כיצד תפילה פועלת
שיחתו השבועית של
ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת
"הצעקה" - היא התפילה בעוצמה החזקה ביותר שנענית תמיד
פרשת כי תבא – שנת תשע"א
הגאולה ממצרים היתה בגלל 'צעקת' ישראל
"וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וגו' " (דברים כו, ח).
בפרשת כי תבא מצווה התורה לאדם להביא ביכורים לבית המקדש ולומר דברי תודה לבורא עולם, על כל החסד אשר גמל עם כלל ישראל. בתחילת דבריו, מזכיר הוא את גלות מצרים בה סבלנו קשות: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ..." (דברים כו, ו). ובהמשך הוא אומר, שסיבת הגאולה היתה: "וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם".
לכאורה, הלוא, עיתוי הגאולה הוא מפני שהקב"ה הבטיח לאברהם, שגלות בניו תסתיים לאחר ארבע מאות שנה. אכן, מלידת יצחק עד יציאת מצרים עברו בדיוק ארבע מאות שנה. אילו כאן נאמר, שסיבת הגאולה היתה 'צעקת בני ישראל'.
שאלה שניה שיש לשאול, לשם מה מזכירים שישראל 'צעקו' אל ה'? הלוא, מביא הביכורים מאריך בדברים שתכליתם להראות, עד כמה חסד ה' גבר עלינו, מאז ראשית היווצרות כלל ישראל ועד הזמן הזה. אם כן לצורך העניין, די לנו שהוא מזכיר שכלל ישראל היו במצב קשה מאוד, והקב"ה ריחם עליהם וגאלם. לאור זאת, עלינו להעמיק ולהשכיל, מה בא ללמדנו המשפט המדגיש את 'צעקת' ישראל אל ה' במצרים?
בפרשת שמות נאמר: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, כג), ואז הקב"ה מחליט לשלוח אליהם את משה כדי לגואלם ממצרים. אבל, לפני כן, הקב"ה כביכול, העלים את עיניו מצרתם, ורק לאחר שצעקו נאמר: "וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים" (שם, כה), ופירש"י: "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו". כלומר, שרק שוועתם גרמה, כביכול, לכך שבורא עולם התעורר לתת ליבו עליהם וכך התחיל תהליך הגאולה. כש"כ: "וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי" (שמות ג, ט), "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו, ה), הרי הדברים מפורשים, שלמרות שכרת הבורא ברית על גאולת ישראל, הרי שלא מחמת אותה ברית נגאלו, אלא מחמת הצעקה. ודבר זה טעון ביאור.
הרמב"ן הרחיב בעניין זה על הפסוק: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (יב, מ). וביאר, שבתחילה נגזר עליהם להיות במצרים רק ארבע מאות שנה, כפי שאמר השי"ת לאברהם. אבל מאחר, והם שקעו בעבודה זרה, לא היו ראויים להיגאל לכן נשארו שם עוד שלושים שנה. והסיבה שגרמה להם להיגאל היתה, שצעקו אליו ית' בתפילה. למרות שלפי מעשיהם לא היו ראויים לזה. רואים מכאן, שכוח הצעקה גדול כל כך, שבכוחה לחלץ את האדם אפילו מן הצרות הגדולות ביותר, אפילו אם לפי מעשיו אינו ראוי להיגאל ולהיוושע!
בכוחה של צעקה לגאול אף עובדי עבודה זרה
הרי לנו חידוש עצום הנלמד מיציאת מצרים, עד כמה גדול כוחה של הצעקה להושיע את כלל ישראל אף אם הם במצב קשה ביותר. יתר על כן, הלוא זאת ידוע ומפורסם, שהיו שקועים בגלות מצרים במ"ט שערי טומאה, וכלל לא נאמר שהעבודה הקשה והעינויים גרמו להם לחזור בתשובה ולוא במעט. הם המשיכו לעבוד ע"ז, כמו שמצאנו, שבזמן שעמדו על שפת ים סוף טען שר של מצרים בבית דין של מעלה, שבני ישראל עובדים עבודה זרה, ולמה ה' רוצה לעשות להם נס לבקוע להם את הים? (ילק"ש שמות, רלד). הרי לנו, שעד אז עוד היו עובדי ע"ז. למרות זאת, 'צעקתם' גרמה להם להיוושע ולהיגאל: "ונצעק אל ה' ... ויוצאנו ה' ממצרים"! בכוחה של צעקה לגאול, אף עובדי עבודה זרה!
