לא לפספס

מתוך הספרים שזכיתי להוציא לאור, מעגלי החיים שמואל 050-6284-199

הצורה שבה נאמרת הספירה מעוררת שאלה. מאחר והיום המיוחל הוא יום ה-50 מדוע לא סופרים ספירה לאחור, כמה עוד נשאר לספור(כמו טבלת ייאוש שעושים החיילים לקראת השחרור)? אדם שנתנו לו עונש של חודש ימים בכלא למשל, הוא סופר כמה ימים נשארו לשחרור ולא כמה ימים עברו, ואילו אנו בספירת העומר מוסיפים והולכים בכל יום. עברנו יום אחד מתחילת הספירה, יום שני מתחילת הספירה... שבועיים ושלושה ימים מתחילת הספירה וכדו', מדוע ולמה?

אך למעשה יש כאן רעיון עמוק ויסודי המשקף את ראיית היהדות על מהות החיים.

זוג שתאריך חתונתם נקבע לעוד חודשיים, הם מצפים ומייחלים לכל יום שיעבור בציפייה ליום הנכסף. בלבם הם חשים שאותו יום יהיה מלא באושר ושמחה, אך אותם ימי ההמתנה נראים ריקים וחסרי תוכן לעומת היום ''הגדול'', ימי ההמתנה נראים כסתם ימים. ובאמת יום החתונה הוא יום חשוב ומלא אושר. אך אין זה מפחית מערכם של ימי ההמתנה.

נקודת יסוד ביהדות שאין יום שהוא ''סתם'' ולא שייך המושג ''להעביר את הזמן''. כל יום הוא חשוב ובעל תכלית. האדם הגיע לעולם למלא תפקיד מסוים במהלך חייו. משימה זו היא מפעל חיים, כל יום שבו אנו ממלאים את תפקידנו, מקרבנו להשלמת המשימה, ואילו יום שמבוזבז מרחיק אותנו מהתכלית אשר בעבורה הגענו לעולם.

לכן בימי ספירת העומר, אף על פי שהיום המיוחל הוא חג השבועות אין זה מפחית מערכם של שאר הימים אלא כל יום הוא בעל חשיבות גדולה. כל יום ייחודי על המשמעות הטמונה בו, ולכן בכך שהספירה מתבצעת בצורה זו (היום יום אחד לעומר, יום שני לעומר, שבועיים לעומר וכן הלאה) ולא בספירה לאחור שממעיטה מערך הימים העוברים ועושה את היום המיוחל רם מעלה, מתחדד היסוד הבסיסי שכל יום הוא רם מעלה וצריך לנצל אותו ואין להעביר את הזמן להבל וריק.

משל למה הדבר דומה: לנגר שקיבל עבודה מהמלך, להכין כמות גדולה של שולחנות עד יום מסוים. על כל שולחן הוא אמור לקבל סכום הגון. בכל יום שעובר סופר הנגר כמה שולחנות כבר הספיק.

הנמשל: בימי ספירת העומר נצטווינו לצאת משערי הטומאה ולהיכנס לשערי טהרה. בכל יום אנו סופרים לדעת כמה כבר הפסקנו.

 יסוד זה מודגש כבר בתורתנו לגבי אברהם אבינו. עליו נאמר '' וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", וביארו חז''ל את הפסוק שאף על פי שהיה זקן מאד בכל זאת בא בימים, הביא את כל ימיו שלמים ומלאים לפני הקב''ה. ניצל אותם עד תום ומילא את תפקידו בעולם בשלמות.

 בתקופתנו אנו- העידן המודרני, דברים רבים התפתחו והשתכללו וביניהם תרבות הבילוי והבידור. אם נתבונן במילה "בילוי" נבחין שהיא מאותו השורש של התבלות, בלאי. וכן המילה "בידור" שפירושה פיזור (חוסר מיקוד). מטרתה של תרבות הבילוי והבידור היא העברת הזמן, דבר הנובע מחוסר סיפוק וריקנות.

אם ניקח לדוגמא רופא בזמן שהוא בעיצומו של ניתוח לב פתוח, לא יעלה על הדעת שהרופא ישליך את הכל ויצפה לפתע בטלוויזיה או יצא לשחק כדורסל, כיון שכל רגע הוא מהותי וגורלי וטעות קטנה יכולה לעלות בחיי אדם.

כאותו רופא כך אנחנו נמצאים בעיצומם של חיים אשר כל שנייה חשובה. כל רגע שעובר הוא הזדמנות בלתי חוזרת שצריך לנצלה, צריכים אנו להיות מרוכזים וממוקדים במה שאנו עושים, במטרה הניצבת אל מול ענינו. יש לנו אחריות כבדה על כתפינו, שאותה אנו צריכים להשלים בצלחה מרבית ובמינימום טעויות.