעים חז"ל "אין דין למעלה". אתה יכול להשפיע מכאן ולחסוך שם.
אני סבור שהמסר העיקרי שאנחנו אמורים להפיק מסיפורו של גמליאל הוא - להתעורר! כלומר, לא לסמוך על מערכת משפט שתתנהל ממילא. אף על פי שבורא עולם מעוניין בודאי בטובתנו, וללא כל ספק, המשפט העליון מתנהל בצדק המוחלט מעבר לכל חולשות מערכת המשפט החומרית. אך דווקא בגלל זה הוא מעוניין שנתערב במשפט לטובתנו. שלא נניח למקטרגים לנהל את הדיון ללא נוכחותנו. וכאן אסור להתנהל בשאננות, פשוט אסור. יש לנו יכולת להשפיע על גורלנו, ולשם כך נדרשת מאיתנו התערבות. לפנות לשופט כל הארץ – לבורא עולם, ולהציג את טיעוננו. על אף שאיננו צדיקים גמורים, למרות וחרף טעויותינו ומשוגותינו, עדיין, אבא'לה שבשמים מעדיף את הגרסה שלנו, רק שנציג אותה. שנפתח פה, שנדבר כבר.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
