תכונות אופי
שיחתו השבועית של
ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת
תכונות האופי של ההורים עוברות לצאצאים
פרשת חיי שרה תשס"ט
בפרשתנו, רואים אנו את הכבוד הגדול, שעשה אברהם אע"ה לאשתו, כיצד הספידה ואיזה מאמץ השקיע כדי לחפש את המקום המכובד ביותר עלי אדמות, בו תנוח הצדקת מנוחת עולמים. אכן, מצא הוא בס"ד את קברם של אדם וחוה, כמסופר במדרש, שהיה נעלם מעיני כל חי, מקום זה ייעד לאשתו ולעצמו. כל הון לא נחשב בעיניו, כדי לרכוש מקום זה. ואמנם, כשראה עפרון את חפצו של אאע"ה, במערת המכפלה, דרש ממנו הון עתק: ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר (בראשית כג, טז). כדי לעמוד על המחיר הגדול הזה כדאי לציין, שכעבור לערך מאה שנה, קנה יעקב מיד בני חמור אבי שכם, חלקת שדה לבנות בית לו ולמשפחתו, וסוכות למקנהו – בעד מאה קשיטה. והקשיטה היא מעה (ר"ה כו, ), או דנקי – רבע השקל; ומאה קשיטה הן כ"ה שקל (אזנים לתורה, שם).
ברם, לא רק לאחר מותה נהג בה כבוד רב, אלא גם בחייה, שכן שנינו במדרש את הפסוק: "וַיֵּט אָהֳלֹה" (בר' יב, ח), פירשו חז"ל: "אהלה כתיב מלמד שנטע אוהל שרה תחלה ואחר כך נטע אוהלו" (בר"ר לט טז).
וכך שנינו במשנתו של הנשר הגדול, רבינו משה בן מימון ז"ל:
"וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז" (הל' אישות, פט"ו, הי"ט).
כשם שבתחילת הפרשה שמענו על התרוקנותו של האוהל הקדוש, אשר בו שכנה שרה אמנו, "ששכינה הייתה שרויה עימה" (חי' הרד"ל, שם), כך מתבשרים אנו, בסוף הפרשה, על אכלוסו מחדש, של האוהל, על ידי כלתה, הלוא היא, רבקה אמנו. כמו שאומר הפסוק: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ" (בראשית כד, סז). ופירש"י: "האהלה שרה אמו - ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו (ב"ר ס, טז)". עד כדי כך, שבספר הזוהר הק' (ח"א קלג, א) פירשו:
"רבי יהודה אמר: כמו שצורת יצחק היתה כצורתו של אברהם, וכל מי שראה את יצחק אמר זה הוא אברהם, ודאי 'אברהם הוליד את יצחק'; כן גם רבקה, צורתה היתה ממש צורת שרה, ולפיכך כתוב 'שרה אמו' – ודאי"!
אולם, כיצד זה התרחשה אותה תופעה מופלאה, שאותה כלה צעירה, שאך זה באה, הצליחה להיכנס לאותו אוהל נורא-הוד, שהשכינה הייתה חופה עליו?
בסיפור שליחותו של אליעזר, רואים אנו תופעה חריגה מאוד. בעוד שהתורה הק', נוהגת לקצר באמריה מאוד, מאוד, ואף הלכות חשובות ונכבדות, נכתבו ברמיזה קלה, עד שחז"ל דורשים מכל אות מיותרת, הלכה חדשה, ורבי עקיבא היה דורש תילי תילים על כתרי אותיות, ואף בתקופתנו מרנא הגר"א ז"ל מלמד הלכות שלמות, מתוך טעמי המקרא, הרי שפרטי הסיפור והשתלשלותו, נשנו מספר פעמים. עד שאמרו חז"ל:
"יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא וגו' " (בר"ר ס, ח).
המהר"ל הסביר, שמאחר והאבות הם הגזע שממנו צמחה האומה, הרי שדרך סיפור תולדותיהם, מאירה לנו התורה, כיצד עלינו לבנות את כוחות נפשנו ואת אורח חיינו, וכה דבריו:
"והוא ענין נפלא, כי התורה היא סדר העולם בה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ולפיכך הדברים שהם עיקר יסוד העולם התורה מספר בהן באריכות, כמו אבות העולם שהם אבות ושורש אל אומה הישראלית שהם עיקר העולם, נמצא כי האבות הם יסוד העולם וראוי לבאר היסוד על מה הוטבע העולם" (גבורות ה', פט"ז).
והוסיף נופך מרן, שהקים עולה של תורה, הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל:
"והביאור בזה דשיחת עבדי אבות שנאמרה בתורה, באמת היא גם כן תורה. ללמוד דעות ישרות ואמיתיות ומידות ההנהגה. ומלבד ההלכות התלויות בהם, מונח בהם ענין, 'דגדול שמושה יותר מלמודה' (ברכות ז, ב) היינו ההדרכה למעשה" (משנת רבי אהרן, ח"ב, עמ' סח).
מהו אפוא, הנושא אשר באה תורה"ק ללמדנו, דרך אותו סיפור?
דומה, שזהו אחד הנושאים החשובים, ואולי החשוב ביותר, בחיי האדם מישראל. כיצד יבחר האדם את בת-זוגו? שהרי לימדונו חז"ל: "א"ר אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר: (בר' ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" (יבמות סג, א). הווי אומר, שהשלמת יצירתו של האדם היא בת הזוג אשר ישא. ומאחר, שבברכה האחרונה של תפילת העמידה, אנו אומרים שהקב"ה נתן לנו "תורת-חיים", הרי שהיא חייבת לתת לנו הדרכה, כיצד ישלים האדם את ה'אני' שלו!
לאחר העקידה, החליט אברהם אבינו לחפש אשה לבנו. לשם כך, הוא מבקש מאליעזר, זקן ביתו המושל בכל אשר לו, לבצע משימה זו. ברם, הוא מזהירו באופן חמור ביותר, לבל יהין לקחת אשה מבנות כנען. אולם, מה שמפתיע כאן הוא, שאין הוא מסתפק בהבטחה מצד אליעזר, אלא דורש ממנו, 'שבועה-חמורה, בנקיטת חפצא'. כבר שנים רבות שאליעזר משרת את אברהם, ודאי שביצע עבורו משימות קשות, אחראיות ונועזות, כולל, המלחמה כנגד ארבעת המלכים, שבה חילצו את לוט מן השבי, ולא שמענו, שהשביעו אי פעם. אלא, שעל ידי השבעתו המחיש אברהם לעבדו, את כובד וחשיבות המשימה שהטיל עליו. הווי אומר, למצוא אשה ליצחק, זה תפקיד, הרבה יותר אחראי מכל מלחמה או משימה, שהוטלו עליו בעבר. אולם, אין כל הסבר במקרא, למה חרד אברהם כל כך מן האפשרות, שכלתו תהיה בת כנען ולמה מסר נפשו שהיא תהיה מארץ המוצא שלו?
רבינו ניסים מגירונדי ז"ל (ה'פ-ה'ק"מ 1320-1380) בספרו, פותח לנו פתח אל עולם חוקי התורשה הרבה, הרבה לפני שעולם המדע, התוודע לתחום זה. במאמר מוסגר נציין, שאף כשתורת הרפואה גילתה את תחום הגנטיקה, וכיצד מחלות עוברות בתורשה, הרי שכל זה התייחס למחלות הגוף. התפיסה בעולם המדע הייתה, שתכונות האדם, אינן חלק מן 'הגנום' שלו. רק לאחרונה, שהסתיימה תוכנית מיפוי מערך הגנים של האדם, הוכח בצורה ברורה, שגם תכונות האדם צרובות על פני הכרומוזומים שלו.
"תכונות נפשיות נמשכות ומשתלשלות מאבות לבנים... מאשר היו בנות כנען מוטבעים בתכונות רעות, היו בוחרים האבות להתרחק מהם, ולהתדבק במי שאינו מוטבע באותן התכונות הרעות כי גם היה עובד עבודה זרה, לפי שאותן התכונות מתעברות ונמשכות בזרעם, הם כמו חולי הגוף נקראים בספרי הרפואה חולאים תורשתיים... ולכן רוע תכונות אנשי כנען היה מתחייב שיהא נמשך לבניהם אחריהם, ועם היות לבן עובד עבודה זרה, לא יתחייב שיהיה טבע צאצאיו נמשך אחריו כלל" (דרשות הר"ן, הדרוש החמישי, עמ' סט, ד"ה ועם כל).
היוצא מדבריו, שהשקפות, פילוסופיות, אמונות ודעות, ידע ואינפורמציה, אינם עוברים בתורשה. מכאן נגזר, שאף אם לבן ואביו בתואל, עובדי עבודה זרה היו, אין בכך להשפיע על נפשה של רבקה. אולם, תכונות הנובעות מגופו של האדם, כגון, תאוות, דחפים, יצרים וכיוצ"ב, עוברות לצאצאי האדם, כשם שהמחלות הגופניות עוברות אליהם. פעמים רבות, הודגש בתורה, שעמי כנען היו מושחתים ביותר. כבר ראינו את כנען בעצמו, מה עולל לסבו הזקן. לאחר שנוספה לו גם הקללה שהטיל עליו נח, ברור, שהוא הפך להיות משוקץ ומתועב! מכאן, שאם יצחק, שהוא קודש קודשים, עולה תמימה, ישא אשה בעלת תכונות מגונות, אף אם בה עצמה, לא יוכר הדבר מחמת שחינכה את עצמה והתעלתה מעל ליצריה ודחפיה המגונים, הרי ודאי, שיהא ניכר הדבר בדורות הבאים. ומאחר, ואברהם אבינו כבר בחר את דרכו לנצח נצחים, כפי שהעיד עליו השי"ת שהוא: "יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בר' יח, יט). הרי, שעליו לקחת בחשבון את מה שיצא מן השידוך, לא רק בהווה, אלא גם בעתיד הרחוק. זה מסביר, למה התנגד אברהם שיצחק ישא את ביתו של אליעזר (יעויין רש"י כד, לט). שהרי ברור, שבאם אליעזר רצה בכך, משמע, שביתו הייתה כלילת המעלות,ובעלת מידות למופת. אולם, תורת התורשה אומרת, שישנם גנים שבהווה הם 'רדומים', אולם בנסיבות מסוימות, הם יכולים 'להתעורר' בעתיד, ואז ייהפך האדם לבעל מום. כך גם באותן תכונות נפש, כפי שביאר רבינו ניסים.
לאחר שהבנו, למה הקפיד כל כך אברהם למצוא אשה בעלת תשתית תורשתית של מידות טובות. עלינו להתבונן, מה מסתתר אחר דרישה זו. שהרי לכל דבר יש סיבה, וכל סיבה יש סיבה קודמת. והתשובה היא זאת: המידות הטובות, הן היסוד הראשוני והכרחי לעבודת ה', כמו שאמר רבי אלעזר בן עזריה: "אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות פ"ג, מט"ז). פירש רבינו יונה (ד'תתק"ע-ה'כ"ד 1210-1264):
"רוצה לומר שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. לא שילמוד התורה ואחר יקח לו המדות, כי זה אי אפשר, וזהו כענין שנאמר (שמות כד, ז): 'נעשה ונשמע', וכמו שכתבנו".
וכך גם פירש ר"י את דברי רבי חנינא בן דוסא: "וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת" (שם, מ"ט). "וכל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו', שלא יאמר: אשנה הלכה זו ואקיימנה, אשנה כל התלמוד ואקיימנו, ואם כה יאמר לא תתקיים חכמתו, כי צריך תיקון המדות תחלה ואחר כך חכמתו מתקיימת".
וההסבר לכך הוא, כמו שביאר רבינו חיים ויטאל ז"ל, , שהמידות נמצאות בנפש היסודית, שהיא יסוד וכלי לנפש העליונה, אשר בה שרויה חכמת התורה. ומכאן מסקנתו: "ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממידות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה. כי בהיות בעל מדות טובות בנקל וקיום כל המצוות" ("שערי קדושה", חלק א, שער ב).
ובזאת יובן, למה לא שאלו את רבקה, האם היא מוכנה לקבל על עצמה את עול אמונת היחוד וקיום המצוות? אלא, כל הכפירה והסירוב לקיים מצוות באים ממידות רעות, השוכנות בנפש הכופר, על אף שהוא מנסה להציג את עצמו כאדם שיש לו "שאלות קשות" "ותהיות-נוקבות", הגורמות לאפיקורסות שלו. אולם, המתבונן יראה, שאין כן הדבר! ואכמ"ל. (יעויין, הגר"א וסרמן, "קובץ מאמרים" ח"א, "מאמר על האמונה").
כלל גדול ופשוט הוא, שלעולם חייב להיות הכלי גדול מן התכולה אשר בו. באם נדחוס אל תוך כלי יותר מכוח הקיבול שלו, הרי שהוא יתפוצץ וכל אשר בו יתפזר וילך לאיבוד. לכן, 'דרך ארץ' שאלה הן המידות הטובות, הן תנאי מוקדם לקניית החכמה על ידי האדם. וכשם שאין האדם יכול לקנות יין ולאכסנו בכלי הנקוב בתחתיתו, אפילו אם מתכוון הוא לתקן את החבית ולסתום את הנקב בעתיד, כיוון שעד אז, כבר ידלוף כל היין החוצה. כך גם ביאר לנו, רבינו יונה, על האדם להכין נפש, אשר בה מידות טובות, שהיא תנאי לקבלת החכמה!
כעת תתבהר התמונה, אברהם אע"ה תיכנן ורצה שבניו יקבלו את תורת ה', אותה חמדה גנוזה, שהמתינה זמן רב עד שיהא עם הראוי לה. אולם, אם מידותיהם לא תהיינה מושלמות, הרי שלא יהיו מסוגלים לקבל את התורה. אכן, התורה אמורה להוסיף ולשפר את המידות, שכן לטוב אין גבול, הוא שהמשיך התנא, 'אם אין תורה אין דרך ארץ'. והתבארו הדברים על ידי רבינו משה ז"ל ב"מורה נבוכים":
"ועוד מכלל מטרות התורה השלמה עזיבת התאוות והזלזול בהן, וצמצומן עד כמה שאפשר, ושלא ידרוש מהן אלא ההכרחי... כי ברדיפה אחר עצם התאוה כדרך שעושים הסכלים, יבטלו התשוקות העיוניות, ויפסד הגוף ויאבד האדם בטרם בוא עתו הטבעי לו, ויתרבו הדאגות והיגונות, ויתרבו הקנאות והשנאות והמחלוקות על נישול מה שביד הזולת. גורמי כל זה מפני שהסכל עושה את ההנאה בלבד תכלית הדרושה לשמה ולעצמה... וכן מכלל מטרות התורה העדינות והגמישות, ושלא יהא האדם בעל עקשנות וגסות, אלא בעל היענות ומשמעת וישוב הדעת וגמישות" (ח"ג, פל"ג).
והעיר המתרגם הגר"י קאפח ז"ל: "הכוונה עדינות נפשית וגמישות מדות, שיהא עשוי להכנע לאמת לאמתה ללא עקשות".
ואכן, אליעזר העבד הנאמן, לקח את תפקידו במלוא הרצינות, אולם, הוא לא סמך על ניסים, ואפילו לא על זכויותיו הרבות של אדונו. אלא שחשב החכם הגדול, אשר היה ראש הישיבה של אברהם, כמו שאמרו חז"ל: "שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים" (יומא כח, ב), באיזו דרך יגלה את צפונות מידותיה של המיועדת להיות אשת יצחק, באם אמנם מתאימה היא לו? למדנו אפוא, שסוף מעשה במחשבה תחילה! יש לאמץ את המחשבה, מה הן הפעולות שיש לנקוט בכדי להצליח ביעדי הפעולה. לאחר שעלה בדעתו מה עליו לעשות, כיצד עליו לשאול ולדבר עם המיועדת, מגיע השלב השני, והוא הוא העיקרי. עליו להתפלל ולהתחנן לפני בורא עולמים, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, שיצליח להוציא מחשבתו אל הפועל. שהרי אמר הכתוב: "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" (משלי טז, א).
והנה אך סיים את תפילתו, ומיד מגיעה רבקה אל הבאר, יורדת לשאוב מים ומיד, רץ אליעזר לקראתה. נשאלת השאלה: למה דווקא לקראתה, וכי נערה יחידה הייתה שם? אלא, למדונו חז"ל: "לפי שראה שעלו המים לקראתה" (רש"י מבר"ר ס, ה). נשאלת השאלה, אם אמנם, ראה העבד את רוב צדקותה על ידי הנס שהתרחש לה, למה בכל זאת, הוא עורך לה את המבחן שתכנן בתחילה? הלוא מן השמים הוכיחו, את רוב גדלותה. תרצו בעלי המוסר, שכדי לבחון את מידותיו של האדם, אין להסתפק באותות ומופתים, אלא שיש לבדוק את המעשים! יתכן, שהיא צדקת בין אדם למקום, אולם, לוקה במידת החסד.
מה מונח ביסוד המבחן של אליעזר? רבותינו, שהעמידו תלמידים הרבה, מרן הגרי"י קנייבסקי – הסטייפלר, ומרן הגרא"מ שך זצ"ל, יעצו לבאים לשואלם, שבבחירת שידוך, יש להקפיד בעיקר על שני דברים, שתהיה המדוברת בעלת חסד ושחס ושלום, לא תהיה עקשנית. ואמנם, שאלת אליעזר הייתה: "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" (בר' כד, יז). היענותה המידית של רבקה, ובקשתה האישית, שיורשה לה גם להשקות את הגמלים, הם שהנחילו לה את הזכות שאין ערוך לה, לבנות את כלל ישראל!
אני משוכנע, שאיש מאיתנו לא היה עומד במבחן זה. מגיע אדם מבוגר, זר, לו גמלים רבים, משרתים העומדים לעוזרו, האין זו חוצפה ועזות פנים, לבקש מילדה קטנה שתשקה אותו מים, בשעה שהבאר פתוחה לפניו ובידו לרדת ולשאוב לעצמו? אף אם עייף הוא, יעשו זאת משרתיו הנלווים אליו! והנה, רבקה לא זו בלבד, שנענית לבקשתו, לא רק שמציעה מים עבור גמליו, אלא ממש מבקשת, שיורשה לה להשקות את הגמלים עד כדי רוויה. יש ואדם נענה לבקשת זולתו, מחמת שבוש הוא לסרב. יש שמחמת רחמים עוזר לזולתו. ויש אדם שתמיד נעתר לכל בקשת עזרה, אולם, ראה איזה פלא, לעולם תירוצים רבים בפיו: 'לא עכשיו', 'יותר מאוחר', 'בעוד שעה', 'אני ממהר הפעם', 'מישהו מחכה לי בבית', 'היום אני לא מרגיש טוב', לא נאריך בדוגמאות, שכן הדיו ייתם והתירוצים וההתחמקויות לא ייכלו! יודגש, אותו אדם, באמת משוכנע, עד מעמקי ליבו, שאכן 'איש-חסד הוא', אלא שמשום-מה, לא מתאפשר לו להוציא את 'טוב-ליבו' מן הכוח אל הפועל. עד כדי כך, פועלת ההונאה העצמית!
אולם, אליעזר חיפש אשה, אשר לא רק 'רוצה לעשות חסד', אלא "ממש עושה חסד"! שכל מהותה תהיה 'אהבת-חסד'. משמעות מדרגה זו היא, שאין היא מרגישה שעשתה טובה לזולת, בכך שעשתה עמו חסד, אלא שהיא תכיר תודה למי שמאפשר לה לעשות עימו חסד. הלוא, זאת התכונה שראה אצל אדונו וזוגתו, במשך כל השנים. זאת התמונה שהראתה לנו התורה, בתחילת הפרשה הקודמת, שאברהם ושרה, מתחננים לכמה ערבים עובדי אלילים, שיואילו בטובם להתארח בביתם, ומכינים להם מעדני מלכים, ועומדים עליהם לשרתם בכל עת סעודתם.
לאחר שנוכחו לבן ובתואל, שאמנם 'מה' יצא הדבר', הם מסכימים לשידוך. אולם, לאחר שהם קיבלו ממון רב מאליעזר, התחרטו בני המשפחה וביקשו לעכב את רבקה בביתם לתקופה ממושכת. כנראה שחשבו, שיוכלו לקבל עוד פעם כסף רב! הם היו משוכנעים, שרבקה, ככל ילדה צעירה, תרצה להישאר בחיק המשפחה, כמה שיותר זמן, לכן הציגו בפניה 'שאלה מַנְחַה', האם היא מסכימה ללכת מיד עם אותו איש זר? בכך נתנו לה 'רמז עבה', שכדאי לה לסרב. כאן ציפתה להם הפתעה גדולה: "וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ– מעצמי ואף אם אינכם רוצים"! (רש"י כד, נח). הפסוק בא ללמדנו, שרבקה, עדינת הנפש, חשה בקדושתו ומעלתו של אליעזר והסיקה מכאן, שמעלת חתנה המיועד, ודאי גבוהה אלף מונים מזו של העבד. היא הרגישה משיכה ותשוקה אדירה להגיע אליו, מה שיותר מהר, בבחינת "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה"! (שיה"ש א, ד).
הנה בדרכה, היא פוגשת את יצחק הנמצא בשדה. באותה שעה, התפלל את תפילת המנחה (יעויין רש"י כד, סג). התורה מתארת את שהתרחש באותו רגע: "וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (שם, סד-סה). הסיפור טעון הסבר, למה נפלה מעל הגמל? הלוא, מחרן עד לכאן, עברה דרך ארוכה מאוד, ואם בהרים ובגאיות לא נפלה, הכיצד זה נפלה בארץ מישור? תמיהה נוספת, מדוע שאלה מי האיש? ודאי שבדרכה הארוכה, ראתה רבבות אנשים, וכי כל אדם שראתה שאלה את אליעזר מי הוא זה? ברור שלא! אין נערה חכמה כמותה, נוהגת כך. אם כן, למה דווקא על אותו אדם אלמוני, שאלה מי הוא?
והנראה, שכל אותם אנשים שראתה במהלך נסיעתה הארוכה, היו זהים לאלה שגדלה במחיצתם. הלוא, כל האנשים דומים זה לזה, אין ביניהם אלא, הבדלי צבע ולבוש. אולם, כאן ראתה 'איש' מסוג אחר, מסוג שלא ראתה מעולם! את הפסוק "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא" (משלי ח, ד) ביאר הגר"א: "חמש שמות לאדם: אדם, גבר, איש, בן-אדם ואנוש. ואנוש הוא הפחות... ואיש הוא השר" כלומר, שהביטוי 'איש' מרמז על מדרגה גבוהה. וכך גם מצאנו ברש"י בפרשה הקודמת (יט, א) אודות המלאכים "כשהיתה שכינה עמהם קראם אנשים".
הלוא, 'איש אלוקים' היה יצחק אע"ה, שעוד עלה ונתעלה לאחר שהיה 'עולה תמימה'. אבל הפעם ראתה אותו רבקה, כשהוא בשיאו! כשהוא מתקן את תפילת המנחה, כשהוא דבק בצורה עילאית ביותר בצור עולמים, היש לנו מושג כיצד נראה אז? ודאי, גבוה מן הגדול שבמלאכים!
הרב רפאל הלפרין, מתאר שבימי נעוריו, זכה לראות את מרן החזון איש ז"ל מתפלל: "זכורני כיצד הפכתי ערב אחד להיות חסידו המושבע. הדבר היה בימי נעורי, כאשר שהה עם בני משפחתי בצפת. התבוננתי בו שעה שהתפלל בדד. בי לא הרגיש. הוא התפלל בקדושה ובהתלהבות עצומה, שקשה לתארה בעט. הוא התנועע בסערה והשתפך בתחינה אילמת, ידיו עלו וירדו חליפות קולו לא נשמע. מראהו היה כמראה איש עליון, קדוש ומקודש. הוא נע אנה ואנה והתלהבותו גברה והלכה מרגע לרגע, נדמה לי, כי הנה לא יעצור כח ונפשו תפרח, חלילה, מרוב התלהבות והשתפכות הנפש. לא יכולתי להאמין למראה עיני: האומנם זה ה"חזון-איש", שתמיד ראיתיו רגוע ושקט, שקול ומדוד, ולפתע הפך לאש לוהטת?! לפני נתגלה אז צדיק נסתר כמו לא מן העולם הזה" (במחיצת "החזון איש", עמ' 151).
ובספר "עולמות שחרבו" מספר הרב יוסף שיינברגר, שחכם אחד שוחח עם הגה"ק רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, אודות רב מסוים והתבטא אודות אותו רב, כי הוא 'אדם גדול'. האדמו"ר שלא הכירו, שאל בלשון תימא: הוא 'אדם גדול'. האם רואים על תפילתו שהוא 'אדם גדול'?
ובכדי להסביר את שאלתו, פתח רבי יואל מדרש רבה, בפרשת חיי שרה, והראה את דברי המדרש: "ותאמר אל העבד מי האיש הלזה"? אמר רב הונא: צפתא שידו שטוחה בתפלה, אמרה: אדם גדול הוא!
ומכאן נבין, מה ראתה רבקה ולמה נפלה מן הגמל. הסיבה שהתורה סיפרה לנו אודות אותו אירוע היא, ללמדנו, שכבר אז ידעה להבחין בין חולין לקדושה!
אולם, ראה זה פלא, לאחר שאליעזר מספר ליצחק את השתלשלות האירועים, את רום עבודת החסד של רבקה, את עוצם עוז נפשה, שעזבה באופן מידי את הבית, וחשקה נפשה בקדושה, את הניסים וההשגחה הפרטית שראה, עד שאפילו לבן ואביו חייבים היו להודות, ש'מה' יצא הדבר', אין כל זה מספק את יצחק. הוא עומד על כך, שהאשה אשר תהיה לו לבת זוג, תהיה באותה מדרגה, של אמו שרה אע"ה.
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" (בר' כד, סז). פירש"י: "שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת. וברכה מצויה בעיסה. וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר)".
הנראה לי בביאור דברי המדרש: 'נר דלוק' – בבחינת "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז). שרה אמנו הצליחה להמשיך את קדושת אור השבת, למשך כל ימי החול, כמו שכתוב בסה"ק, שהצדיק הוא 'בחינת שבת'. 'ברכה מצויה בעיסה' – שאדם אוכל מעט מן הפת, ומתברך בתוך מעיו. וזו בחינה של 'עין טובה', כמו שאמרו חז"ל, שאיוב היה נותן לאדם פרוטה, ומזה באה לו ברכה גדולה. 'ענן קשור על האוהל' – שהשכינה הק' שרתה מעל האוהל, כמו ענן מעל למשכן העדות.
רק לאחר שנוכח יצחק אע"ה לראות, שעל אף שרבקה זה אך באה אל עולם הקדושה, והיא נערה צעירה, היא נמצאת כבר ברום המעלות, הסכים לשאתה לאישה. ואז, הגיע עמה לבחינת "וַיֶּאֱהָבֶהָ"! ללמדנו, שאהבה אמיתית בין איש לאשה, היא אהבה רוחנית, אהבת נפש בנפש!
סיכום: השקפות פסולות, אפיקורסות וכפירה אינן עוברות בתורשה מהורים לצאצאים. אולם, מידות מגונות ומושחתות, כן עוברות. אברהם רצה עבור יצחק אשה בעלת מידות טובות, אשר הן תנאי הכרחי לידיעת התורה, מתוך עומק והבנה. רבקה היתה בדרגה של "אוהבת חסד"! בפועל, לכן זכתה לבנות את כלל ישראל.
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה לנחת רוח מכול יוצאי חלצינו בעולם הזה ובעולם הבא אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד.
