בטחון ב-ה' אחד
שיחתו השבועית של
ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת
פרשת וישלח, שנת תשע"ב
התורה והמצוות נועדו להביא את האדם למידת הביטחון
"לִהְיוֹת בַּה' מִבְטַחֶךָ הוֹדַעְתִּיךָ הַיּוֹם אַף אָתָּה" (משלי כב, יט) פירש הגר"א: "שנאמר 'וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם: לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם: וְיָשִׂימוּ בֵא-לֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ' (תהלים עח, ה-ז), עדות אלו נביאים וכתובים, תורה היא התורה. ועיקר נתינת התורה לישראל כדי שישימו בטחונם בה' וגם לספר אחר כך לבניהם כמש"כ: 'וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל... לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן... וְיָשִׂימוּ בֵא-לֹהִים כִּסְלָם'. לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם, והוא כלל כל המצוות כמש"כ: 'וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ', וזהו שנאמר כאן להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה".
מידת הביטחון נצרכת וחיונית כדי לקבל את התורה בשלמותה
בברכת "אהבה רבה" אנו אומרים: "בַּעֲבוּר אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ. וַתְּלַמְּדֵם חֻקֵּי חַיִּים כֵּן תְּחָנֵּנוּ וּתְלַמְּדֵנוּ... וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ... כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא בָּטָחְנוּ", הרי לנו מפורשות, שכלל ישראל זכו לקבל את התורה אך ורק בזכות ביטחונם בה'. הסיבה שגם אנו מבקשים שיחוננו ה' בתורתו, היא בזכות שאנו בוטחים בו. הווי אומר, שאין שום סיבה אחרת שיכול אדם לזכות עבורה בתורה, לא חסד, לא מעשים טובים ואף לא מצוות שונות, אלא אך ורק ביטחון בה'. על פי דברי מרנא הגר"א ז"ל הדבר מקבל הסבר עמוק ואמיתי. ההכנה הנצרכת לקבל את התורה במלוא עומקה ואמיתותה היא, השגת דרגת הביטחון. על פי זה יובן, למה במשך כל ארבעים שנות ישראל במדבר ניזונו רק במן. שהרי אמרו חז"ל, כשאדם הלך לישון, לא ידע אם גם מחר יהיה מן. אם ח"ו לא ירד, איך יזון את עצמו ואת משפחתו? אלא, היה צריך לבטוח בה' שודאי גם מחר יחזור על הנס שהיה היום, ושוב ירד המן מִן השמים.
מפני שעל פי הכלל המקובל בידינו, שהקב"ה אינו חפץ להנהיג את העולם בדרך נס, אלא בדרך הטבע. לכן הניסים שנעשו בין ליחיד ובין לרבים, לשם מטרה מוגדרת נעשו ולא לאורך ימים ושנים. וגם אז, ממעטים את הנס ככל האפשר. והנה כאן במדבר, הלוא, היתה אפשרות פשוטה ביותר שיעשה הקב"ה נס פעם אחת ויצור מעיינות רבים במרחבי מדבר סיני, וישביח את האדמה בכל השטח כולו, ואז במשך כל אותן ארבעים שנה שנגזר עליהם להיות במדבר, יחרשו, יזרעו ויקצרו כדרכו של עולם, ובדרך של נס נסתר, יקבלו יבולים גדולים מאוד מחמת טיב האדמה והמים כפי שיצחק אע"ה קיבל "מאה שערים", שהיה זה נס גדול מאוד אבל נסתר, ואז היו יכולים ללמוד תורה במנוחת הדעת.
אולם, לפי דברינו ייושב העניין. שראתה חכמתו ית', שנצרכים הם למידת ביטחון עצומה שתתחדש בכל יום ויום, כדי שיוכלו לקבל את כל חלקי התורה במשך ארבעים שנות היותם במדבר.
הבוטח בה' רגוע וחי במנוחת הנפש, מכיוון שהוא חי תחת חסותו של בורא עולם
בדרך כלל חושבים, שמידת "הביטחון" מתייחסת רק לעתיד. אבל זו פרשנות מוטעית, שכן ביטחון בה' פירושו, שהכל בעולם מתנהל בידי בורא עולם, שכל מה שמתרחש בבני אדם הוא בהשגחה פרטית, והכל הוא לטוב אף אם הוא נראה רע.
מבחן הביטחון של האדם הוא, כיצד הוא רואה את חייו בעבר? בדרך כלל, יש לאנשים תלונות על מה שעבר עליהם במשך שנות חייהם, ובליבם טרוניה על בורא עולם למה לא נתן להם את זה? ולמה מנע מהם דבר אחר? למה באה עליהם הצרה ההיא? וכיוצ"ב. ברור, שאם אדם מאמין ובוטח במעמקי ליבו, שמה שעשה עמו הקב"ה לטוב עשה, הרי שגם אינו יכול לתת בעומק ליבו אמון בבורא עולם שיעשה עמו טוב בעתיד. נמצא שהוא חסר ביטחון, אף אם הוא בעל אמונה!
כתב רבינו בחיי ז"ל בספר "חובת הלבבות" (בסוף שער הביטחון): וכאשר תחזק הכרתו יותר בחמלת הבורא על ברואיו, ירצה במה שיהיה מגזירת האלוקים לו בלבו ובחושיו, בנראהו ובנסתרו וישמח בכל אשר עשה לו האלוקים. לא יכסוף לזולת מה שבחר לו ולא ירצה אלא מה שרצה לו, ונמסר אל האלוקים ומשליך נפשו וגופו אל דיינו.
רבינו יונה ז"ל כותב: "וְדַע כִּי הַמַּעֲלוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת נִמְסְרוּ לָנוּ בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה... וּמַעֲלוֹת זִכְרוֹן חֲסָדָיו וְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, ב) וְזָכַרְתָּ אֶת - כָּל - הַדֶּרֶךְ. וְנֶאֱמַר (שם שם, ה) וְיָדַעתָּ עִם - לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. וְדָוִד אָמַר (תהלים קז, מג) וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה', וְנֶאֱמַר (שם כו, ג) כִּי - חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי... וּבַעֲבוּר הַמַּעֲלוֹת הָאֵלֶּה נִבְרָא הָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ז) 'כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו'. וּמַה תִּקְוַת הַנִּבְרָא אִם לֹא יָשִׂים עֲמַל נַפְשׁוֹ וְעִקַּר עִסְקוֹ בִּדְבָרִים אֲשֶׁר נִבְרָא בַעֲבוּרָם" (שע"ת ג, יז).
נמצא, שאדם צריך לזכור את חסדי ה' שעשה עמו מאז ומעולם. ובחוה"ל בשער הבחינה האריך לבאר, שעל האדם לתת את ליבו אף לטובות הנפלאות שגמל עמו בורא עולם עוד בהיותו בבטן אמו, כשהוציאו שלם ובריא בכל רמ"ח איבריו. ומה טוב ומה נעים אף אם יקיים "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר" (תהלים קטז, י), שיביע את הדברים לבניו או לכל החפץ לשמוע, כש"כ: "שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו" (שם קה, ב). באופן זה יקנה האדם לעצמו את מידת הביטחון ואת שלוות הנפש, שהיא אמת-המידה בה ניתן לבחון ולהכיר, האם אכן האדם הוא 'בעל ביטחון'.
מו"ר הגר"ח שמולביץ זצ"ל, בהספד על חמיו זצ"ל הגרא"י פינקל זצ"ל ראש ישיבת מיר, סיפר את מעלתו, שבה יתייחד ביותר שנהג לעזור לישיבות אחרות, למרות שגם הוא לא היה משופע בכסף לרוב. ידוע, אף לישיבות בארה"ב שלח כסף. והגדלות בזה כלשונו, כי מי שעומד באוטובוס אינו יכול לחשוב על אחרים כי הוא מוטרד עם עצמו, ומי שחושב על אחרים סימן שהוא חי במנוחה. והביא לכך ראיה מהגמרא במסכת שבת (לא, ב), שישנה דעה שאם אדם סותר בניין על מנת לבנותו במקום אחר, אין זה נחשב למלאכה בשבת. והקשו, הלוא את המשכן היו סותרים כדי לבנות אותו במקום אחר? ותירצו בגמרא, כיון שכתוב: "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ" (במדבר ט, יח), הרי שזה כמו שבונים אותו שוב במקומו. ומשמעות הדבר היא, כשאדם חי 'על פי ה' יסעו ויחנו' הרי תמיד הוא נמצא במקומו ושרוי במנוחת הנפש, ואז בכל מצבי החיים הוא פנוי לחשוב גם על אחרים.
מו"ר המשגיח ר' יחזקאל זצ"ל, הירבה לחזור ולשנן באוזני שומעי לקחו, ש"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה), כלומר, הכל מאיתו ית'. למרות שמצאנו בספרים שבעל בחירה יכול להרע לחברו גם אם לא נגזר עליו, צריך לדעת, שאין האמת כן, ואין לו אלא מש"כ בחוה"ל, מס"י וספרי רבינו יונה וכמקובל בידינו מרבותינו, וכמבואר בכתבי הגר"ז מסלנט שכן שמע מהגר"ח מוולואז'ין בשם רבינו הגר"א שהאמת היא שכל מה שנעשה לאדם הכל נגזר ממרומים גם מה שנעשה דרך בעל הבחירה. וכמש"כ בחינוך (...) שזהו משורשי המצוה של לא תקום ולא תטור את בני עמך, כי הכל משמים הוא ולא מיד האדם באה לו. ואין מקום להסתפק בזה כלל מאחר שהדברים מפורשים בסוגיא בכתובות (ל, א), שגם אם יגנבו מאדם זה 'בידי שמים'. וגנבים הלא הוא על ידי אדם בעל בחירה, ועל זה אמרו שהכל בידי שמים. ראשית דבר הוא להשריש בקרבו שהכל כאשר לכל מה' הוא.
במדרש (בר"ר פט, ג) אמרו על יוסף הצדיק, שהיה בעל ביטחון גדול, "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף". אנו יכולים לראות זאת באופן חד וברור, כשהוא מפתיע את אחיו ומגלה להם שהוא יוסף, הוא רואה שהם "נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מה, ג), מפני שהם חוששים שהוא ינקום בהם על כל מה שעשו. הלוא, קשה לנו אף לדמיין לעצמנו, את צערו של יוסף, נער אצילי ומבריק שרואה שאחיו רוצים להורגו, מושלך אל בור הנחשים, נמכר לישמעאלים, משרת כעבד אצל מצרים רשעים, מושלך אל בית האסורים. אבל בזאת לא די, בהיותו בגיל שבע עשרה, הוא היה בתחילת 'ההמראה' הרוחנית, יעקב לימד אותו את מה שלמד בכל שנות חייו אצל אברהם, יצחק, שם ועבר, והנה, לימוד זה נגדע! אי אפשר לשער לאיזו דרגה רוחנית יוסף היה מגיע, לו היה ממשיך ללמוד עם אביו. כל זאת יודעים האחים, ולכן הם מרגישים, שאיזו רעה שהוא יעשה להם, הרי שבדין תעשה. אבל, הנה אומר להם יוסף: "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם מה, ח). כלומר, אתם הייתם רק 'כלים' ביד בורא עולם להוציא את רצונו לפועל. והוא מעיד על עצמו: "שכשם שאין לי שנאה על בנימין אחי שהרי לא היה במכירתי כך אין בלבי שנאה עליכם" (רש"י שם, יב).
לאחר מיתת יעקב נתקפו אחיו בחרדה, שכעת יוסף ינקום בהם: "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (שם נ, טו). כנראה, שלא רק בשעת מעשה, אלא גם במשך שבע עשרה שנה שכחו מאז, לא עמדו האחים על גודל מעלת הביטחון של יוסף, שראה את עברו 'במשקפיים' אחרות לגמרי, 'במשקפיים' של ביטחון. הם סברו, שהוא אמר את דבריו מן השפה אל החוץ, אבל לא כן. דבריו היו כנים ואמתיים, מעומק מידת הביטחון נבעו, לכן שב וענה להם: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (שם נ, כ). כלומר, אמנם כוונתכם רעה היתה, על כך עליכם לחזור בתשובה, אבל בליבי אין שום טרוניה עליכם, כיוון שהכל מאיתו ית' וכל הזמן הייתי משוכנע שזה לטוב והיום גם אתם יכולים לראות, שהתוצאה שיצאה ממעשיכם טובה היתה!
בדבריו של יוסף אנו שומעים הד לדבריו רבינו הרמח"ל ז"ל:
"וְאָמְנָם לוּ יָדְעוּ וְלוּ יָבִינוּ כִּי אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא (יומא לח, ב), וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מֵה' הוּא, כְּפִי עֲצָתוֹ הַנִּפְלָאָה וְחָכְמָתוֹ הַבִּלְתִּי נוֹדַעַת, הִנֵּה לֹא הָיָה לָהֶם טַעַם לְהִצְטַעֵר בְּטוֹבַת רֵעֵיהֶם כְּלָל" (מס"י, י"א).
"אָמְנָם מַה שֶּׁיּוּכַל לִשְׁמֹר אֶת הָאָדָם וּלְהַצִּילוֹ מִן הַמַּפְסִידִים הָאֵלֶּה הוּא הַבִּטָּחוֹן, וְהוּא שֶׁיַּשְׁלִיךְ יְהָבוֹ עַל ה' לְגַמְרֵי. בַּאֲשֶׁר יֵדַע כִּי וַדַּאי אִי - אֶפְשָׁר שֶׁיֶּחְסַר לָאָדָם מַה שֶּׁנִּקְצַב לוֹ... וּכְבָר הָיָה הָאָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּבָטֵל... אִם לֹא שֶׁקָּדַם הַקְּנָס לְכָל בְּנֵי הָאָדָם, וְאָמַר (בראשית ג, ), 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם', אֲשֶׁר עַל כֵּן חַיָּב אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל אֵיזֶה הִשְׁתַּדְּלוּת לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ, שֶׁכֵּן גָּזַר הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, וַהֲרֵי זֶה כְּמַס שֶׁפּוֹרֵעַ כָּל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי אֲשֶׁר אֵין לְהִמָּלֵט מִמֶּנּוּ... אַךְ לֹא שֶׁהַהִשְׁתַּדְּלוּת הוּא הַמּוֹעִיל, אֶלָּא שֶׁהַהִשְׁתַּדְּלוּת מֻכְרָח, וְכֵיוָן שֶׁהִשְׁתַּדֵּל הֲרֵי יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וּכְבָר יֵשׁ מָקוֹם לְבִרְכַּת שָׁמַיִם שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַלּוֹת יָמָיו בְּחָרִיצוּת וְהִשְׁתַּדְּלוּת... כִּי כֵיוָן שֶׁעָשָׂה אָדָם קְצָת מְלָאכָה, מִשָּׁם וָהָלְאָה אֵין לוֹ אֶלָּא לִבְטֹחַ בְּקוֹנוֹ וְלֹא לְהִצְטַעֵר עַל שׁוּם דָּבָר עוֹלָמִי..." (מס"י, כא).
כתב רבינו יהושע אבן שועיב (תלמיד הרשב"א) וז"ל: "וע"ז אמר במקום אחר אשרי אדם מפחד תמיד רוצה לאמר שיפחד ממה שיוכל לבוא בדרך סכנה ולא יסמוך על זכויותיו, ואחר שעשה כל מה שיוכל שלא יחרד ויראה חולשה, כי זה הוא סיבה שיתחזק כנגדו ועל זה אמר שלמה 'חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ' (משלי כט, כה), כדרך שעשה יעקב אבינו, כי אחר שראה כי יש לאל יד אחיו להרע לו לא סמך על צדקתו ואף על פי שהובטח מה' פחד שלא יגרם החטא, ועל זה נכתב הענין ללמד הדורות שנאחז סכרו וכו'. וכבר קיבלו חז"ל (=עיין בראשית רבה וילקוט שמעוני ורמב"ן על התורה ריש וישלח) כי פשע יעקב בזה השליחות לשלוח לאחיו מלאכים ולעורר אותו כי הוא לא היה משים לב על זה ואין זה מן התחבולות לעורר הישן כמו שיחזיק באוזני הכלב לעורר ריב. וזהו בכלל 'חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ'. ולכך אמרו על זה הענין שעשה יעקב 'מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ' (משלי כו, יז), כוונתם לאמר כי זו השליחות היה סיבה שנתעורר עשו ובא לעשות לו רע, כמו שאמרנו למקומו היה הולך וסובב חזרתו והלך לקראתו. וכן קרה לנו והיתה סיבת גלותינו כי מלכי בית שני נכנס פחד בליבם ושלחו לרומיים לכרות ברית עמהם ותפשוהו שם, וכן עשה יעקב שנכנס לפני אחיו קודם זמן שלא היה זוכר הענין והזכירוהו וזהו 'חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וכו'. אבל מה שעשה אחר כן אחר שנתעורר ורצה להזיק ועשה תחבולות להנצל וחילק מחנהו ושלח לו דורון והראה לו אומץ לבב באומרו: 'כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ-לֹהִים' (בראשית לג, י), כלומר, דומין אפך לאפי שרך ואלו הן התחבולות הטובות ועל זה נאמר 'אשרי אדם מפחד תמיד למי שהשעה משחקת לו' " (דרשות רבינו יהושע אבן שועיב, פרשת וישלח).
רמב"ן (בראשית לב, ד): "אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר - בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו וכבר תפסוהו החכמים על זה אמרו בבראשית רבה (עה, ג) 'מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב וגו' ' (משלי כו, יז) אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב:
ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א, ח) ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כו, טז), והיא היתה סבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה)".
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות יהודה בן אורה למשפחת חדד ויזכה להתברך ביראת שמים וילך תמיד בדרכים טובות וישרות בדרך התורה והמצוות והמעשים הטובים ולא יצא עליו שם רע לעולם. ויזכה להתברך ברוחניות וגשמיות לטובה ולברכה אמן.
