מה מחולל חיתוך העורלה? ומה משמעותה של 'הברית'?

פרשת וירא תשס"ט

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א). ופירש"י: "לבקר את החולה (סוטה יד, א) אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו (ב"מ פו, ב)".

והסיבה לפרשנות זו היא, מפני שהפרשה הקודמת מסתיימת בתיאור מעשה המילה: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וגו' ". דורשים אפוא חז"ל, את סמיכות הפסוקים כהמשכיות, שסיבת ההתגלות האלוקית הייתה מחמת המילה. אמנם, מכאן למדו חז"ל, שמצוה ללכת אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מבקר חולים, דכתיב "וירא אליו וגו' ", אף אתה בקר חולים! אולם, במדרשים משמע, שאותו גילוי אלוקי, שהיה בדרגה גבוהה, התאפשר רק לאחר שאברהם נימול. לפני הסרת העורלה, לא יכול היה הקב"ה להתגלות אליו ברמה זאת.

"אמר ר' חמא בר חנינא אותו היום יום שלישי למילתו של אברהם היה ובא הקב"ה ושאל בו. משל לחנוני אחד שהיה לו אוהב כהן, והיה לו טומאה בחצירו. אמר לו הכהן אם מבקש אתה שאכנס לחצרך, פנה הטומאה ממנה! עמד ופינה ונכנס הכהן לחצר. כך הקב"ה אוהב לאברהם, אלא שהיתה הערלה תלויה בו, וכיון שמל מיד וירא אליו ה'!" (ילק"ש וירא, רמז פב).

יתר על כן, מבואר במדרש, שבטרם נימול אברהם, היה הגילוי האלוקי משפיע עליו בצורה קשה, עד כדי כך שהיה נופל. שכן, ככל שהאדם קשור ומחובר יותר לחומר, כך קשה לו יותר, לקבל את הגילוי האלוקי. כשם שהשרוי בחשיכה קשה לו להביט אל עבר אור חזק. וככל שהאור יהיה חזק יותר, כן יסבול הצופה בו יותר ויותר. עד כדי כך, שהשרוי בעלטה ממושכת, באם יעבור בבת-אחת למקום שבו שפע של אור, הוא יתעוור. והדבר בדוק. ואילו, לאחר המילה, התעלתה דרגתו כך שכשהבוי"ת  נגלה אליו, יכול היה, להישאר במצב של ישיבה וישוב הדעת.

"א"ל כשהיית ערל ובאת לדבר עמי היית נופל שנאמר: 'וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ א-להים' (בראשית יז, ג) וכשמל היה הקב"ה נגלה עליו, והקב"ה עומד ואברהם יושב שנאמר: 'וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב' בשביל אותו זכות" (תנחומא וירא, פ"ו).

עלינו להבין, איך ולמה ברית המילה העלתה את מצבו הרוחני של אברהם אע"ה, עד שהיה מסוגל לקבל נבואות, ברמה גבוהה יותר, ולהגיב באופן מיושב.

אנו נוהגים לכנות את המעשה של הסרת-העורלה בשם "ברית-מילה". אולם, על פניו, ביטוי זה הוא צירוף של שתי מילים שמשמעות האחת הפוכה משל חברתה.  פירוש – 'מילה' הוא ניתוק – זו הפעולה של הסרת-העורלה, זה מעשה של חיתוך, המנתק שני חלקים של אותו גוף, זה מזה! ואילו, פירוש המילה 'ברית' הוא חיבור. הרי, שאין לשייך מילה זו לפעולת חיתוך העורלה, ונוכיח זאת מן הפסוקים.

בתחילת הציווי על המילה, אומר אלוקים לאאע"ה: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (יז, א). ופירש"י: "ולפי מדרשו התהלך לפני במצות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני (בר"ר מו, ד)".

כלומר, שחיתוך העורלה נרמז במילים – 'התהלך לפני' – המילים העוקבות: 'והיה תמים' – כבר מתייחסות למצב שלאחר ביצוע המצוה, שבו גופו של אאע"ה מגיע לתמימות, שלימות. ואילו, על עניין הברית, מתבשר הוא, רק בפסוק הבא אחריו: "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (יז, ב). רואים מכאן, שאין הקב"ה יכול לעשות ברית עם אדם ערל. חיתוך העורלה הוא הכנה ותנאי הכרחי, לברית עם הקב"ה.

יודגש, שלא כל מי שמל את עצמו, יכנס מאליו לברית עם ה'. ולכן, אמרו חז"ל (נדרים לא, ב) על הפסוק (ירמיה ט, כה) "כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים", שגוי אף אם מל את עצמו, אין הוא קרוי 'מהול', אלא שהוא ממשיך להיקרא 'ערל'! שכן הסרת העורלה, לגביו, אינה אלא, ככל ניתוח אחר, הנעשה באדם מסיבות בריאות. ואכן, ישנם כיום מיליוני נוכרים, ברחבי תבל, שעברו תהליך של כריתת העורלה, מתוך מניעים בריאותיים, שכן התברר, שבכך נמנעות מהם הרבה מחלות.

רואים אנו אפוא, שהשם 'מהול' הוא כינוי אך ורק, לאדם שיש בגופו, הכנה לברית עם הקב"ה. יודגש, כל מי שנמצא בברית עם השי"ת, נימול לפני כן. אולם, לא כל מי שנימול, הוכשר לבוא בברית עם הקב"ה. רק מי שנימול, על פי ציווי ה', הביאו מעשה זה, לכניסה לברית.

שאלה אחת עדיין, ניצבת לפנינו, למה אדם ערל נקרא בעל מום, כפי שאמר הקב"ה לאאע"ה: "שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני"? הלוא על פי הבנת אנוש, התמונה הפוכה. האדם היה שלם בטרם נימול, ואילו חיתוך והסרת חלק מגופו, אף אם בשם עורלה יקרא, הופכת אותו לאדם בעל-מום, ולוא מום-קטן?! והנראה בביאור העניין, שאדם הראשון נוצר 'מהול' (תנחומא נח, ה). רק לאחר החטא של עץ הדעת, "נולדה בו בחינת העורלה (יעויין סנהדרין לח, ב) ... ומעתה טעם הערלה הוא לצד חטא קדמון, שנדבק בנפש ותולדתו בעור הבשר. וצוה ה' לאיש ישראל לכרות מגופם בחינת הרע שבזה מתמרק בחינת הרע מהנפש וטהרה" (אוה"ח ויקרא יב, ג). החטא, כידוע פגם בכל העולמות, הן בדומם, הן בצומח והן באדם. אלו אותן ל"ט קללות שנתקללו לאחר החטא (יע"ש). אם כן, העורלה מהווה מום באדם. כל פגם בגוף גורם למוגבלות מסוג אחר. מי שיש לו פגם בעיניו, אין באפשרותו לראות. ומי שיש לו מום באוזניו, אינו יכול לשמוע. באופן זה, מי שיש בגופו עורלה, חסום, מלהתקשר אל הקדושה. פירושה של המילה 'עורלה', הוא 'אוטם'. כלומר, דבר הסותם ומכסה דבר מה, ובכך הוא מהווה חציצה בינו לבין דבר אחר (יעויין רש"י שמות ו, יב. רמב"ן, בר' יז, יד ועוד). לכן, כריתת העורלה, מהווה פתיחת הסתימה, שנוצרה בין נפש האדם לבוי"ת. לאחר הסרת המחיצה, מתאפשר חידוש הקשר ההדוק, שבין השי"ת לבין נשמת האדם, אשר היא חלק א-לוה ממעל, ומקורה מגובה, אין חקר לו! כמו שכתב בספר "התניא" שנפשו של בן ישראל:

"היא חלק א-לוה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחת בי וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח פי' מתוכיותו ומפנימיותו" (חלק ראשון, פ"ב).

ובספר "נפש החיים" כתב הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל בעניין זה:

"ונשמת החיים של הכסא. הוא סוד שרש העליון של כללות נשמות ישראל יחד שהוא יותר גבוה ומאד נעלה גם מהכסא. שהוא האדם שעל הכסא כמ"ש שם ועל דמות הכסא וגו'. ובהגה"ה שם הוסיף: אך הענין הוא, שהאדם השלם כראוי עיקרו הוא נטוע למעלה בשרש נשמתו העליונה ועובר דרך אלפי רבואות עולמות עד שקצהו השני הוא נכנס בגוף האדם למטה, זהו כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו שעיקרו קשור ונטוע למעלה חלק הוי"ה ממש כביכול, ומשתלשל כחבל עד בואה לגוף האדם (ועיין לקמן פרק יז). וכל מעשיו מגיעים לעורר שורשו העליון כענין החבל שאם ינענע קצהו התחתון מתעורר ומתנועע גם ראש קצהו העליון" (שער א, פ"ה).

