בס"ד

פרשת וישלח

במפגש בין יעקב לעשיו, ניתן להבחין בדברי המפרשים ז"ל שהם באים להדגיש בפנינו שמפגש זה בא להראות את ההבדל המהותי בין צדיק [יעקב] לרשע [עשיו].

רש"י על דברי יעקב שאמר: "יש י כל" פירוש: 'כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה (פסוק ט) יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי'.

כלומר, המפגש הזה נותן לנו נקודת מבט בהבדל בין יעקב לעשיו בנקודה מעניינת, והיא דווקא היחס לממון.

הכלי יקר מוסיף ומרחיב את הדברים [הבאתי את רוב דבריו]: "ויאמר עשו יש לי רב. משמע רב אבל לא כל, ויעקב אמר כי חנני אלהים וכי יש לי כל, לפי שהרשעים אף על פי שיש להם כל כסף וזהב שבעולם מכל מקום נראה להם שעדיין הם חסרים, ויש להם רב אבל לא כל צורכם, לכך אמר עשו יש לי רב אבל לא כל כי עדיין חסרים המה ...כמו שנאמר (קהלת ה יח) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו וגו' זו מתת אלהים הוא, ואחר כך אמר (שם ו ב) איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו ".

וקשה, למה הזכיר תחילה אשר נתן לו האלהים לשון עבר, ואחר כך אמר אשר יתן לו האלהים יתן להבא משמע, אלא לפי שפסוק ראשון מדבר באיש צדיק, אשר לא יבקר בין רב למעט כי אפילו במועט שבידו דומה לו כאילו כבר נתן לו האלהים את כל... אבל פסוק שני מדבר ברשע רע שלעולם אין כל העולם שוה לו די ספוקו כי לעולם הוא מבקש שיתן לו ה' עוד להבא עושר ונכסים, ומבקש גם הכבוד המדומה המושג על ידי ריבוי העושר, מה שאין כן באיש טוב לפני האלהים .... ואחר כך הזכירו ברודפים אחר ריבוי הממון, אף על פי שבאמת אינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ויש בידו די מחסורו, והוא על כל פנים יתאוה שיתן לו ה' עוד, זה האיש ודאי לא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי ממונו שליט עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א), אבל הוא אינו שליט על ממונו ועינו צרה בשלו, ויש לו שר הממונה עליו ולא יניחו לנגוע בממונו ליקח ממנו ולהוציאו לצדקה או לצורכו. ...והזכיר לשון חנני כי הצדיקים לעולם אינן תולין במעשיהם הטובים, וחושבים שכל הניתן להם חסד אל כל היום הוא, הנותן להם על צד החנינה, אבל הרשעים על הרוב הוא שהמה חושבים את עצמם לצדיקים וחושבים שהכל ניתן להם על צד החיוב".

נראה שהמלבי"ם שמדגיש לפנינו נקודה נוספת ומחדד את ההבחנה הנ"ל באשר ליחס של הרשע לממון כשהוא מפרש את דברי עשיו: "יש לי רב" ומנחה זו קטנה ומעטה לפני, ואם היא רבה בערך הנותן וגו', כלומר לא רק שעשיו הרגיש תמיד חסר אלא שכל מה שיתנו לו לא ישביע את רעבונו ותמיד ירצה יותר. זה מזכיר לנו במידה מסוימת תכונה שהיתה גם בבלעם הרשע שנפשו היתה רחבה וגם הוא לא נדרש לדברי בלק גם אם "יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב וכו'". נראה גם לומר, שזו הסיבה מדוע יעקב שם "עדר עדר לבדו" מפני שידוע שכל כחו של יצר הרע הוא בדימיון של האדם, הוא מצייר לו את התאוות כדבר מאד גדול שכדאי להתאמץ בשבילו , כך גם עשיו ראה את הממון בתור משהו מאד גדול. 

אם נשים לב גם לסוף דבריו של הכלי יקר, נוכל ללמוד מוסר השכל גדול. נראה מדבריו שהוא לא מדבר ברשע גמור אלא באותו אדם לא הכי צדיק, שאמת הוא אכן עושה מעשים טובים, אך חושב הוא [מצד של גאוה] שהממון שהגיע אליו – ביושר, בגלל מעשיו הטובים. דרכם של צדיקים לבקש מתנת חסד ואין הם תולים במעשיהם הטובים מרוב ענוותנותם.