דו פרצופי
שיחתו השבועית של
ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת
כפיות טובה כלפי הבורא, ההורים, הרב והאשה
פרשת נח, שנת תשע"ב
"וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" (בראשית יא, ה), ופירש"י: "בני האדם – אלא בני מי, שמא בני חמרים וגמלים? אלא בני האדם הראשון שכפה את הטובה ואמר 'הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי', אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול".
רש"י עמד על הייחודיות שבביטוי "בני האדם", הלוא, זו הגדרה כוללנית ביותר שיכולה להיאמר בכל פרשה ופרשה שבתורה. אם כן, למה דווקא כאן בחרה התורה להתבטא באופן זה?
לכן, הביא דברי חז"ל במדרש, שפירשו את הביטוי, לא כשם עצם, אלא כהגדרה המייחסת אותם לאביהם הראשון, אדם הראשון. זאת מפני, שהמעשה שלהם דמה ביסודו, להתנהגות של אביהם. הווי אומר, כשם שאדם הראשון היה כפוי טובה כך היו בוני המגדל כפויי טובה.
אבל, הדברים צריכים ביאור רב. שהרי התנצלותו של אדם הראשון בפני השי"ת על אשר אכל מעץ הדעת - "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (ג, יב) – יש בה אכן כפיות טובה רבה ביותר. מפני, שאך לפני מספר שעות ביקש אדה"ר מאת הבורא לברוא עבורו בת זוג (רש"י א, כא). אם כן, בכך שהוא מאשים את הבוי"ת שבגלל שנתן לו אשה נגרם כל החטא, ברור שיש בכך כפיות טובה. כיוון שאילו רצה לתלות את החטא רק באשה, יכל לענות שהסיבה שאכל מעץ הדעת היא, מפני שהאשה הפעילה עליו לחץ קשה, עד שאכל, כמו שאמרו חז"ל במדרש (בר"ר יט, ה). אבל, לא היה צריך להוסיף את המילים: "אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי". ובכך שהוסיף מילים אלה, מוכחת בעליל כפיות הטובה.
ברם, חטאם של בני "דור הפלגה" היה מרידה גלויה וחמורה בהקב"ה, כמו שאמרו חז"ל: שאנשי דור הפלגה אמרו "נעשה מגדל ונעלה ברקיע בקרדומות, ונעשה מלחמה עם ה' " (תנחומא בראשית, יח). והרמב"ן הוסיף: שחטאו בכפירה באפון חמור, דבר שמכונה 'קיצוץ בנטיעות'.
"כי חשבו מחשבה רעה, והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות מדה כנגד מדה, כי היו קוצצים בנטיעות והנה חטאם דומה לחטא אביהם, ושמא בשביל זה דרשו (ב"ר לח, ט) אשר בנו בני האדם, אמר רבי ברכיה מה בני חמריא בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה וכו' " (יא, ב).
אם כן, למה ייחסו חז"ל את חטאם למידת כפיות טובה?
ונראה בביאור העניין על פי דבריו המפורסמים של רבינו חיים ויטאל ז"ל, בתחילת ספרו "שערי קדושה" (ח"א, שער ב), ששורש כל החטאים הוא במידות הרעות, הנמצאות בנפש היסודית של האדם. לכן, אם הן פגומות, בלתי אפשרי לאדם לעבוד את ה' באמת ובאמונה, ולקיים את המצוות מתוך טהרת הדעת. על פי זה ביאר כמה מאמרי חז"ל שעל פניהם נראים תמוהים ביותר:
"ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (זוהר ח"א כז, ב ועוד), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצוות וכן אמרו (סוטה ה, א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו', וכאלה רבות. והבן זה מאוד וגו' ".
ובהמשך ביאר, שארבעת היסודות אש, רוח, מים ועפר מהם מורכבת הנפש, הם המשפיעים על מבנה הנפש של כל אדם ואדם, כפי שאנו מבחינים באורח התנהגותו.
"יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס. כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל וגו' " (שם).
והנה אם נתבונן מה גורם לאדם להיות כפוי טובה? מה מפריע לאדם להיות מכיר טובה? ניווכח לדעת, שזו מידת הגאווה הטמונה בליבו של האדם, הדוחפת אותו להאמין שכל ההצלחות שיש לו הן פרי ה'אני' שלו, כש"כ: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). ואילו, בכל כשלון שיצא מתחת ידיו יאשים כמובן, את זולתו. למעלה מכל ספק, ש'האשם' ימצא! מידת הגאווה מונעת ממנו להכיר טובה לזולתו, מפני שבכך הוא מודה שהוא נצרך לחסדיהם של אחרים, הווי אומר, שאינו יכול להשיג את הכל בעצמו. כשאדם מכיר טובה לזולתו, הרי נוצר אצלו שעבוד לאותו אדם, דבר שעומד בניגוד למידת הגאווה אשר מעצם יסודה נותנת לאדם רגש של אדנות ושררה על הנמצאים במחיצתו.
אדה"ר שלא רצה להודות בכשלונו, ואף לא בכך שלא היה לו את הכוח והאומץ לעמוד בפני לחציה ואיומיה של אשתו, תלה את חטאו בבורא עולם, שכביכול כפה עליו אשה, שהיא זו שגרמה לו לחטוא. כלומר, שהוא מצד עצמו לא היה מגיע לחטא אילולי מסובב הסיבות גרם לו זאת.
גם אצל בני דור ההפלגה מצאו חז"ל את אותה מידה רעה. שהרי, מי שיש לו את מידת הכרת הטוב, ככל שהקב"ה מיטיב עמו יותר ויותר, כך הוא מרבה לשעבד את עצמו לנותן הטוב ומרבה בקיום המצוות, בלימוד התורה, בתיקון המידות וכיוצ"ב. מפני שברצונו למלא את רצון המיטיב עמו, כש"כ: "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי" (תהלים קטז, יב). שהמרגיש שה' גומל עמו טוב, מחפש כיצד להשיב, כביכול, לנותן הטוב.
הנה, אנו היינו מגדירים את חטאם של בני "דור הפלגה" בכפירה ובקיצוץ בנטיעות. ברם, חז"ל ירדו לעומק כוחות הנפש ושאלו: הכיצד אנשים כל כך חכמים יכולים להגיע לכפירה ולמחשבה כל כך מוזרה, שבכוחם להילחם בבורא עולם? וענו: שדבר זה יכול לנבוע מכפיות טובה ששורשה נעוץ בגאווה, שדרגתה שווה לחטא הגדול מכל: עבודה זרה!
רבינו בחיי ז"ל ב"חובת הלבבות" טוען, שעל האדם לבסס את כל עבודת ה' שלו על "הכרת הטוב". הוא מלווה אותנו, צעד אחר צעד, יום אחר יום, שעה אחר שעה, למן היותנו ברחם, ועד היום הזה. הוא מאלפנו בינה כיצד לבחון ולהבחין בטוב שנעשה עמנו וממילא, מחובתנו המוסרית לעבוד את ה' בכל עת ובכל שעה.
בני דור הפלגה, שהיו דור עשירי לאחר המבול, היו צריכים להודות להשי"ת על שעזר להם לבנות את העולם מחדש, לבנות לו מקדש, להקריב לו קורבנות, להתפלל אליו ולעובדו בכל דרך אפשרית אחרת. ואם אמנם לא כך עשו, אלא את ההיפך הגמור, בנו מגדל אשר בעזרתו המרידו את כל באי תבל כנגד הבוי"ת, הרי ברור מאליו שנבע הדבר ממידת "כפיות טובה".
כשם שאמרו חז"ל, לא עבדו ישראל עבודה זרה, אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא, מפני, שלא יעלה על הדעת שאנשים חכמים אף בימינו, יעבדו עבודה זרה, על אחת כמה וכמה יוצאי מצרים, "דור דעה", אלא שהיה דחף סמוי, "בתת-מודע" שנבע מתשוקה ומתאווה של עריות והיא זו שגרמה לכפור בה' ולעבוד עבודה זרה. על אחת כמה וכמה, שכוח 'תת-מודע' של "כפיות טובה", גורם לו לאדם לצאת למלחמה כנגד בוראו המיטיב עמו בכל עת ובכל שעה.
כפיות טובה ביחס לתורה
ידועים דברי חז"ל למה בא חורבן הבית?
"דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב: 'מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת' (ירמיה ט, יא) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב (יב): 'וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי וגו' " (נדרים פא, א).
פירש שם הר"ן בשם רבינו יונה, שמוכח שהיו עוסקים בתורה בכל עת ובכל שעה. שאם לא כן, למה לא ידעו החכמים והנביאים על מה אבדה הארץ? חטאם היחיד היה שלא ברכו בתורה לפני הלימוד. נשאלת השאלה: וכי חטא זה כל כך חמור שבגללו חרבה הארץ?
ופירש מרן הגה"צ רבי יצחק בלזר זצ"ל (כוכבי אור, פ"ח): ששורש הדבר הוא, שהיו כפויי טובה ולא הכירו טובה להקב"ה על שנתן לנו חמדה גנוזה, את התורה הק' שאין כערכה לא בתחתונים ולא בעליונים. מידה גרועה זו, היא סיבה לחורבן המקדש.
גם ביחסים של בין אדם לחברו, קיים אותו מצב. כשאדם מקבל רוב-טוב מזולתו, עומדות בפניו שתי אפשרויות, או להכיר באמת ולהיות אסיר תודה, או לכפור בטובתו, לחושדו בכוונות זרות ובשיקולים זרים, ועקב כך ללחום בו, להכפישו, בפניו ושלא בפניו, ולרודפו בכל דרך אפשרית.
ידוע המעשה באביהם של ישראל, מרן "החתם סופר" זצ"ל, ששלח לאדם שהיה רודף אותו ביותר: "איני זוכר אימתי עשיתי לך טובה כלשהי, שאתה כל כך רודף אותי"?!
כיבוד אב ואם
אחת המצוות החשובות ביותר בתורה, שאף הוכנסה לעשרת הדברות, היא כיבוד אב ואם. רבים מרבותינו הראשונים ז"ל נימקו אותה, בטעם של הכרת הטוב, שחייב האדם להוריו, מולידיו ומגדליו.
גם כאן, עומד האדם בדילמה, האם לקיים מצוה זו בכל לבבו, נפשו ומאודו, כפי שאכן מחייבת ההלכה, וכמובן שהדבר קשה ביותר. או לחפש ולמצוא, וזה לא קשה ביותר, מה ההורים לא נתנו לו? במה הם קפחו אותו? מה ההורים האחרים נתנו לילדיהם והוא לא קיבל? מתי הם פגעו בו? וכיוצ"ב. עילות שונות ומשונות, הנותנות לו סיבה טובה שלא לכבד את הוריו, אלא אדרבא: לדבר אליהם בחוצפה, לצערם, לבזותם, למרר את חייהם בכל דרך אפשרית.
נשאלת השאלה, מה גורם לאדם ללכת באחת משתי הדרכים הללו? סבורני, שלאור הדברים שהתבארו, מובן שאדם שבקרבו רגש הענווה והכרת הטוב, יעלה על המסלול של הכרת הטוב להוריו וישתדל לעזור להם ככל האפשר, אף אם הדבר קשה ביותר. אבל, האדם שביסודו גאווה ו"כפיות טובה", יעלה על הדרך השלילית וינהג בהוריו באופן הנקלה והגרוע ביותר.
כבוד רבו
אמרו חז"ל שחייב אדם בכבוד רבו אף יותר מכבוד אביו. מפני, שאביו מביאו לעולם הזה ורבו מביאו לעולם הבא. לכן, אבדת אביו ואבדת רבו, אבדת רבו קודמת. והנה, אם האדם אכן מעריך מה שהעניק לו רבו, שהפך אותו לבן-עליה, שבנה אותו כבן-תורה, שעזר לו לתקן את מידותיו, רומם אותו באמונה ובעבודת ה', הרי שהוא מתקשר אליו בלב ונפש עד כדי כך שאמרו חז"ל, שכל העבודות שעושה העבד לאדונו, עושה התלמיד לרבו! כך ראינו אצל כל גדולי הדורות, שביטלו את עצמם ביחס לרבותיהם באופן מוחלט. אבל, כל זה יתכן רק אם יש לתלמיד מידת "הכרת הטוב". אבל באם מקננת בקרבו "כפיות טובה", הרי שלא רק שלא יכיר, בטוב הגדול שהיטיב עמו רבו, אלא עוד יחפש ברבו חסרונות שונים וכמובן, שלא יציית לדבריו ולא יקבל את מרותו.
כבוד אשתו
אמרו חז"ל שחייב אדם לכבד את אשתו ביותר: "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד): 'וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא' " (סנהדרין עו, ב).
וכתב הרמב"ם ז"ל: "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז" (הל' אישות טו, יט).
כך מצאנו בגמרא ביחס לרבי חייא, שהיתה לו אשה רעה ביותר, לא רק שלא צייתה לדבריו, אלא השתדלה להתייחס אליו באופן רע וקשה. אבל למרות זאת, הוא המשיך לנהוג בה כבוד ובכל עת חיפש לקנות לה דברים שיגרמו לה קורת רוח. וכשנשאל על ידי רב, למה הוא נוהג באופן זה, למרות היחס הרע לו הוא זוכה? ענה לו, שיש לו אליה "הכרת הטוב". "רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו כי הוה משכח מידי צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. אמר ליה רב: 'והא קא מצערא ליה למר'?! אמר ליה: 'דיינו שמגדלות אותנו ומצילות אותנו מן החטא' " (יבמות סג, א).
הרי לנו, שמי שיש בו מידת "הכרת הטוב" ימצא תמיד סיבה מספקת להכיר טובה לאשתו. והוסיף מו"ר הגר"ח שמולביץ זצ"ל:
יתכן "פיצול אישיות" – בעל חסד לאנשים זרים ואיש רע מעללים לאביו, רבו ואשתו!
והנה נפש האדם היא דבר המורכב ביותר בתבל. יש בה כוחות רבים, שונים ומנוגדים, ואז יתכן שיהיה האדם בעל חסד מצד אחד ואיש רע ואכזרי מצד שני. וכך נוצרת תופעה מאוד מעניינת, יתכן והאדם מוכר בחוץ כאיש טוב ומיטיב, "בעל חסד" שאין שני לו, ואילו להוריו ולאשתו, הוא מתייחס באופן גרוע ונבזי ביותר. ואנו עומדים ומשתאים, הכיצד יתכן הדבר?
ומעשה שהיה כך היה, יום אחד הגיע אלי אדם חכם ונבון, ירא שמים ובעל חסד, המוכר לי זה שנים רבות, ושפך לפני את מר ליבו. חתנו, שאני מכירו היטב, ממרר את חייה של אשתו באופן קשה ביותר זה שנים ארוכות. לא רק שאינו עוזר לה בעבודות הבית, בגידול הילדים ובחינוכם, אלא עוד מבזה אותה, משפיל אותה, צועק עליה באופן מחריד וכל זאת לעיני הילדים. הגיע המצב עד כדי כך, שכשהוא יוצא מהבית היא שמחה, וכשהוא נכנס, היא נכנסת מיד ללחץ ולחרדה. הוא ביקש את עזרתי שאני אשפיע עליו, לשפר את התנהגותו ולהתייחס אליה באופן נאות.
אמרתי לו, שאם כל הכבוד שאני רוכש לו, אינני מסוגל להאמין לסיפור שלו. מאחר ואני מכיר את חתנו כאדם שקט ורגוע, המכבד כל אדם ואדם, מעולם לא שמעתיו מרים את קולו, לא ראיתיו בז לאדם כלשהו, היפוכם של דברים, הוא מוכר וידוע כאדם בעל חסד, העוזר לכולם בכל עת ובכל שעה. אם כנים הדברים, אז שבתו תתקשר אלי ותספר לי את הסיפור שלה. היא אכן עשתה זאת, היא טלפנה אלי, סיפרה לי סיפור קשה ביותר. לאחר שחקרתי אותה, השתכנעתי שהיא דוברת אמת, אינה בודה דברים מליבה, ואין בכוונתה להעליל עלילות ולהוציא שם רע על בעלה. אמרתי לה, שאני מוכן לדבר עם בעלה, אבל חייב אני לומר לו שהיא התלוננה בפני, שאם לא כן, הוא ישאל אותי, על סמך מה אני חושד בו שהוא מתנהג לאשתו באופן נקלה כל כך? וכמובן, שאף אם לא אומר לו, שאשתו ספרה זאת, הוא יבין זאת מאליו. אם היא מבקשת את התערבותי, עליה להסכים שאני אומר לו שהיא התקשרה וסיפרה לי זאת.
היא נתקפה בפחד ואמרה, שאם ייוודע לו שהיא התקשרה אלי, "זה הסוף שלי". אם עד היום חייה היו קשים ביותר, הרי שמכאן ואילך יהיה לה ממש גיהינום. לכן, סירבה שאומר לו שהיא סיפרה לי, וכמובן, שלא דברתי עמו.
אז, התחלתי לחשוב, איך יתכן שאדם יהיה כל כך דו-פרצופי? כל מכיריו, לאורך שנים ארוכות, מכירים אותו כאדם רגוע ושקט, בעל חסד להפליא. ואילו בבית, הוא אדם חסר מעצורים, שלא רק שאינו מיטיב עם אשתו, לא רק שאינו מכבדה, אף פחות מגופו, אלא מציק לה בכל אופן אפשרי, מקטרג עליה שאינה ממלאת את תפקידיה ומבזה אותה אף בפני הילדים?
לאחר הרבה מחשבות, הגעתי למסקנה, שהסיבה היא: בכך שהוא עושה חסד לאנשים שהוא מכיר ולא מכיר, אין הוא משפיל את עצמו, אין הוא מרגיש שהוא חייב לעשות זאת, אלא אדרבא, הדבר עוד מרומם אותו בעיני עצמו, מעלה את מידת הגאווה אשר בו, שהרי הוא גומל חסד למרות שאינו חייב לעשותו, אבל, הוא אינו מוכן לעשות חסד להוריו או לאשתו, ואף לא להתנהג עימהם באופן שוויוני, מפני שבכך הוא מודה שהוא חייב להם, ולכך מתנגדת מידת "כפיות הטובה" המקננת בקרבו.
סיכום: חטאם של בני דור ההפלגה נבע ממידת כפיות הטובה שקיננה בקרבם. גם אדם הראשון חטא בחטא זה. כפוי טובה לא מכבד את הוריו, אלא מבזה אותם. הוא מחפש סיבות כדי לא לכבד את רבו, אלא לקטרג עליו. גם את אשתו לא יכבד, למרות כל מה שהיא עושה עבורו. יתכן, שיהיה גם בעל חסד כלפי אנשים זרים, שמעולם לא היטיבו עמו ואיש רע כלפי אנשים שעשו לו טובות רבות.