אולם, רוצים אנו לברר כרגע, מה משמעותה של 'הברית' עם הקב"ה. נשוב ונתבונן בדבריו של רש"י שפירש: "ואתנה בריתי – ברית של אהבה" (יז, ב). כלומר, שהברית שה' כרת עם אברהם, משמעותה 'אהבה'. כדי לרדת לעומק הברית וצורת עשייתה, נפנה אל אחד מגדולי הראשונים, רבי יוסף אלבו ז"ל ב"ספר העיקרים":

" 'ברית' יאמר על איזה קיום או שבועה ודבר קיים הנעשה בין שני כורתי ברית לקשר האהבה בין שניהם, ויעשו להם איזה אות שיהיה קיומו מורה על הברית כמו העד המעיד על הדבר. אמר לבן ליעקב (בראשית לא, מד): 'וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ' ועשה גל אבנים ואמר (שם שם, מח): 'הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וגו' '... ודרך כריתת הברית לפי מה שנמצא בכתובים הוא, שהיו חותכין בעל חי לשנים, והיו כורתי הברית עוברין בין בתריו. אמר הנביא (ירמיה לד, יח): 'הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו'. וכן נמצא כשכרת השם עם אברהם ברית, אמר לו (בראשית טו, ט-י): 'קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וגו': וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ'. ואמר אחר כך שראה אברהם במראה הנבואה כבוד השם עובר בין הבתרים, לאות על כריתת הברית עם אברהם, אמר הכתוב (שם שם, יז): 'וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה'. ועל כן אמר בסמוך (שם שם, יח): 'בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר'.

והטעם לפועל הזה בכריתת הברית הוא: שכריתת הברית הוא קשר קיים בין שני אנשים כורתי הברית, כדי לקשר ולדבק האהבה ביניהם, עד שיהיו שניהם כאלו הם גוף אחד וישמור כל אחד מהם את חבירו כשמירתו את עצמו. לפיכך היו כורתין בעל חי לשנים ועוברין בין הבתרים ההם, לאות, כי כמו ששני הבתרים ההם היו גוף אחד בבעל חי ההוא בהיותו חי, והיה כל חלק מהם מרגיש בצער חבירו, עד שכאשר היה מגיע חולי או נזק בחלק האחד היה חבירו מרגיש בחולי או הנזק ההוא, ולא הפריד בין שני אלו החלקים רק המות. לכן שני האנשים כורתי הברית יהיו כגוף אחד בהיותם בחיים, ולא יפריד ביניהם רק המות " (פרק מ"ה).

ראינו אפוא, שכריתת ברית היא התחברות בין בעלי הברית, באופן הנעלה והמוחלט ביותר האפשרי, עד כדי כך, שאחד מרגיש וחש בצרת השני, כאילו הייתה צרתו שלו! ומהבנה זאת, עובר "בעל העיקרים", להבנת הברית בין הבוי"ת לישראל:

"וכריתת הברית עמו שיהיה עמו בצרה ויצטער בצערו, וכמו שהגוף האחד יצטער כלו בצער אבר אחד ממנו. על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כט, א) שהשכינה מצטערת בצערן של ישראל שנאמר עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו) וזה כדרך שהאוהב מצטער לצרת אוהבו שנכנס עמו בברית".

יש להעיר לעניין זה, שהמילה 'אהבה' היא בגימטריא – יג – אחד! כלומר, שהאוהבים האמיתיים, הופכים להיות ישות אחת ממש!

הרי שהברית שבין הקב"ה לבין ישראל, יצרה מצב חדש שהיא סוד קיומו הנצחי של עם ישראל. שכמו שהבוי"ת הוא נצחי, כך גם עם ישראל. הוא פשר מאמרם ז"ל: "ישראל וקודשא בריך הוא חד הם" (יעויין "נפש החיים" שער ד, פי"א).

נראה לי, שעל פי הבנה חדשה זו, נוכל למצוא פתרון ומענה לשאלה מפורסמת, אולם קשה ונוקבת: והיא מה סוד הישרדות עם ישראל: רבים, תמהו, חקרו ודרשו, הכיצד שעמים גדולים וחזקים התפוררו ונעלמו וזכרם נמצא רק בספרי ההיסטוריה, ורבים מהם אף שם אין נזכרים, ואילו ישראל, שהם עם קטן, מפוזר ומפורד בין העמים, נרדף ונטרף, ככבשה על ידי שבעים זאבים, חי וקיים עם אותה תורה, עם אותה שפה, עם אותה ארץ. אף אחד מן החוקרים, וביניהם חכמים מחוכמים, לא הצליח לתת שום הסבר מניח את הדעת. וברור, שגם בעתיד, לא ימצא איש שיוכל להבין זאת. מפני, שההסבר לתופעה זאת, נמצא מחוץ לתבונת אנוש, הוא תוצאה של הברית שהקב"ה כרת עם אאע"ה וזרעו אחריו. הלוא, כה דברי הנביא: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ הוי"ה " (ישעיה נד, י). ולכן, ראינו שאף אם עזבו ישראל מצוות רבות, אולם, שמרו על מצוות מילה, שרדו. אולם, אם נטשו את מצוות המילה, התבוללו ונעלמו ככל עם אחר.

התבאר שפעולת 'המילה', היא הסרת החציצה והכיסוי שבין האדם לבוראו. אולם, יש לכך משמעות עמוקה יותר. חטאו של אדם הראשון יצר מסך והסתר בין האדם להקב"ה. ולכן, אדה"ר שאך זה עתה, דיבר עם הקב"ה ברום המדרגות, מסתתר מפניו, מתוך מחשבה שהדבר, אכן יתכן. אדה"ר שהיה רואה מסוף העולם ועד סופו, חכמתו גדולה הייתה משל מלאכי השרת, הפך לפתע ליצור מקולל ומוגבל, אשר נגזרה עליו הגזרה: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). ואף עם הנחש עליו להיאבק על הישרדותו! המילה היא הסרת אותו כיסוי, ומאפשרת לאדם לחזות שוב בנועם ה', ולראות ש'מלוא כל הארץ כבודו'. לכן, מיד לאחר שאאע"ה מל את עצמו, נאמר "וירא אליו ה' ", כמו שאמרו במדרש, שהיה מסוגל לקבל את אותו גילוי שכינה, באופן הרבה יותר נעלה, מאשר בשעה שהיה ערל.

בספר "ביד מצרים" (עמ' מה) כתב רבינו הגרי"א חבר זצ"ל, על ההבדל שבין הברית שכרת השי"ת עם נח לאחר צאתו מן המבול, לבין הברית שכרת עם אברהם אבינו. בברית עם נח, מופיעה המילה 'ברית' שבע פעמים. ואילו בברית עם אברהם, מופיעה המילה 'ברית' שלש עשרה פעם. כמ"ש חז"ל (נדרים לא, ב) שנכרתו עליה י"ג בריתות. הוא מסביר את ההבדל בכך, שהברית עם נח הייתה, על קיום העולם וחוקי הטבע אשר בו. "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב). אותו עולם, שנברא בשבעת ימי בראשית, אשר הרשעים שבעשרת הדורות מאדה"ר עד נח, הרסו עד היסוד וקעקעו בו אף את החוקים היסודיים ביותר, הן בין אדם למקום והן את בין אדם לחברו, עד שאף הדומם, הצומח ובעלי החיים, התקלקלו באופן לא הפיך. העמידו ה' על תילו מחדש, והבטיח ששוב לא יתן לאנשים להורסו. לכן, הצטוו בני נח לקיים שבע מצוות, שהן היסוד המינימאלי לחיי אנוש תקינים. אם כן, הברית עם נח ובניו, הייתה על קיום החומר.

הברית עם אברהם אבינו, הייתה רוחנית ביסודה ובייעודיה. הקב"ה יהיה לאלוקים לו ולזרעו אחריו, ינהג עימהם בגילוי כבודו באופן נעלה ויקשרם עמו, לנצח נצחים.

"ונזכר שם י"ג בריתות, נגד י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, שהוא כלל כל התורה, ונגד י"ג מידותיו יתברך, שהוא גילוי רצונו ופרטי דרכיו שגילה למשה עבדו ולישראל עמו וכמ"ש (תהלים קג, ז) 'יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו'... ודבוקים במקור נשמתם, כמ"ש (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' ".

ונראה שלפי זה נוכל להבין את דבריו של רש"י, שהובאו בתחילת המאמר, שהברית היא אהבה בין ה' לישראל.

עשרים הדורות שחיו מאדה"ר עד אאע"ה, חיו בתוך "עולם הטבע" וסלקו את השכינה מן העולם, כביכול.