מידי בוקר כשמסיימים את קריאת שמע וברכותיה וסומכים גאולה לתפילה, אנו אומרים: "וְעוֹנֶה לְעַמּוֹ בְּעֵת שַׁוְּעָם אֵלָיו". יש לנו כאן, אפוא, היגד ברור וחד משמעי, שכשכלל ישראל משווע אל הקב"ה מיד הוא נענה. שהרי זהו ההדגש: "בְּעֵת שַׁוְּעָם"! מאחר וההיגד הוא מוחלט ללא שום התניה, הרי שמשמעותו שאף בשעה שאינם עובדי ה' מקיימי תורה ומצוות, הוא מושיע אותם.
הבה נעמוד על משמעותה של 'הצעקה' המוזכרת בפרשתנו.
במדרש רבה (דברים ב, א) נאמר: "א"ר יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן שועה צעקה נאקה רינה פגיעה ביצור קריאה ניפול ופילול ותחנונים. צעקה שנאמר: (שמות ב, כג) 'וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וגו' ' ".
ובילקוט שמעוני (דברים ג, רמז תתיא) נאמר: "זעקה מנין, שנאמר (שמות ב, כג) 'וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וכו' וַיִּזְעָקוּ' ". זעקה וצעקה זה אותו דבר.
ראשית נעמוד על הגדרתו של המונח 'צעקה'. הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל, שעמל והתייגע כל ימיו בעבודת התפילה בצורה נוראה, כתב בספרו "שערים בתפלה" (עמ' מא):
"צעקה היא כאשר הלב סוער מעוצמת נוראות הבקשה עד שאינו יכול להוציא מילים מפיו, ורק צועק בקולו, זוהי תפילה שהיא צעקה. מבואר בחז"ל בזוה"ק שזוהי התפילה בעוצמתה הגבוהה ביותר, וחביבה היא מכל אופני התפילה, ולעולם אינה חוזרת ריקם.
וזה לשון קודשם, (זוה"ק ח"ב יט, ב) צעקה ושועה במאי אתפרשן א"ר יצחק אין לך שועה אלא בתפילה, שנאמר: 'שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה' (תהלים לט, יג), 'אֵלֶיךָ ה' שִׁוַּעְתִּי' (פח, יד), 'שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי' (ל, ג). צעקה שצועק ואינו אומר כלום, אמר רבי יהודה הילכך גדולה צעקה מכולן שצעקה היא בלב, הה"ד 'צָעַק לִבָּם אֶל אֲ-דֹנָי' (איכה ב, יח), צעקה וזעקה דבר אחד הוא, וזה קרובה להקב"ה יותר מתפילה ואנחה, דכתיב: 'כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ' (שמות כב, כב).
אמר רבי ברכיה בשעה שאמר הקב"ה לשמואל: 'נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ' (שמואל א טו, יא), מה כתיב 'וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה' (שם), הניח הכל ולקח צעקה, משום דהיא קרובה לקוב"ה יתיר מכולהו, הה"ד: 'וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי' (שמות ג, ט).
ת"ר האי מאן דצלי ובכי וצעיק עד דלא יכיל למרחש בשפוותיה האי צלותא שלימתא, דהיא בלבא ולעולם לא הדרא ריקניא.
א"ר יהודה גדולה צעקה שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו, רבי יצחק אמר גדולה צעקה שמושלת על מידת הדין של מעלה, ר' יוסי אמר גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא, בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא דכתיב: 'וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם' (תהלים קז, ו)...".
מבאר הגרש"פ זצ"ל: שהצעקה נוצרת ע"י התקבצות כל כוחות הנפש של האדם, להכרה מוחלטת שגורלו תלוי באופן מוחלט בבורא עולם. ואז נולדת בקרבו צעקה גדולה, 'היסטריה'! היינו קרוב לשיגעון בזעקת הבקשה. וכבר נתבאר שלהשתמש באופן זה של תפילה אין צריך לצעוק צעקות גדולות או לעשות כל מיני תנועות משונות לעין הרואים. אלא, אדרבא, שיאה של 'הצעקה' היא 'שתיקה רועמת'. הנובעת מעוצם ההכרה שהנה הוא ניצב לפני בורא עולם, שבידו נמצא גורלו. הוא ממשיל זאת, לאדם ההולך בדרך ולפתע, ראה מולו שודד שחרבו שלופה בידו. והנה בסמוך, נמצא אדם שבכוחו להצילו, הרי שמיד תפרוץ מפיו צעקה "הצילו". אבל הוא רואה, שאותו אדם אינו חש להצילו. הרי שהצעקה השניה תהיה חזקה שבעתיים. וזו תהיה פשוטה בלי מילים, היסטרית ונוראה. כל כוחותיו ורגשותיו נקבצו כולם בצעקה נוראה זו, וזו היא צעקה.
והוסיף הגרש"פ: "והנה אם אדם מגיע למצב דומה לזה, אם בקרבו יצעק את שתי הצעקות האלו אל בוראו, הראשונה תקרא שועה והשניה צעקה. ואם יזכה האדם – יבין את האמת, שכל חיינו הם מסכת אחת של מצבים כאלו – בכל עת ובכל שעה, ומפעם לפעם ישתמש בבטוי זה של תפילה, וכמו שנתבאר שאין מן הצורך שתהיה זעקה חיצונית, אלא זעקה פנימית בסוגר לבו, אין לך רגע של אמת ורגע של אור בחיי האדם כמו הרגע הזה, ואין לך תפילה רצויה ומקובלת כמו התפילה הזו".
אם כן, התבאר לנו ש'צעקה' היא בקשה נוראה מעומק הלב, והשיא שלה יגיע כשיינטלו המילים מפי הצועק ודומיה ודמעות ייטלו את מקומה. נשאלת השאלה, כיצד מגיעים למצב כזה? והתשובה היא: כשהאדם מתבונן על מצבו, שכולו תלוי על בלימה, הלוא כל יום שומעים על אנשים שמתו לפתע פתאום, על אחרים שחלו בצורה קשה מבלי כל הודעה מוקדמת, על אסונות נוראיים שאירעו אצל קרובים או רחוקים. והנה היחיד היכול להצילו ולגונן עליו, הוא אך ורק בורא עולם. כל העולם כולו, כל בעלי-הכוח למיניהם אינם, אלא הבל הבלים! לעצמם אינם יכולים להושיע. אם כן, כיצד זה יושיעו אותו? אזי, הנשמה שבקרבו מרגישה "זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ ה' אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים וגו' הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי" (תהלים קמב, ו-ז).
יסוד ההצלה של פורים היה על ידי 'זעקה'
כשנגשים לעניין הפורים, רגילים להדגיש שהמיוחד בנס פורים הוא, שהכל התרחש בהשגחה פרטית נסתרת, כלומר, בלי שהיה כאן נביא ומבלי שהוזכר שם שמים. ברם, רואים מדברי הרמב"ם, בהקדמתו לספר "היד החזקה", ניתן להבין שהמסר המרכזי מנס זה היה, שהוא נעשה על ידי תפילה. בתחילה רק תפילת מרדכי ואחר כך תפילת כל העם. וז"ל:
"וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה (דברים ד, ז): 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו' ".
ידוע שהמקור לדברי רבינו ז"ל, הם דברי הגמרא (מגילה יא, א), בפתיחה דרב מתנה לדרשת אגרת הפורים, שפתח בפסוק זה: ד'מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו'. ואמר, מרן הרב מבריסק, הגרי"ז הלוי זצ"ל, שלכך נתכוון הפייטן ב"שושנת יעקב": "לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ. וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ". וזה היה יסוד עבודתו של מרדכי, כמו שאמרו חז"ל: "תנא כולן על שמו נקראו בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. בן שמעי בן ששמע א-ל תפלתו. בן קיש שהקיש על שערי רחמים" (מגילה יב, ב). כלומר, שאת גזר הדין הקשה ניתן לקרוע רק על ידי תפילה מאומצת.
כשמרדכי ואסתר שלחו אגרת לכל יהודי תבל ובה בקשה לקיים מכאן ואילך, בכל שנה ושנה את ימי הפורים, הוא מגדיר את הליבה של פורים 'צומות וזעקתם'!
"וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וגו' וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וגו' וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים וגו' לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים וגו' דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם" (אסתר ט, כט-לא).
כלומר, שהנקודה המרכזית שעלינו ללמוד מתוך המגילה היא, שעל ידי זעקה אפשר לקרוע את רוע הגזירה. אמנם, כך עשה מרדכי עם היוודע לו המזימה הנוראה של המן, להשמיד את עם ישראל באופן מוחלט:
"וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וגו' וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (שם ד, א).
בתקופת גדעון 'זעקתם' הושיע להם, למרות שלא חזרו בתשובה
בספר שופטים (ו, א-ח) מסופר: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' ", לכן השי"ת העניש אותם באופן קשה: "וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים". "וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן". מצבם החמיר מאוד, עד ש"וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' וגו' וַיִּשְׁלַח וגו' ".
הקב"ה מחליט להושיע אותם מיד מדין ומטיל משימה זו על גדעון: "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ" (יד). אמנם, ה' עושה נס לגדעון ובעזרת שלוש מאות איש בלבד, הוא מכה באופן מוחץ את כל צבאות עמי הסביבה, שהצרו להם שנים רבות.
כשאנו לומדים פרשה זו, מתעורר פלא בליבנו. הלוא, מן הדין היה שיחזרו בתשובה, יפסיקו לעשות את הרע בעיני ה' ויתחילו לעשות את רצון ה', כדי שיוריד מהם את העונש ויסלק מהם את אויביהם, מבקשי נפשם. ברם, לא נאמר כדבר הזה, אף לא ברמז. אם כן, מאיזו סיבה סילק ה' מהם את העונש שהוטל עליהם, והוציא אותם משעבוד לגאולה? הדברים כתובים מפורשות: "וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' ". הרי לנו מפורשות, שבכוחה של הזעקה לקרוע גזר דין רע, לפתוח שערי שמים, שערי ישועה וניצחון אף אם הם נשארים באותו מצב של חטא, שבו היו לפני כן.
כתב מרן החפץ חיים זצ"ל בספרו שנערך עבור יהודים שהתגייסו לצבא הרוסי
"איתא במדרש תנחומא שאפילו אין אדם כדאי ליענות בתפלתו ולעשות עמו חסד כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים עושה חסד עמו. ואמרו חז"ל על הפסוק ''כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו', ר' יודן אמר בשר ודם יש לו פטרון אם באת לו צרה אין נכנס אצלו פתאום, אלא הולך ועומד לפני חצירו של פטרונו וקורא לבן ביתו ואומר, איש פלוני בחוץ. אבל הקב"ה אינו כן, אם באת לך צרה לא יקרא למיכאל ולא לגבריאל, אלא צווח והוא עונה. הדא הוא דכתיב 'כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם ה' יִמָּלֵט' (יואל ג, ה). ואפילו אם העתיר לה' והרבה להתפלל לא נענה אף על פי כן יאמץ לבו לחזור ולהתפלל ובודאי יבוא שעה שימלא בקשתו. וכדאיתא במדרש רבה ואתחנן על הפסוק הנ"ל אמרו רבנן, יש תפלה שנענית לארבעים יום ויש תפלה שנענית לג' ויש ליום אחד ויש שנענה לעונה וכדכתיב: 'וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הק עֵת רָצוֹן' (תהלים סט, יד). אמר ר' חייא רבה כתיב 'קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה' ' (שם כז, יד), הוי מתפלל וחוזר ומתפלל ויש שעה שיענו לך והתפלה שיתפלל על ענין זה לה' איננו דוקא בתפלת י"ח, אלא בכל עת שירצה יוכל להעתיר לה'. וגם תפלה זו איננה דוקא בלשון הקודש, אלא אפילו בלשון שמורגל בה מנעוריו אך העיקר צריך שלא יחסר בה שני דברים א. שתהיה מעמק הלב ולא מהשפה ולחוץ ואם יוכל לעורר לבו לבכי מה טוב וכמאמרם ז"ל, כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה שלא ננעלו" (מחנה ישראל, פ"י).
כתב רבינו יונה מגרונדי ז"ל בספרו "שערי עבודה" (ס' מד):
"וכן אמרו ז"ל בתלמוד ירושלמי (ברכות פט): ר' פנחס בשם ר' תנחום בר חניאלי אמר: בשר ודם יש לו פטרון, באו השונאים ותפשו אותו על פתח חצרו של פטרונו, עד בו צוח עד הנפק עברה החרב על צוארו והרגתו, אבל הב"ה אינו כן, הציל ליהושפט מחרב ארם, הה"ד (ד"ה ב' יח, לא) 'וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וָה' עֲזָרוֹ' ".
