בס"ד

נולדתי בעיירה בילקה שבצ'כוסלובקיה, מספר הד"ר גבי אביטל, ששרד משישה מחנות הסגר. עם כניסת ההונגרים לעיירתנו הכריזו על איסורים וחוקים גזעניים נגד היהודים. היהודים נצטוו לענוד טלאי צהוב על בגדיהם כדי לבדל אותם משאר האוכלוסייה. מנעו מאיתנו לעסוק במסחר ובשאר מקצועות. נאסר עלינו לעזוב את מקום מגורינו אלא באישור השלטונות. גם מכשירי הרדיו הוחרמו. בלילות הוטל עוצר.

אלה היו ימי מלחמת-העולם השנייה. צ'כוסלובקיה הייתה טרף ל'ועידת מינכן' ופסקה מלהתקיים. צ'כיה ומוראביה וחבל הסודטים סופחו לגרמניה, סלובקיה נהפכה למדינה פשיסטית, גרורה של גרמניה, ואזור הקרפטים ניתן להונגריה כפרס על הצטרפותה לציר הגרמני. גם כאן הוכיחו ההונגרים את נאמנותם לגרמנים בחוקי הרשע והגזענות.

בהסכם חשאי בין שר החוץ הרוסי מולוטוב לעמיתו הגרמני ריבנטרופ, הוחלט לתקוף את פולין, הגובלת בהרי הקרפטים, ולחלקה בין שתי המדינות. במלחמת בזק, 'בליץ קריג' (באלול תרצ"ט, ספטמבר 1939), הפתיעו הגרמנים את הפולנים, ומהעבר השני כבשו הרוסים את חלקם והגיעו עד גבול הרי הקרפטים.

בני הנוער בבילקה התקשו במיוחד להשלים עם גזֵרותיהם של ההונגרים, שנעשו קשות ומציקות יותר מיום ליום. יום אחד החליטו שלושה צעירים – אברהם-יצחק בן צבי הכהן פייסקוביץ, משה גדיילוביץ ובן דודו מאיר גדיילוביץ – לעשות מעשה ולברוח אל הרוסים, מעבר לגבול.

הם שמעו על מדיניות הקומוניזם, המציעה שוויון לכל האזרחים, וקיוו כי יתקבלו בזרועות פתוחות, כמי שבאו לסייע להם במאמץ המלחמתי.

על-אף הסכנה הגדולה אזרו שלושת הצעירים הנמרצים עוז, ובלילה אחד חצו את הגבול. אילו היו נתפסים בידי ההונגרים היה מצבם בכי רע, אולם בבואם אל הצד הרוסי התברר שגם שם לא ממש מחכים להם עם פרחים. השלושה נאשמו בריגול, נשפטו במשפט מהיר, ונשלחו למאסר עולם במחנות כפייה בסיביר.

מהרגע שהבחורים עזבו את העיירה לא שמענו עליהם דבר. שום אות של חיים לא התקבל מהם, והדבר עורר דאגה רבה בקרב משפחותיהם. הנחנו שאם מצבם היה שפיר ודאי היו מנסים להעביר דרישת-שלום ליקיריהם. העדר כל אות חיים לא בישר טובות.

המלחמה הסתיימה. שרידי המלחמה שבו אל בתיהם ההרוסים, מנסים לשקם את חייהם מחדש, אולם שלושת הצעירים כאילו בלעתם האדמה. הם התגלגלו ממחנה עבודה אחד למשנהו, ואף לא צל של הצלה נראה באופק.

באייר תש"ז, מאי 1947, העבירו אותם למחנה 222, אשר ניצב לא-הרחק מגבול רומניה. יום אחד מונה מפקד חדש למחנה. האסירים כבר הורגלו למפקדי המחנה, והיו למודי סבל לספוג את רודנותם. איש לא ידע את טבעו של המפקד החדש.

ערב אחד נקראו שלושת הצעירים ללשכתו של המפקד החדש. חששות רבים עלו בליבם. כאשר נכנסו אל משרדו גילו שם עוד שבעה אסירים מלבדם. כולם היו יהודים. ארשת פניו של המפקד הייתה נינוחה, והם נרגעו.

"יהודי אני", פתח המפקד. המילים האלה הִכו את הנוכחים בתדהמה, והמפקד המשיך: "הערב הוא יום ה'יאָרצייט' [יום השנה] של אבי זיכרונו לברכה, ומאז יום פטירתו אני מקפיד לומר קדיש ביום הזה. לכן זימנתי אתכם לכאן,כדי שאוכל לומר קדיש במניין".

המפקד עמד לומר קדיש, והנוכחים ענו 'אמן' בהתרגשות. בסיום הקדיש לא אמר המפקד דבר, רק סימן בראשו לאות כי הם רשאים ללכת. הנוכחים התפזרו וגם שלושת הבחורים היו בדרכם החוצה, אך פתאום עצרם המפקד וביקשם לשבת.

המפקד החל לחקור אותם על סיבת מעצרם. השלושה חשו בכנות כוונותיו וסיפר לו את כל הקורות אותם מיום שחצו את הגבול לרוסיה. הם סיפרו על העונש שהוטל עליהם על לא עוול בכפם.

סיפורם נגע לליבו של הקצין. הוא הבין כי אין שום הצדקה להתעללות בשלושת הבחורים שכל חטאם הוא הרצון לברוח מן המלחמה. לאחר דקה של הרהורים אמר להם: "גשו לחדרכם, קחו את הנחוץ לכם, וחזרו הנה מיד". לא היה בידם לעכל את המתרחש. הם רצו אל חדרם ובתוך דקות שבו ללשכת המפקד.

האיש הורה להם להיכנס לרכב הצבאי. הוא הסיעם במהירות אל גבול רומניה ואמר: "רדו עכשיו. רוצו אל מעבר לגבול. אל תביטו לאחור. אתם משוחררים!".

הבחורים עשו כפי שנצטוו. הם עברו את הגבול, מתקשים לעכל את גודל ההצלה המופלאה שזכו לה בחסדי ה', ובזכות הצטרפותם לאמירת קדיש לעילוי נשמת אביו של המפקד.

אברהם-יצחק פייסקוביץ עלה ארצה, התגייס לאצ"ל, הקים משפחה ואת שמו החליף לפארי. בני-הדודים גדיילוביץ' היגרו לקנדה והקימו שם את משפחותיהם.