הקב"ה יצר עולם מופלא עד מאד, אולם בו זמנית, בראו באופן ש"אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת" (תהלים צב, ז), שיכול האדם לחשוב, שהעולם נוצר ומונהג מאליו. והכל, הכל מקרה בלבד. ולכן הוא נקרא עולם, כמו שכתב הגה"ק מגור זצ"ל בשם סבו בעל "החידושי הרי"ם" זצ"ל:

"כי 'העולם' נקרא על שם ה'העלם' – שאינו בהתגלות ומכוסה בהטבע" (שפ"א, בא, תרמ"ג, ד"ה במדרש כובד). "ז"ל החי' הרי"ם (ספר הזכות פרשת שלח): ש'עולם' נקרא על שם 'העלם' אלקותו יתברך שמו. וכ"כ בלקוטי תורה להרב (ראש השנה נג, ב): הנה מלכותך מלכות כל עולמים כתיב (תהלים קמה, יג), פי' עולמים לשון העלם, שקודם התהוות העולמות מאין ליש, צמצם והעלים אור שפע אין סוף ב"ה, שלא יהיה רק גילוי מלכותו יתברך. שמגילוי מלכותו יתברך בלבד הוא שחיים וקיימים כל העולמות עליונים ותחתונים כו' ".

אולם, אאע"ה בא וקרע את המסך וגילה, שהכל הוא מאת ה', ואין מקרה כלל. והכל מושג באופן המוחלט ע"י בורא העולם, לכן זיכה אותו הקב"ה, במצות ברית-מילה, כמו שביאר רבינו המהר"ל זצ"ל:

"וכאשר בא אברהם נצטוה במילה. וידוע כי הערלה נקראת על שם כסוי ואטימה, וכל דבר נכסה ונבדל נקרא 'ערלה'. וזהו בכל מקום שנאמר (דברים י, טז) 'ערלת לב' שאינו נכנס הדבר בלבו, ונבדל ממנו. וכן 'ערלת אזן' (ר' ירמיה ו, י), כסוי אזן. וכל דבר מופרש ומובדל מדבר, יש לו אטימה וכסוי המבדיל, שהוא הערלה. וכל הדורות עד אברהם, כל הדורות ההם היו תחת הטבע, ולא היו נבדלים מן הטבע. עד שבא אברהם, ובחר השם יתברך בו, כדכתיב (נחמיה ט, ז) 'אתה הוא ה' הא-להים אשר בחרת באברם". והוציא אותם מן הטבע, עד שלא היה הטבע מבדיל בין השם יתברך ובין הבריות. כי הטבע שהיא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות. עד שבא אברהם, ואליו היה חבור עם השם יתברך, שבחר בו, והוציא אותם מן הטבע, שלא היה כאן הבדל ואטימה עוד בין השם יתברך והאדם. ואז צוה להסיר הערלה, היא האטימה, והמילה היא הברית והחבור שיש עם השם יתברך, מפני שהוציא השם יתברך אותו מן הטבע. ולכך הערלה, שהיא האטימה שנולד באדם בטבע, צוה הש"י להסיר אותו ביום השמיני (בראשית יז, יב). שהוא אחר ז' ימי הטבע, וכמו שבארנו זה למעלה באריכות. לכן נתנה המילה לאברהם בפרטות" (תפארת ישראל, פי"ט).

ויבואר הדבר על פי מה שאמרו חז"ל 'הבא ליטהר מסייעין בידו', ומאחר וכל מאמציו של אאע"ה היו, לגלוי כבודו ית' בבריאה ולהסרת הכיסוי, אשר בו נתלים אלה הרוצים לטעות, זיכהו הקב"ה במצוה, שכל מהותה הסרת הכיסוי והאטימה, אשר לאחריה התאפשרה 'ברית-האהבה' שבין ה' לאברהם אוהבו!

סיכום: המילה, חיתוך העורלה היא סילוק המחיצה המבדילה בין האדם לבין הבורא, אשר אינה מאפשרת לאדם, להגיע לדרגות רוחניות גבוהות. אאע"ה, זכה למצוה זו בזכות התמסרותו בלב ונפש, לעבודת ה' תוך מסירות נפש. מצוה זו היא סוד נצחיותו של עם ישראל.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולהצלחה ברוחניות וגשמיות ל-יהודה בן אורה למשפחת חדד שיזכה להיות מבני עליה בתורה במצוות ובמעשים הטובים אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד.