בס"ד                                                    ערש"ק                                                         כ"ג   בכסלו   התשע"ג

                        אור- לי - בפרשה – וישב

" וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, אלה תֹלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רֹעֶה את אחיו

בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דִבתם רעה אל אביהם, וישראל אהב את

יוסף מכל בניו כי בן זְקֻנִים הוא לו ועשה לו כְּתֹנֶת פסים "(לז, א-ג)

ויש להבין למה פתח את הפרשה בפסוק וישב יעקב וכו' כי על פניו היה צריך להתחיל את הפרשה באלה תולדות

יעקב יוסף בעבור לפסול את כל אלופי בני עשׂו וכפי שפירש רש"י ז"ל אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך

קצרה וכו' פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גלגולי סבתם וכו', וזאת מפאת חשיבותם.

ונקדים ונסביר שדרכן של צדיקים כל הזמן לעסוק בהתבוננות פנימית בעבור לתקן ולשפר את מעשיהם וע"י כך

לבטל גזרות ולקרב את קץ הגאולה. ויעקב אבינו ע"ה הבין שהוא צריך לתקן את החטא שיכול לגרום והוא שלא

קיים מצוות כיבוד הורים כ"ב שנה שבהם נעדר מבית אביו. וזה שנאמר 'וישב' מלשון תשובה ושיבה היינו ראה

לנכון לעשות תשובה ולשוב דייקא לבית מגורי אביו כי חש את פחד יצחק במשך כל אותה תקופה שנעדר מבית

אביו. ואם נבוא בחשבון נראה ששהה שם בדיוק כ"ב שנה עד סוף ימיו של אביו יצחק ע"ה וע"י כך הצליח לתקן

את החטא בשלמות. אך דע, שכפי שעזב את בית הוריו כ"ב שנה כך נגזר גם על בנו יוסף שמעת היותו בן שבע

שנה נעלם מבית יעקב לכ"ב שנה כי מידה כנגד מידה(שבת קב) לפני הקב"ה ומה שעשה זה לאביו יעשה לו. ואם

תבדוק תראה שזו העניין קיים בכל דבר ובפרט במצוות כיבוד הורים שהיא מצווה יקרה ואשרי מי שמחזיק בהּ.

ואפשר לומר אולי שמלבד הנאמר לעיל, יעקב אבינו ע"ה חשב כל הזמן איך לבטל את גזרת הכתוב(בראשית טו, יג):

ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וכו'. וייתכן שחשב בלבו שהנה חלפו להם שנים רבות מעת הגזירה

כמובא במדרש מיום שאמר הקב"ה לאברהם: ידוע תדע, עד שעה שנתיישב יעקב אבינו, בארץ מגורי אביו עברו

מאתים וחמשים ותשע שנה(מ"ר פ"ד, ה), ואולי הזמן שהיה בגלות המר אצל לבן הייתה כפרה על גלות בניו וקצרה

את גזירת ארבע מאות שנה, זאת ועוד שהצליח לתקן במעשיו את החטא כנ"ל.

וע"פ זה נבין את הכפילות בפסוק 'בארץ מגורי אביו בארץ כנען' כי מלבד שעסק בדרך קבע לתקן את החטא

כנ"ל דייקא בארץ מגורי אביו כי שם היה, חשב לשבת בדרך קבע לא רק בחברון אלא בכל ארץ כנען ולהחיש את

הגאולה וזה שנאמר 'וישב יעקב' ולא 'וישב ישראל' שהרי קראו ישראל שנאמר: ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי

אם ישראל וגו'(לב, כט) כי השם יעקב רומז על זמן הגאולה, כידוע. על כן, פתח את הפרשה דייקא בפסוק זה כי חשב

שהגיע קץ הגאולה וישב בשלווה אך הקב"ה חשב אחרת כמו שכתוב(ישעיהו נה): כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו',

וכפי שדרשו רז"ל (מ"ר פ"ד, ה): בשעה שהצדיקים יושבים בשלווה, ומבקשים לישב בשלווה בעולם הזה, השטן בא

ומקטרג כלומר הקדים את העילה לעלילה כדי לקיים נבואת ברית בין הבתרים כמחשבת הבורא יתברך.

ויש להבין למה רק יוסף הוא בחינת תולדות ולא שאר השבטים. והעניין הוא כך: יוסף הוא היורש העיקרי של אביו

כי יוסף הצליח לקנות את חכמת התלמוד שהנחיל לו אביו ולהוציא דברים מהכוח אל הפועל עוד בהיותו בגיל צעיר

וזה נרמז במה שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה הכוונה כי גילו בגימטרייה קטן עולה כמניין טוב(9+6+2=17) ואין טוב

אלא תורה (ברכות ה): היינו רמז לכך שהיה בקיא ברזי התורה יותר מכולם כבר בגיל י"ז, וכפי שתרגם אונקלוס בן

זקונים בר(בן) חכים כלומר חכם בתורה.

ודע שכל זאת לא השיג יוסף אלא ע"י כיסופין והשתוקקות ודיבורים בינו לבין קונו. וזה העניין נרמז בשמו כי יֹסף

בכתיב חסר הוא מלשון כסף שהאות י' מתחלפת עם האות כ' כי הם מאותו מוצא פה שפתיים 'גיכק' וכן הוא נקרא

כסף משנה, כידוע. זאת ועוד שהייתה בו מעלת אמו בעניין הדיבור עם ה' שנאמר ורחל באה עם הצאן אשר לאביה

כי רֹעה הִוא(כט, ט) ועליו נאמר(לז, ב): יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו, וידוע שכל האבות היו רועים

ובדרך זו היו מתבודדים ומפרשים שיחתם בינם לבין קונם. וע"י כך התעלה ונהיה צדיק יסוד עולם דהיינו שהוא

שורש וכללות נשמות ישראל שהרי ראוי היה יוסף להעמיד י"ב שבטים אלא על ידי מעשה פוטיפר וכו' לא נשארו לו

אלא ב': אפרים ומנשה(סוטה לו). לכן אהב ישראל את יוסף יותר מאחיו והעניק לו כתונת פסים מיוחדת ממשי.

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

אך כדי שתצא נפשו מכוח אל הפועל, צריך לדבר בפה הכיסופין וההשתוקקות שלו, וע"י זה פועל שיהיה נעשה

בקשתו, ויזכה להגיע למה שהוא נכסף. וזהו מעלת השיחה בינו לבין קונו שצריכין לשיח ולדבר בינו לבין קונו בכל

יום, ולדבר בפה מלא הרצונות והכיסופין שלו הטובים, דהיינו מה שחסר לו בעבודת השם שהוא רוצה ומשתוקק

שימלא לו השם יתברך, ומבקש ומתפלל ומתחנן לפני השם יתברך על זה שירחם עליו למלֹאת רצונות וכיסופים

שלו הטובים; וע"י זה יזכה להוציא מהכוח אל הפועל, לפעול מה שצריך(סימן רצון וכסופין, אות ב). 

                                                              "נר ה' נשמת אדם"

מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

          ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה