שיחתו השבועית של

ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת

גדול כבוד הבריות!

פרשת אמור – שנת תשע"א

כהן גדול ונזיר חייבים להיטמא למת מצוה

"וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו  וגו' וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא"  (ויקרא כא, י-יא). פירש"י: "לאביו ולאמו לא יטמא - לא בא אלא להתיר לו מת מצוה".

ובמשנה שנינו: "כֹּהֵן גָדוֹל וְנָזִיר אֵינָן מִטַּמְּאִין לִקְרוֹבֵיהֶן, אֲבָל מִטַּמְּאִין לְמֵת מִצְוָה" (נזיר ז, א).

בפרשתנו נאמר, שלמרות שלכהן הדיוט מותר להיטמא לשבעת קרוביו, הרי שלכהן גדול גם זה אסור, ולא עוד שמצווה להמשיך בעבודתו בתוך בית המקדש, ונאסר עליו אף לצאת, להלוויה של אביו.

והנה, למרות כל זאת, אם כהן גדול הולך בדרך וראה - 'מת מצוה' - שמוטל מת שאין לו קוברים, אסור לו להמשיך בדרכו, אלא מוטלת עליו החובה לעסוק בקבורת המת, מלאכה לא מכובדת לכל הדעות. מקצוע 'קברן' אינו מן המקצועות המבוקשים, על דרך המיעוט! ומה עוד, שקיימת הסתברות גבוהה, שאותה גוויה נמצאת במצב קשה של התפוררות וריקבון, ואז הטיפול בה הוא כבר ממש משימה קשה ומעוררת צמרמורת. ולמרות זאת, על הכהן הגדול – האדם בעל המעמד המכובד ביותר בכלל ישראל, מוטלת חובה, שאין הוא ראשי להשתמט הימנה, להיות קברן ולחפור קבר לאותו מת. גם לנזיר, כידוע, אסור להיטמא אף לאביו ולאמו, למרות זאת, דרשו שנטמא הוא למת-מצוה.

כמו כן, אדם שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ופגע במת-מצוה, הרי זה נטמא לאותו המת. אף על פי שהוא הולך לעשות אחת מן המצוות החשובות ביותר: קרבן פסח או מילה, שחייבים על ביטולן כרת, יניח את המצוה ויטמא למת, אף אם כתוצאה מכך לא יקריב קורבן פסח באותה שנה!

וכך ניסח זאת רבינו משה ז"ל: "כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו ואיזהו מת מצוה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברין דבר זה הלכה מפי הקבלה במה דברים אמורים כשהיה הכהן לבדו ואין עמו אחר ואפילו קרא שם בדרך ואין לו עונה אבל אם כשיקרא אחרים עונים אותו אין זה מת מצוה אלא יקרא לאחרים ויבואו ויעסקו בו" (רמב"ם הל' אבל ג, ח).

ובתלמוד ביארו, שטעמה של הלכה זו הוא מפני, שכבוד הבריות – שלא יהיה המת מוטל בביזיון, ללא קבורה, פן יסריח או יאכלוהו כלבים – דוחה את מצוות קרבן פסח ומילה (ברכות יט, ב. כ, א).

יש מן הראשונים שלמדו מכאן הלכה כללית, שכשם שמצוות קרבן פסח ומילה נדחות מפני כבוד המת, בשב ואל תעשה, כך שאר המצוות שבתורה נדחות מפני כבוד הבריות בשב ואל תעשה, ודין תורה הוא. שאף במת-מצוה, לא מצות הקבורה היא שדוחה את מצות הפסח, אלא כבוד הבריות, שהמת לא יהיה מוטל בביזיון שעה אחת, הוא זה שדוחה אותה (בריטב"א ברכות, שם). שמצות קבורה אין בכוחה לדחות מצוה אחרת, שאין עושה דוחה עשה.

כשהרמב"ם מסכם את תפקידיו של הדיין, הוא כותב כך: "ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם" (הל' סנהדרין כד, י). ודייקו האחרונים בדבריו, שאף ביחס לגוי ישנו הכלל של "גדול כבוד הבריות".

הרי לנו, עד כמה גדול כבוד האדם באמות המידה של התורה.

במסכת בבא קמא מצינו, שכשיהושע כבש את ארץ ישראל, קבע מסגרת לעתיד שהתקבלה על דעת כל השבטים:

"תנו רבנן עשרה תנאין התנה יהושע... ומת מצוה קונה מקומו" (פ, ב. פא, א), ופירש"י: "מקומו - מקום שנפל שם בעת מותו קנאו לקבורה ואין בעל השדה מעכב עליו".