תכלית עבודת האדם להגיע להכרה והרגשה חושית שה' נמצא עימו ואוהב אותו!
אולם, עדיין ניצבת לפתחנו השאלה, למה ניתן לה, ל'צעקה' מעמד כל כך נשגב בסדרי הבריאה?
יכול להיות, שניתן להסביר זאת באופן זה: הלוא, כל האדם נברא למען ריבוי כבודו ית', כמו שאנו אומרים בברכת הנישואין: "שהכל ברא לכבודו". רעיון זה מופיע כבר בדברי הנביא: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעי ה מג, ז). היוצא מכך, שכל המאורעות המתרחשים בעולמנו, נועדו להוביל למטרה אחת, שעל ידם יתקדש שמו ית'. זאת באחד משני האופנים, האחד – על ידי הודאה על כל הטוב אשר גמל עמנו בעבר, והשני – על ידי שנבקש ממנו להצילנו בעתיד, מכל צרה וצוקה. אותה בקשה בעוצמתה ובמוחלטותה הגבוהות ביותר, היא 'צעקה'. כבר כתבו בספרים, שאם יתמיד האדם לקרוא בהודאה בשם ה' על העבר, בהתפעלות ובהתרגשות, בכנות ובאהבה, יתמעט הצורך לצעוק מתוך ההכרח של צרה חלילה על ההווה! אבל, מה שמעבר לכל ספק, שרצון ה' הוא שנקרא אליו כדי שנזכור אותו ית' תמיד!
כתב המס"י, כי השלמות האמיתית הוא רק הדבקות בו יתברך. והגר"א בביאורו למשלי (ל, ה) כתב: שאמנם המצוות הן תרי"ג, ברם הן נכללות ביסוד אחד, כש"כ: "בא חבקוק והעמידן על אחת". והיא מידת הביטחון, כמו שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה".
ועוד הוסיף הגר"א (ברכות כח, ב) וביאר וז"ל: "לכך התפלה נקראת כלה – לפי שבה נכללו כל הנינים שיש בכל המצוות בכלל יש בתפלה לבדה, כי בכל מצוה ומצוה עושה תיקון לאבא אחד השייך לאותה מצוה ובכל הרמ"ח עשה מתקן כל הרמ"ח אברים ואם חסר מצוה אחת אז פוגם אבר אחד, ובתפלה נכלל בה כל התיקונים השייך לכל האברים – וכן תורה כולל כל המצוות".
ונראה שההסבר הוא, שהמצוות נועדו לקרב את האדם, לדבקו בבוי"ת. אבל הדברים נעשים באופן נקודתי. ברם, התפילה – שביארו המפרשים שהיא מלשון פתיל, התקשרות, מקשרת את האדם לקב"ה בכל שיעור קומתו.
כך מצינו בקריעת ים סוף: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וגו' וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' " (שמות יד, י), ואמרו חז"ל, הקריב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים. פירוש הדבר, שה' סיבב שפרעה ירדוף אחריהם כדי, שהם יצעקו אל ה' ולא כדי שיקרע הים ופרעה יטבע בו. שזה הוכיח שיש אלוקים שופטים בארץ, אלא הסיבה העיקרית היתה כדי שהם יצעקו. מפני שעל ידי צעקה מעומק הלב הם התעלו בהכרה חושית בבוי"ת, ובכך יהיו ראויים שיעשה להם הנס.
יוצא אפוא, שאם האדם לא מגיע להכרה שה' נמצא עמו וחפץ בטובתו, בבחינת "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", אז מסובבים לו צרה כדי שתביא אותו לאותה הכרה, בבחינת "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא".
וזה הפירוש למה שנאמר "כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו" (שמות כב, כב), וכך גם "והיה כי יצעק אליו ושמעתי כי חנון אני" (שם, כו). הרי שאמר הכתוב, שהעונש לעושה הרע יבוא בגלל צעקת הנפגע. אבל, אם הנפגע לא יצעק, הוא לא יענש. והדבר צ"ב. אם המעשה מצריך עונש, מה זה חשוב אם הוא צועק או לא? ואם המעשה לא מצדיק עונש, למה צעקתו תגרום להעניש את הפוגע? גם הנימוק המופיע בכתוב: "כי חנון אני", כנימוק לעונש צריך הסבר.
פירש הרמב"ן: "והנכון בעיני שלא תחשבו שאין לו מציל מידך. כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כיון שאני רואה את דמעת העשוקים שאין להם מנחם, ואין מציל כל אדם מיד חזק ממנו, כך אני מרחם על האלמנה והיתום מפניכם כיון שאלה אינם בוטחים בנפשם ועלי יבטחו".
פירוש הדבר, שאם הם צועקים אל הבורא, פירושו, שאין להם ביטחון בעצמם, אלא בטוחים הם שה' יהיה לצידם, יציל אותם ממי שמרעה להם. וזה עצמו הסיבה לעורר רחמי שמים ולעורר מידת הדין על מי שפוגע בהם. שהרי הבטיח השי"ת "עמו אנכי בצרה", שמי שמרגיש שה' נמצא איתו בצרה ורוצה להושיעו, בכך הוא מעורר על עצמו רחמים. הווי אומר, שצרותיו גרמו לו עליה רוחנית והתקרבות לבורא ולכן מגיע לו שה' יצילנו ויפרע מהמציק לו.
תפילה קודם לצרה
היוצא מדברנו, שאם האדם נמצא בצרה ומרגיש שגם הקב"ה נמצא עמו ולידו ממש ורוצה לעזור לו, הרי שהוא צועק אליו ובכך מעורר רחמי שמים. אבל, יש דרך נוספת שאמרו חז"ל: "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה" (סנהדרין מד, ב), והביאו לכך ראיה מפסוק שאמרו חברי איוב: "היערוך שועך [לשון שועה] אשר לא בצר" (איוב לו, יט), האם הקדמת להתפלל קודם שהיית בצרה? כלומר, שאם היה מתפלל לפני שבאה עליו הצרה, באותה התרגשות, מאותו עומק הלב כמו בזמן שהצרה באה אליו, הרי שהיה מונע אותה מלבוא עליו. כמו שאמרו חז"ל (שבת לב, א): אמר ר' יצחק בריה דרב יהודה, לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר, והוא משום שקודם הצרה הרבה יותר קל שתתקבל תפלתו.
אנו שומעים יום יום, על צרות חדשות מימין ומשמאל רח"ל, ולא רק בריחוק מקום, אלא אפילו אצל אנשים קרובים ומוכרים לנו. לאור דברי חז"ל הנ"ל, כדאי לנו להרבות בתפילה. לאו דווקא בתפילות הרגילות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, אלא אף באמצע היום, בכל מקום ובכל זמן, כדאי להתפלל. כמו שידוע ומפורסם, שכך היה נוהג הסבא קדישא החפץ חיים זצ"ל, שהיה מדבר עם הקב"ה כדבר אדם עם אביו ואמו החפצים בטובתו.
וזאת עלינו ללמוד מההתנהגות החדשה של בני האדם. הלוא אנו ואחרים מחזיקים בכיסנו את מכשיר הפלאפון ובכל עת שולפים אותו ומיד מטלפנים למי שאנו צריכים ומבקשים ממנו דבר זה וזה, וכיוצ"ב. האם לא הגיוני שנפעל באותו אופן כלפי הקב"ה? בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, 'לטלפן' אליו ולבקש ממנו, עלינו על עצמנו, על בני ביתנו ועל הכלל כולו, כפי שאנו מטלפנים על כל הצרכים הפשוטים והיום יומים.
הלוואי ונזכה להפנים דברים אלה, לתרגל אותם ולהתרגל אליהם, כפי שאמר דוד הע"ה: "ואני קרבת ה' לי טוב".
סיכום: עשר דרגות בתפילה, עשרה סוגי תפילה. הגבוהה ביותר היא "צעקה". כשהיחיד והרבים צועקים, מיד הם נענים. ישראל צעקו במצרים ונענו, בזמן השופטים ונענו, בשושן הבירה ונענו. צעקה מושיעה אף את האדם שהוא בעל עבירה ועובד עבודה זרה. תכלית עבודת האדם לקרב אותו לאמונה חושית, שהשי"ת נמצא על ידו וחפץ בטובתו. התפילה עושה זאת בצורה הטובה ביותר. ה"צעקה" עושה זאת בצורה המהירה והחדה ביותר.
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות תוכן זה תעמוד לזכות יהודה בן אורה לרגל יום הולדתו ב-ז באייר התשס"ג
ויזכה להיות מבני עליה בתורה במצוות ובמעשים הטובים וימלא ה' יתברך את כל משאלות עם ישראל לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.
