השבת אבידה
שיחתו השבועית של
ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת
מעשה רע שרואה אדם אצל זולתו,
אות הוא שנמצא גם אצלו וחייב הוא לתקנו
פרשת כי תצא – שנת תשע"א
מצוות "השבת אבידה" על דרך הרמז
התורה נלמדת בארבעה אופנים: פשט, רמז, דרוש, סוד ונתנו לכך קדמונים כינוי "פרד"ס". נראה אפוא, במצוות "השבת אבידה" הידועה ומוכרת לכל, באופן של 'הפשט' על פרטיה ודקדוקי הלכותיה, כיצד ניתן לרדת לעומקה על דרך הרמז. היבט זה מופיע בדבריו של רבינו בעל "השפת אמת" זצ"ל (תצא, תרלד):
"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ כו' הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם כו' " (דברים כב, א) – "יש לפרש שכל מי שרואה בחבירו תועה מדרך הישר... צריך לתקנו. והעצה על ידי תשובה. כמו שאיתא בסה"ק כל מה שרואה האדם שייך לו, וצריך לשוב על זה, ועל ידי זה מביא הרהור תשובה גם בחבירו, וזה שכתוב 'השב תשיבם'. כי כלל ישראל הם אחד, וכשאחד מקלקל צד קדושה שבו נשאר בכלל ישראל, כמו שאמרו ז"ל (חגיגה טו, א) זכה נוטל חלק חבירו כו'. אבל האדם צריך לחזור האבידה לבעליו, אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם, שצריך להיות שלא יוכל לסבול ולהתעלם מחטא חבירו גם כן".
בדרך הפשט לומדים כאן את ההלכה הידועה והמפורסמת עליה מתחנך כל ילד שחפץ שאובד לזולת, יש לטרוח ולעסוק בהשבתו עד שֶיושַב לידי בעליו. והנה, שומעים אנו היבט נוסף וחדשני, שמידה טובה האובדת מבן-ישראל, יש עלינו לדאוג ולהשיבה לו. זוהי ביסודה המצוה המכונה "מצוות תוכחה", שמקורה בפסוק: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). באותו אופן של המצוה, אנו פונים ישירות אל האדם שראינוהו חוטא ומוכיחים לו, שהמעשה שהוא עשה, לא טוב הוא, ועליו לתקנו. ברור מאליו, שיש לעשות זאת באופן המנומס, התרבותי והעדין ביותר. כמו שלמדו חז"ל מן הפסוק: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", "יכול אפי' משתנים פניו תלמוד לומר 'לא תשא עליו חטא' " (ערכין טז, ב) וברש"י: "ולא תשא עליו חטא - לא תלבין את פניו ברבים"!
אבל, הלוא כבר אמרו קדמוני התנאים: "א"ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה? אם אמר לו: טול קיסם מבין עיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך! אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח?!" (ערכין טז, ב).
הסכנה באמירת תוכחה למי שאינו יודע לקבלה
כדי שיקבל האדם תוכחה צריך שתהיה בו ענווה והכנעה, יכיר בטעותו ויודה למוכיחו! יתקן את מעשיו ויבקש סליחה מאלוקיו. ואם כשל במצווה שבין אדם לחברו עליו לבקש אף מחילה מהאדם כלפיו חטא. הלוא, כולנו יודעים כמה נדיר מאוד אדם נעלה כזה. מפני שבדרך כלל (משלי כא, ב) "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו"! ואז לא רק שאינו מקבל את התוכחה בסבר פנים יפות, אלא אדרבא, הוא עוד מסתער על מוכיחו בשצף קצץ, מחרפו ומגדפו בכל צורה אפשרית: מי אתה בכלל, שתגיד לי מוסר, אתה בכלל יודע מי אני?! הלוא חכמתי מרובה משלך, מה שאני כבר הספקתי לשכוח אתה עוד לא הספקת ללמוד! וחוץ מכל זה, אם אנחנו כבר מדברים, אם כבר העזת לפנות אלי, ברוב חוצפתך, אז הבה ואשמיעך מה שכבר מזמן רציתי לומר לך, הלוא אתה עושה עבירה פלונית... ופעם ראיתיך עושה את העבירה החמורה שהיא... ובכלל שמעתי עליך שאתה אדם לא הגון, הולך רכיל ומגלה סוד, מבייש אנשים ומלבין פניהם ברבים. הולך ובולש אחרי חבריך וידידיך כדי לספר קלונם, להשמיע דיבתם באוזני כל ולהוציא להם שם רע, שיהרוס להם את כל החיים. יקלקל להם את השלום-בית, וימנע מילדיהם למצוא שידוכים. כל זה תחת אצטלא של אדם צדיק הרוצה להוכיח את חבירו מתוך כוונה לתקנו הלוא, צביעותך סופה שתחשף לעין כל, ופרצופך האמיתי יתגלה עד שלא תוכל למצוא שום פינה בכל העיר, בה תוכל להסתתר. אפילו אשתך הרי לא סובלת אותך, אפילו הבנים שלך מתביישים בך. אילו ידעת מה מדברים הכל מאחורי גבך, לא היה עולה בדעתך להיות 'מוכיח' ו'מחזיר בתשובה' כלל וכלל, ודאי לא 'אדם חשוב' שכמותי שהכל חולקים לו כבוד, והכל באים לשאול בעצתו ומחפשים את קרבתו...
יתכן ונראה למי מהקוראים שהגזמתי, ולא היא, אלה אינם, אלא אחד ממאה. מדברים ששמעתי במו אוזני, במשך ימי חיי, מפי אנשים, שהעיז מישהו להעיר להם, אף על עבירה פעוטה שעשו. ולא עוד, אלא שחמתם עלתה וגאתה, כעסם עלה והתלהט כאותו הר-געש בטרם התפרצותו. במקום 'מוכיחים' הפכו הם להיות 'מוכיחים'. יצא אפוא, בסופו של דבר, שהמוכיח, שכוונתו היתה לשם שמים, וחפצו היה לתקן את זולתו ולהצילו מעונשי שמים, לא רק שלא השיג את יעדו, אלא אף החטיא את המוּכַח באופן קשה וחמור ביותר. אז יוצא, שהמוכיח אף הוא, חטא בעוברו על הלאו של "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד), שמשמעותו, שאל לו לאדם לגרום לזולתו חטא אף לא בשוגג. אם אותה הערה עדינה ומנומסת גרמה למקבלה לעבור עבירות כנ"ל, הרי עבר 'המוכיח' עבירה גדולה וחמורה. מסקנה: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע"! (יבמות סה, ב) אנו פטורים ואף מנועים מלומר תוכחה באופן שתוצאתה תהיה שלילית!
מאידך: אמר רבי אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח"?! כדי להוכיח צריך האדם להיות בר-דעת, נקי כפיים ובר לבב לרדת לעומק נפשו של המוכח ולהבין את הסיבות שגרמו לו לעבור את העבירה. לנסח את דברי התוכחה בטוב טעם ודעת, כדי לעורר בלב המוכח רגשי חרטה על המעשה שעשה שאינו הגון ואת הרצון שכדאי לו לשנות דרכו.
לכן, מצוות תוכחה היא מן הקשות ביותר ליישום.
כיצד אפשר לתקן את הזולת מבלי לומר לו דברי תוכחה ומוסר
אבל הנה מצאנו בדברי רבינו זצ"ל, שתי 'מציאות' יקרות מפז. האחת – כיצד נתקן את הזולת מבלי להוכיחו. השנייה – שהסיבה שמזדמן לאדם לראות את מומי זולתו וחסרונותיו, את עוונותיו ואת פשעיו, היא מפני שגם בו מצויים מומים אלה. אלא, שמחמת היותו נוגע בדבר, אין הוא יכול לראותיו. כשם שלעולם לא יראה אדם, אם פניו מפויחים, שבעתיים יקשה על האדם לראות אם יש לכלוך על גבו. צריך הוא אז, למראה אחת מאחור ומראה אחת מלפנים, ואולי למספר מראות, כדי שיצליח בסופו של דבר לראות את המצוי על גבו. הנה כשהקב"ה מסובב לאדם לראות חסרון ומעשה רע אצל בן-ישראל אחר, עליו להבין שפגם זה נמצא גם בו!
צריך הוא אפוא, לתקן את מעשיו, ליבו ומחשבותיו, מפני שזו חובתו בעולמו. אבל אז, כשמתקן את עצמו מתקן הוא גם הרע הטמון אצל אותו אדם ששימש לו כְּמַרְאָה. זאת מפני, שכל ישראל קשורים ומחוברים זה לזה.
כשבינותי בספרים, מצאתי רעיון זה גם בדבריו של מרן הגר"ח מוואלוז'ין זצ"ל:
"והכרת פשעי חבירו, הוא כמו מראה מלוטשת המראה לאדם צורה כצורתו, אם לבן ואם מפוחם. והרואה צורה מפוחמת במראה, הלא ידע כי בנפשו הוא, וליבון הוא צריך. וזהו שאמר 'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים' (משלי כז, יט), הצורה אשר רואה לעומתו במים כן צורת עצמו. 'כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם' מה שהוא רואה ומכיר בחבירו גם בקרבו תכון העול והחטא הלזה, ומה שרואה חטא בחבירו הוא בעצמו יפשפש במעשיו כי יש בו אותו חטא. אבל אמרו (נגעים ב, ה) 'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו', ועל דרך מליצה כל הנגעים של חבירו אדם רואה ומבזהו על זה, אך אינו רואה על ידי זה נגעי עצמו לומר הלא על כי בקרבי כל אלה לכך אני מכיר בפשעי חבירי" (רוח חים אבות ב, א).
רעיון זה הוא מהפכני ביותר מפני, שטבעו של האדם כשהוא רואה חסרונות אצל זולתו, מתחוללות בנפשו שתי תנועות הזורמות בכיוונים מנוגדים. מחד גיסא, כבוד זולתו יורד בעיניו, מאחר והוא רואה בו מעשה רע. ככל שהמעשה יהיה רע יותר, כבוד הזולת יושפל יותר ויותר. מאידך, הוא "מתכבד בקלון חבירו", הווי אומר, רגש הגאווה האישי עולה ומתרומם. שהרי אומר הוא לעצמו: "שישו בני מעיי, שאין אני כמו אותו פלוני, אלא זך וישר אני, אין בי אותה מידה רעה שיש אצל אותו פלוני שראיתיו בקלקלתו". אם אותו אדם שכשל ונכשל איש חשוב ומפורסם הוא, תלמיד חכם וצדיק הוא, הרי שעוצמתן של ההרגשות הנ"ל גדלה והולכת ביחס לישר לגדלותו של אותו אדם. היא יוצרת אצל האדם הרגשת גאווה גדולה: "למרות שכולם חושבים שאותו פלוני איש נכבד וגדול הוא, הרי אני חשוב וגדול ממנו באמת, שהרי שראיתיו בקלקלתו!"
כאן באים רבותינו ומפנים אלינו אצבע מאשימה! לא מתוך גדלותנו ומעלתנו זכינו לראות ולהבחין בחסרון זולתנו, אלא אדרבא, מפני שלקויים אנו באותה מידה רעה שראינו אצל הזולת, אבל לא הצלחנו לעמוד עליה עד עתה, ריחם עלינו השי"ת וגלגל לסביבתנו 'מַרְאָה' אשר תראה לנו את שמתרחש בלבנו ובקרבנו, וזאת בכדי שנזכה לתקן את נפשנו, כמוטל עלינו.
אם אכן נראה את חסרונות זולתנו באור זה, הרי לא רק שלא נוכל להתגאות עליו, אלא אדרבא, בעומק ליבנו נרגיש אליו הכרת הטוב שדרכו זכינו להכיר את חסרונותינו ולתקן את מעשינו. אז נהיה בבחינת אדם המושיט יד לחברו המצוי בבור עמוק, ומעלהו מתוך עומק התהום למישור.
בספרים רבים נמסר רעיון זה בשם רבינו הבעש"ט זצ"ל. המגיד מפולנאה, תלמידו המובהק של הבעש"ט ז"ל כתב:
"שמעתי ממורי שאם נזדמן שראה דבר עבירה או שמע על אחד, יבחין שיש בו שמץ עבירה זו, ושירגש לתקן את עצמו.. שידע שהוא ניתן לו לראות, כדי שיסור הוא עצמו מרע, ויתקן את עצמו שיהיה טוב, ואז גם הרשע יחזור בתשובה, אחר שיכליל אותו עמו על ידי אחדות... שכולם אדם אחד" (תולדות יעקב יוסף לך לך, אות ג).
כך גם כתב הגאון רבי דוד שלמה אייבשיץ זצ"ל, מחבר הספר המפורסם "לבושי שרד", שהיה מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריץ' זצ"ל, עלה לצפת בשנת תקס"ט (1809) ונפטר שנה לאחר מכן.
"הבעש"ט אמר כי האיש אשר הוא נקי לגמרי, ולא פגם כלל מעולם אפילו כל שהוא. אי אפשר לו לראות רע בשום אדם או שישמע מרע שיעשה שום אדם. כי לא יזמין לו השם ית' לראות רע או לשמוע שום רע. ולכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו ואף אם הוא צדיק מ"מ יש בו קצת דקצת מאותו ענין והזמין לו השם ית' ראייה זו, או שמועה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא! ועל ידי זה ישוב גם האיש הזה העושה רע, כי הוא תלוי בו!" (ערבי נחל, לך לך).
הגאון בעל ה"בית הלוי" זצ"ל, רבה של בריסק, כתב: "הנה קבע הקב"ה חוק וכוח בבריאה, - שהאדם משפיע על כל העולם כולו בתשוקותיו, כי כאשר הוא מחזק ומשריש בעצמו את הנטיה ואת התשוקה לדבר מסוים, כך הוא פועל 'על כל העולם כולו'... לחזק או להחליש נטיה זו.
והיה, אם חיזק בקרבו את ההימשכות לטוב, על ידי הרגל רב, ועל ידי מעשים טובים רבים, שעל ידי כל זה התחדשה בו תשוקה חזקה לטוב, הוא משפיע על כל העולם את התשוקה לטוב. וממילא בגללו אנשים מרבים במצוות, כי נמשכים לעשיית טוב.
ולהיפך ח"ו, אם עשה עבירות רבות, וחידש והגביר בעצמו את התשוקה לרע, ועל ידי ההרגל נעשה 'טבע שני', הרי הוא מגביר את התשוקה לעבירה הזו בכל העולם – וממילא, בגללו אנשים מרבים בחטאים, כי טבעם נמשך אחרי הרע יותר מאשר קודם, והוא פועל בכל העולם כולו שתהיה להם התשוקה לאותה עבירה ולאותה תאוה, ואף על פי שעושה אותה בצנעא..." (בית הלוי עה"ת, נח).
שוב רואים אנו את אותו רעיון, שאדם יכול להשפיע על מעשי זולתו לטוב או לרע.
איך נסביר את העובדה שגם צדיקים גדולים רואים לפעמים אנשים שחוטאים
אם ישאל השואל, הלוא, גם לצדיקים הגדולים ביותר יכול לצאת שיראו את המעשים הנפשעים ביותר, כגון: רציחה, גילוי עריות, גזל וכיוצ"ב, כמו שמסופר בתלמוד על רבותינו, גדולי התנאים והאמוראים שראו מעשים כנ"ל. התשובה נמצאת בספר "שפתי צדיקים":
"אמר הרב בוצינא קדישא איש אלקי הבעש"ט ז"ל נשמתו בגנזי מרומים, שאין במציאות שיהיה אדם רואה לאחד עובר עבירה אא"כ יש בו שמץ מנהו מאותו עבירה עצמה או דוגמתה. על דרך משל, אם רואה לאחד שבא על אשת איש מסתמא שיש בו שמץ מזה, מעין אותו עבירה, והיינו גאוה. שאמרו חז"ל (סוטה ד, ב) כל המתגאה כאילו בא על אשת איש, או שרואה שעובד עבודה זרה מסתמא יש בו שמץ מזה והיינו כעם שאמרו ז"ל כל הכועס כאילו עובד ע"ז, ועל דרך זה בכל העבירות. ומראין לו מן השמים כדי שיזכור ויעשה תשובה" (שפתי צדיקים, וירא יד, ב).
הדברים מתבארים על פי דברי חז"ל, שצדיקים שגגות נחשבים להם כזדונות (ב"מ לג, ב), מפני שעל פי דרגתם הקב"ה מדקדק איתם כחוט השערה (יבמות קכא, ב). לכן אמרו חז"ל, שגאווה אצל צדיק נחשבת לעבירה כל כך חמורה, כמו איסור אשת איש אצל אדם פשוט. על פי זה מובן, מה שסופר על הבעש"ט זצ"ל בעצמו:
"ואמרו מגידי אמת שפעם אחת ראה הבעש"ט הקדוש נבג"מ לאחד שחילל שבת, פשפש ומצא בעצמו, ששימש עם צורבא מרבנן, טרם שלמד [הצורבא מרבנן] ממנו דברי תורה, והיינו חילול שבת כי תלמיד חכם דומה לשבת" (שם).
פירוש, שהבעש"ט ז"ל הודאג למה גילגלו לו, בהשגחה פרטית, לראות חילול שבת, אות הוא מן השמים שגם בידיו יש חטא של חילול שבת. הרי ודאי וודאי הוא, שלא חילל שבת ח"ו במזיד. אף בשוגג לא יתכן שחילל שבת, שהרי "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר" (שמואל א ב, ט). אם כן המשיך לחפש ולסרוק כל דקה ודקה מה עשה וכיצד נהג. זו גדולתם של קדושי עליון שזוכרים הם את כל מה שעשו בכל רגע ורגע. עד שמצא שביקש מתלמיד חכם שיעשה עבורו דבר מה. דבר שהוא אסור בהחלט. מפני, שתלמיד חכם יש לנהוג בו כבוד ולא להשתמש בו כמשרת. אם אותו תלמיד חכם היה לומד אצל הבעש"ט והיה נחשב לתלמידו היה מותר לו להשתמש בו שכן, מותר לרב להשתמש בתלמידו כפי ששנינו: "כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו" (כתובות צו, א). אבל מאחר והוא לא לימדו תורה לפני כן, היה אסור לו להשתמש בו, והרי בזוה"ק כתוב, שתלמיד חכם הוא בדרגת קדושה של שבת, אזי, מי שמחלל כבוד תלמיד חכם כאילו חילל שבת. הרי לפנינו משוואה ישרה ומובנת.
לפנינו מפתח לפענוח המראות הרעות שאנו רואים 'במקרה'. ראשית עלינו ללמוד בדברי חז"ל את מערכת הערכים, רק הם ברוח קודשם יכולים לקבוע שאיסור "אשת איש" שווה ערך לאיסור "גאווה", שאיסור "כעס" שווה ערך לאיסור "עבודה זרה" וכיוצ"ב. כשם שאנו שומעים, לשם דוגמא, שארבעה שקלים שווים בערכם לדולר אחד. או מערכת של ערכים שווים בכל תחום שהוא.
אבל יש לחזור ולהדגיש, שכל המדובר הוא אם האדם ראה באופן מקרי מישהו שעבר עבירה. מפני שאם אדם יצא לעיר מסוימת או לרחוב מסוים בשבת, הרי יראה שכולם מחללים שם שבת, ודאי שמראה עיניו לא בא ללמד את המצוי בקרבו. כל מה שלימדונו רבותינו, שכשרואה באופן מקרי עבירה באופן בלתי צפוי, או אצל אדם שלא היה אמור לעשות את אותו מעשה העבירה, הרי שהיוצא מן הכלל, ללמד אותו על עצמו יצא!
הרי לנו עצה יעילה כיצד להתייחס אל המגרעות והכישלונות של האנשים הסובבים אותנו והעומדים בקשר איתנו בחיי היום יום. במקום לבקר אותם, להשתעשע בחולשותיהם ולהשמיצם, עלינו לפקוח עיניים ולמצוא בעצמנו את אותן החולשות או הדומות להן – בדקות או בגסות – ולתקנן. כי לא לחינם הראונו משמים את כל זה.
מעשה טוב של תשובה ותיקון עצמי של יהודי אחד, מתקן גם את האחרים
כאן מגיעים אנו לחידוש השני שבדברי רבותינו, שאם אדם מתקן את חסרונותיו ומומיו הרוחניים, הוא מתקן בכך גם חסרון דומה הנמצא אצל יהודים נוספים. השאלה שעלינו לענות עליה היא, כיצד נעשה מהלך זה? הלוא, אם לפנינו שני חברים רעבים ללחם, האם כשיאכל האחד מהם ו'יתקן' את רעבונו, האם בכך הוא יכול לתקן את רעב חבירו? ודאי שלא! הוא אמנם יהיה שבע אבל חבירו ישאר רעב. אם כן, כיצד ברוחניות המהלך שונה?
כדי להבין זאת, עלינו לרדת לעומק עניין כלל ישראל. כתב רבינו משה קורדווירו ז"ל:
"כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק זה, ובזה חלק זה... וכן מטעם זה ישראל ערבים זה לזה (שבועות לט, א), מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחבירו, וכשחוטא האחד פוגם עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו" (תומר דבורה פ"א, מידה ד).
יוצא אפוא, שכל ישראל הם כמו אצבעות של יד אחת. כלומר, למרות שממבט חיצוני כל יהודי הוא נפרד ונבדל מחברו, אבל לאמיתו של דבר כולם קשורים ומחוברים זה לזה, לטוב ולרע.
לאמיתו של דבר, יסוד חשוב זה מפורש הוא בתנ"ך במקומות רבים: כשכשל יהושע במלחמת העי ונפלו כשלושים וששה איש (יהושע ז, ה), אמר הקב"ה למשה, שהסיבה היא "חָטָא יִשְׂרָאֵל" (שם, יא). לאחר בדיקה וחקירה נמצא שאיש אחד, אכן חטא בעוברו על החרם ונטל שלל ממה שכבשו ביריחו. בגלל חטא זה הובסו במלחמה. לאחר שענשו את עכן 'נרפאה המחלה', שוב יצאו לקרב וניצחו. אם כן, בביטוי של השי"ת 'חטא ישראל' אנו רואים, שחטא היחיד גורם נזק לעם כולו. ההסבר הוא, כשם שאם יחדור מסמר מזוהם לבוהן רגלו של אדם, אזי כל גופו יחלה, חומו יעלה, הוא יפול למשכב ועלול אף למות. הרי לנו, שדקירה מזהמת במקום אחד של הגוף הופכת את כל הגוף לחולה. כך גם להיפך, נותנים לאדם זריקה ובה תרופה למחלתו והיא מרפאה את כל הגוף. יוצא אפוא, שריפוי בנקודה אחת בגוף בכוחה לתקן את כל הגוף. כך גם אצל עם ישראל, כשבן ישראל אחד מתקן את חטאו וחסרונותיו, הרי שבכך הוא גורם לתיקון אצל כל כלל ישראל! בראש ובראשונה אצל אותו יהודי שמן השמים סיבבו שיראה את חטאו.
בספר "חרדים" (סו) דייק מן הביטוי 'בשבעים נפש' (שמות א, ה), ש"נפש כל ישראל עצם אחד" ולכן, "בהצדיק אדם נפשו בכל ישראל יעשה רושם" כלומר, המעשה הטוב של האחד גורם להתעלות אצל כולם – והוא ממשיך: "וכן, בהחטיא נפשו, בכל ישראל יעשה רושם". ומבאר בעל החרדים, שבעניין תשובה מבואר יסוד זה בפסוקים: "שובה ישראל" בלשון יחיד, ואחר כך כתוב: "קחו עמכם דברים" בלשון רבים ואחר כך כשמדברים על מחילה שוב הכוונה על רבים: "כי שב אפי ממנו", ופירשו חז"ל: "אפילו אחד שיעשה תשובה, כבר ישוב חרון אף ה' מכולם", ומדוע? – אלא, שביאור העניין כנ"ל, כאשר היחיד עושה תשובה הוא גורם על ידי זה שכולם יהרהרו בתשובה, ועל ידי כך ישוב חרון אף ה' מכולם, "ונמצא מזכה אחרים"!
מפורסמת אמרה בשם רבי ישראל סלנטר זצ"ל: "כשהפרוש מתחזק בלימודו, בזה הוא שומר על הסטודנט בפריז מלהתנצר"...
מתי יש לתלות את חטאי הזולת בחטאי עצמו, ומתי עליו לחשוד בזולת?
כשאנו רואים את כל דברי רבותינו הנ"ל, יכול האדם להגיע למסקנה, שמוטל עלינו להתעלם לחלוטין מכל מה שעיננו רואות ומכל מה שאוזננו שומעות, ולא היא! שהלוא, חז"ל גינו את גדליה בן אחיקם, שהוגד לו שרוצים לרוצחו נפש אבל הוא סירב לקבל לשון הרע, וסירב להאמין שאמנם, יש מישהו שמסוגל למעשה נפשע כל כך, ולכן נתן לאותו רוצח להיכנס אליו לחדר ביחידות, וכך הצליח לרצוח אותו ולחסל את שארית הפליטה שהיתה בארץ ישראל, לאחר חורבן בית ראשון. חז"ל דונהו כ'מאבד עצמו לדעת'. מפני, שאמנם אסור לאדם לקבל לשון הרע, אבל "למיחש מיהא בעי"! כלומר, עלינו לנהוג על פי הכלל: 'כבדהו וחשדהו', כפי שלמדונו רבותינו במסכת דרך ארץ רבה (פ"ה):
"לעולם יהיו כל בני אדם חשובין לפניך כלסטים והוי מכבדן כרבן גמליאל. ומעשה ברבי יהושע, שהשכים אצלו אדם ונתן לו אכילה ושתיה והעלהו לגג לשכב ונטל סולם מתחתיו. מה עשה אותו האיש, עמד בחצי הלילה ונטל את הכלים וכרכן בטליתו, וכיון שביקש לירד נפל מן הגג ונשברה מפרקתו. לשחרית השכים רבי יהושע ובא מצאו כשהוא נופל, אמר לו: 'ריקה כך עושין בני אדם שכמותך'? אמר לו: 'רבי לא הייתי יודע שנטלת את הסולם מתחתי'. אמר לו: 'ריקה אי אתה יודע שמאמש היינו זהירין בך'. מכאן א"ר יהושע לעולם יהיו כל בני אדם בעיניך כלסטים! והוי מכבדן כרבן גמליאל".
למען הסר ספק, זה שהאדם דן את זולתו לכף זכות ואת עצמו לכף חובה, זה שהאדם מקיים בנפשו את דרישתו של הרמב"ן באגרתו המפורסמת:
"וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא, עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ, חֲשׁוֹב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד".
אין משמעותו שהאדם הופך לחסר דעת ותבונה, עדיין עליו להפעיל את חכמתו ולנקוט אמצעי זהירות, כדי לשמור על נפשו וממונו.
סיכום: רבינו ה"שפת אמת" ז"ל פירש על דרך הרמז, שאדם שרואה חטא של חבירו סימן שגם בו מצוי, ובכך שיחזיר את עצמו בתשובה יחזיר גם את זולתו. שורש חידוש זה הוא, שכל ישראל הם נשמה אחת גדולה. הבעש"ט והגר"ח ז"ל אמרו, שהזולת מהווה את המראה עבורך, הרואה טוב בחברו סימן שגם הוא טוב. הרואה רע בחברו, סימן שהוא רע. למרות הכל, על האדם לנקוט בכלל 'כבדהו וחשדהו'.