וכך נפסק להלכה: "עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו בשעה שחלק את הארץ ואלו הן... שמת מצוה קונה מקומו ונקבר במקום שימצא בו" (רמב"ם, הל' נזקי ממון ה, ג).

כלומר, שהנושא של כבוד האדם הוא כל כך חשוב, שאם נמצאה גופתו של אדם בשדה מסוימת, אין הוא רשאי לסלקה משדהו, אלא חייב הוא לתת בשטחו שטח כדי לקוברה.

ואכן, מצינו לתנא רבי עקיבא, שאמר במסכת אבות: "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (אבות ג, יד).

מחמת כבוד הבריות, חייבים להרוג בהמה העלולה להזכיר "קלון-הבריות"!

מסופר בתורה, שכשבלעם רכב על אתונו כדי לקלל את ישראל, היא סטתה מן הדרך. וכשבלעם היכה אותה, היא פתחה את פיה והוכיחה אותו והוא לא יכול היה לעמוד בתוכחתה. אז, נגלה אליו מלאך ה' ואמר לו:

"אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי" (במדבר כב, לג). ופירש"י: "ואותה החייתי - (במ"ר) ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה כמו שכתוב ויאמר לא, הרגתיה! שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב. שחס המקום על כבוד הבריות וכן (ויקרא כ, טו) 'ואת הבהמה תהרוגו' וכן (שם, טז) 'והרגת את האשה ואת הבהמה' ".

נבאר את דבריו הק': במדרש דרשו מפסוק זה: " 'גם אותך הרגתי ואותה החייתי' מיכן את למד שהרג את האתון" (במ"ר כ, טו). ברם, בעל המדרש דייק זאת מהכתוב, אבל לא נתן  טעם למקרא. בא רבינו וביאר זאת על סמך מדרש אחר:

" 'וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה' ['לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמה']  (ויקרא כ, טז), אם אדם חטא בהמה מה חטאת אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה" (בר"ר טו, ז).

אבל גם כאן לא פירש בעל המדרש, ומה בכך שיאמרו: "זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה"? ובא רש"י והסביר, שיש בכך פגיעה 'בכבוד-הבריות'. אם כשהבמה תעבור היא תזכיר לאנשים את שיפלותו של אותו אדם, שהתדרדר עד למצב של בהמה, הרי יהיה בכך ביזיון לכל הבריות, השפלה ופיחות במעמדו של "צלם אלוקים", ולכן ציוותה התורה להרוג את הבהמה, שלמרות שלא עשתה שום חטא. כך למד רש"י גם במעשה של בלעם. העובדה, שהאתון הוכיחה את בלעם על התנהגותו הבלתי מוסרית כלפיה, ובפיו לא היתה תשובה, הווי אומר, שלגדול שבחכמי ובנביאי אומות העולם, אין מה להשיב לבהמה. אם כן, מכאן ולהבא, כל מי שיראה את האתון ייזכר ויספר לכולם, מעשה הפוגע 'בכבוד הבריות', ומהווה אות-קלון  ל'צלם אלוקים'. זו הסיבה, שהמלאך הרג את האתון, אף שלא היה עוול במעשיה.

חייבים לשמור אפילו על כבודו של פושע גדול!

"וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ" (דברים כא, כב-כג).

גם אם אדם רשע ופשע ונגזר דינו למיתת בית-דין, דבר שהיה נדיר ביותר, הרי שיש לכבד את הצלם אלוקים שבו, ולקוברו במהירות האפשרית. כפי שהדברים נוסחו בדבריו של הרמב"ם:

"כיצד מצות הנתלין... ותולהו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד ואם לן עוברין עליו בלא תעשה שנאמר לא תלין נבלתו על העץ. ומצות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין ביום ההריגה שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא. ולא הרוגי בית דין בלבד אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו" (הל' סנהדרין טו, ז-ח).

להבדיל מאומות העולם, שהיו תולים בני אדם בככר מרכזי, בנוכחות קהל המונים. וכך נהוג בימינו עדיין במדינות ערב. גם בארצות אירופה הנוצריות, היה נהוג, שכופרים בנצרות, מכשפות ועוד אחרים שנידונו לשריפה, היו מבצעים בהם את גזר הדין הקשה והאכזרי, במרכז העיר בנוכחות כלל תושבי העיר.

ובטעמו של דבר פירש"י: "כי קללת א-להים תלוי - זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו, משל לשני אחים תאומים שהיו דומים זה לזה. אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר המלך תלוי צוה המלך והורידוהו".

כלומר, העובדה שהאדם נוצר מצלם אלוקים, מחייבת להשאירו תלוי על העץ זמן מועט ביותר. כי בכך נפגע כבוד הבריות, שהוא צלם אלוקים!

דור המבול הושמדו מן העולם מפני, שאיבדו את צלם אלוקים

הנה בדברי רבינו הרמב"ן מצאנו הארה חשובה מאוד, בביאור הנושא שלפנינו:

"והנכון בעיני, כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה, ואיננו ראוי להיות רוח א-להים בקרבו. והענין כי הא-להים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש אשר ניתן בו, והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח א-להים בקרבו, כי הוא גופני לא א-להי" (רמב"ן בראשית ו, ג).

רבינו ז"ל מסביר, שהסיבה שהקב"ה מחה את מין האדם מן העולם, היא מפני, שהם חדלו להיות צלם אלוקים, אלא 'נמשל כבהמות נדמו' – הפכו להיות דומים לבהמות.

והנלענ"ד לבאר בדבריו העמוקים, הנה, כשהשי"ת אמר לפמליה של מעלה: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כו), היתה הכוונה, לאדם שנעלה ועליון על כל הברואים, הן הגשמיים והן הרוחניים. שהרי אמר השי"ת למלאכים, "חכמתו מרובה משלכם" (בר"ר יז, ד). מלבד זאת, שנשמתו היתה גבוהה יותר משל המלאכים, גם גופו היה בנוי באופן שהוא יכול להתקיים לנצח. רק משמרד האדם בבוראו, חטא ואכל מעץ הדעת, אזי, הפך גופו להיות בן-מוות, ונשמתו נפלה מאוד באיכותה. מפני, שברגע שהוא התחיל להתפעל ממראה העיניים, הוא נהג כמנהג בהמה, ועוד גרוע ממנה, שהרי אין הבהמה אוכלת לעולם דבר שמזיק לה, והוא התדרדר עד כדי אכילה מעץ הדעת, כמש"כ: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ו). ומשעה שאכל מעץ הדעת, הפך להיות גופו דומה לגופם של הבהמות, שמן העפר ואל העפר ישוב!

אי לכך, שרואים מת מוטל, הרי שבכך כל אדם נזכר בחטא אדם הראשון, שהאדם נפל ממצב רוחני עליון ביותר, שהיה כביכול, 'תאום של המלך', שהרי אמר הקב"ה לאדם הראשון, שהוא ממנה אותו להיות מלך על כל התחתונים, כמו שפירש"י את המילה "ורדו" – לשון שלטון, שישלוט האדם בכל הנבראים.

"שכך הוא אומר לאדם הראשון אם זכית כשם שאני מלך על העליונים כך אעשה אותך מלך על התחתונים שנאמר (בראשית ב) 'ויקח ה' א-להים את האדם'... כיון שחטא סלק שכינתו ממנו" (תנחומא בחוקותי, פ"ג).

אם כן, בשעה שאדם יורד מדרגתו, הוא פוגע בכך בכבוד הבריות שנעשו בצלם אלוקים, מפני שהוא נעשה מהעליון שבמלאכים לתחתון שבחיות, כמו שכתב הגר"א: "מצד הגוף והנפש, האדם הוא גרוע מכל החי, אבל מצד הרוח והנשמה גדול מכולם" (אבן שלמה א, ו).

וכך כתב רבינו יונה ב"שערי תשובה":

"כִּי הָיִיתִי עַל הַנֶּפֶשׁ הַיְקָרָה אַכְזָרִי... אֵיךּ נִמְשַׁלְתִּי כַּבְּהֵמוֹת נִדְמֵיתִי וְהָלַכְתִּי אַחֲרֵי יִצְרִי כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְתָעִיתִי מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל. וְהִנֵּה הַבּוֹרֵא נָפַח בְּאַפִּי נִשְׁמַת - חַיִּים חַכְמַת - לֵב וְטוֹבַת - שֵׂכֶל לְהַכִּירוֹ וּלְיִרְאָה מִלְּפָנָיו וְלִמְשׁוֹל בַּגּוּף וְכָל תּוֹלְדוֹתָיו, כַּאֲשֶׁר הִמְשִׁילָהּ עַל שְׁאָר בַּעֲלֵי - חַיִּים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים, מֵאֲשֶׁר יָקְרָה בְּעֵינָיו נִכְבָּדָה, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר בַּעֲבוּר זֹאת נִבְרֵאתִי וַיְהִי בִי הֵפֶךְ מִזֶּה... וְעוֹד, כִּי כְּמִשְׁפָּט הַבְּהֵמָה לֹא עָשִׂיתִי, אֲבָל שָׁפַלְתִּי מִמֶּנָּה, כִּי יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי, וְשִׁלַּחְתִּי נַפְשִׁי לַחָפְשִׁי מֵאֲדוֹנֶיהָ" (א, י).

יוצא אפוא, שעצם זה שהאדם מת יש בכך משום פגיעה בצלם אלוקים, ועל אחת כמה וכמה, כשהאדם בחייו נוהג כמעשה בהמה. לכן, הקפידה התורה על כך שיש לקבור את המת במהירות האפשרית, ועל כך שלא תמצא בהמה שתעורר באדם זיכרונות על אנשים שהחשיבו את עצמם כבהמות, בכך שנהגו עמהן כמנהג בהמה!

ברור אפוא לכולנו, שהמוסר ההשכל הנלמד מכל זה הוא, שעלינו להוקיר את הנשמה שבקרבנו, ולהבין, שתפקידנו בעולם הזה לעלות ולהתעלות ללא הרף. אז האדם אכן דומה 'לאחיו התאום' של המלך, כמו שאמרה התורה: "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב).

מו"ר הגאון רבי חיים שמולביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, היה נוהג להביא את דברי המדרש על המעשה של אשת פוטיפר שהתאמצה מאוד, יום יום ושעה שעה,  לפתות את יוסף הצדיק ולהטותו מן הדרך, אבל יוסף סירב להיענות לה:

"וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו" (בראשית לט, ח), ואחז"ל: "אמר לה, למוד הוא הקב"ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה, לאברהם, קח נא את בנך, אשמע לך, ושמא אבחר ואפסל מן הקרבן, ד"א אמר לה למוד הקב"ה להיות נגלה על אהובי בית אבא בלילה וכו', אשמע לך, ושמא יגלה עלי הקב"ה וימצא אותי טמא, ד"א אמר לה אדם הראשון על מצוה קלה נצטוה, ועבר ונטרד מגן עדן וכו', ראובן וכו' ניטלה בכורתו וניתנה לי, אשמע לך, ואדחה מבכורתי וכו' " (בר"ר פז, ה).

ותמה הגר"ח זצ"ל: הלוא פלא הוא, עומדת אשת-איש מושחתת, המנסה לפתות אותו לטובתה ולהנאתה, לעבירה חמורה שאף בן-נח מוזהר עליה, והנה עומד יוסף ומדבר איתה על דברים נשגבים, שמא הוא יבחר לעולה? או שמא, הוא יהיה נביא, כמו שאביו, סבו וסב סבו היו נביאים, והמעשה יפסול אותו מקורבן ומנבואה וכיוצ"ב. וכי הדברים האלה מדברים אל ליבה?! וכי בכלל מבינה היא מושגים כאלה? רואים מכאן, שהדבר שצריך האדם להחדיר לעצמו הוא, "גדלות האדם", ושחטא ועוון יכולים לפוגמו ולפוסלו מלהגיע לדרגות גבוהות. ואם לאותה מרשעת נאמרו הדברים, סימן הדבר שאף היא מסוגלת להבין זאת! (שיחות מוסר, פר' אחרי תשל"א, מאמר סו, מהדורת תשסב).

סיכום: כהן ונזיר אסור להיטמא למת, שיש מי שיקבור אותו. אבל, אם מת מוטל בלי קובר, אף לכהן גדול מותר לקוברו. אף אדם שהולך לעשות מצוה חשובה ביותר – פסח או מילה – ונתקל במת-מצוה, חייב לעסוק בקבורתו, אפילו אם לא יוכל לקיים את המצוה, משום שיש בכך פגיעה ב'כבוד-הבריות'. אף בהמה שנכשל בה אדם ונהג בה כמנהג בהמות, יש להורגה, מפני שהיא מזכירה לאנשים זיכרון שיש בו משום פגיעה ב"כבוד האדם", "צלם אלוקים".

http://www.emuna.info/index.php/--q/item/318-פרשת-אמור-–גדול-כבוד-הבריות

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות יהודה בן אורה לרגל יום הולדתו ב-ז באייר התשס"ג ויזכה להתברך בתוך כל ישראל בטוב הנראה והנגלה ברוחניות וגשמיות וילך תמיד בדרכים טובות וישרות בדרך התורה והמצוות והמעשים הטובים אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד.