איך ללמוד תורה
שיחתו השבועית של
ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת
ההכנה לקבלת התורה – לברוח מגאווה וללמדה לכל ללא תמורה
פרשת במדבר – שנת תשע"ב
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (במדבר א, א) ובמדרש: "אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני" (במ"ר א, ז).
המדרש עמד על השאלה, למה מספר הפסוק שהדיבור היה במדבר סיני, לשם מה נחוצה לנו ידיעה זו? הלוא התורה אינה ספר היסטוריה. התורה היא ספר לימוד כמו שאמרו קדמונים: "תורה מלשון הוראה", אם כן, בכל משפט ובכל מילה צריך להיות דבר מה, שיחכים אותנו ויורה לנו את הדרך אשר נלך בה. לכן פירשו, שהמילה 'במדבר' באה ללמדנו, שכדי שיקנה האדם את התורה, צריך הוא לעשות עצמו 'הפקר כמדבר', כלומר, להגיע למידת הענווה. אבל כל זמן שלא הגיע למידת הענווה, לא יכול הוא לרכוש את חכמת התורה.
למה אם אין לאדם הכנה נפשית נאותה, לא יוכל לרכוש את התורה?
כאן לפנינו, שני לימודים חדשים וחשובים, הראשון – שלימוד התורה צריך הכנה מסוימת, ובאם היא תחסר לא יוכל ללמדה, וכמובן, שהדבר תמוה. הלוא, בעולם חכמות רבות, ובדורות האחרונים נוספו הרבה ענפי מדע חדשים, ומרות שנאמר שיש מ"ט שערי בינה, הרי שכל אחד מהם מתחלק להרבה תת-שערים, ומעולם לא שמענו שחכמה כלשהי, צריכה הכנה נפשית ברכישת מידה רוחנית מסוימת כדי ללומדה, ובאם תחסר לו אותה הכנה מוסרית לא יוכל לרכוש את החכמה. הבה ניקח לדוגמא: פיזיקה, כימיה, מתמטיקה, משפטים ואפילו פילוסופיה, יכול להתמחות בהם על בוריים כל אדם שהוא, אף אם יהיה רשע שברשעים וגאוותן שבגאים! אם כן, מה נשתנתה התורה מכל החכמות?!
הלימוד השני – שההכנה הנצרכת ללימוד התורה, היא רכישת מידת הענווה. גם כאן תמהים אנו, למרות שכולנו מוקירים ומהללים מידה נפלאה זו, וכולנו מודעים שהיא נחוצה כדי להגיע לשלמות האדם, אבל למה דווקא היא נצרכת כדי ללמוד את חכמת התורה? אנו יכולים להבין, שצריך האדם ליגיעה ולמאמץ, לדעת ולתבונה, כדי להבין את החכמה העמוקה של התורה. אבל "ענווה" למה?!
על השאלה הראשונה השיב המהר"ל ז"ל: "מפני כי התורה הוא השכל העליון וקשה לקנות התורה שהיא שכל העליון, לכך צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה ואם לא כן לא יקבל אותה" (נתיב התורה, פ"ג).
האדם הוא ייצור גשמי כפי שמוזכר בתורה שהקב"ה עשה אותו "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז) ולכן, נאמר לו לאחר החטא: "עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (ג, יט). ניתן לראות זאת גם בחוש, הלוא כל הגוף הולך ונבנה מן האוכל אשר הוא אוכל, הבא מן הצומח ומן החי, שגם הם מן העפר נוצרו. אי לכך, כל המדעים כולם, אותם שהוזכרו וגם כל ייתר האחרים, העוסקים ב"עולם החומר" על כל רבדיו ואופניו, אפילו האסטרונומיה והאסטרופיזיקה העוסקים בגרמי השמים המרוחקים, הלוא גם הם אינם, אלא עפר, בין אם אלה כוכבים מאירים, שבהם העפר נמצא במצב של בערה ובין אם אלה כוכבים 'קרים', דוגמת כוכבי הלכת המקיפים אותנו. לכן יכול האדם ללמוד כל המדעים שהם מבלי כל הכנה שהיא, מפני שבעצם מהותו הוא כבר מוכן להם, הוא חומרי והם חומריים. מסיבה זאת, אף אם יהיה האדם רע ורשע בתכלית, יכול הוא להגיע בחכמתו ובהשכלתו לדרגת 'גדול חכמי תבל', כמו שהגיע בתקופה הקדומה ביון, אריסטו, שעליו כתב הרמב"ם, שבכל החכמה שיש תחת השמים לא קם חכם כמותו! אגב, קביעה זו תקפה כנראה אפילו עד ימינו, כשהרבה מהמומחים בתחום "ההיסטוריה של המדע", שותפים לדעה הנ"ל. יחד עם זאת, כידוע, היה אריסטו אדם בעל מידות מושחתות ביותר. וכבר אמר הכתוב: "מָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ירמיה ד, כו). יכול אדם אפוא להיות רע בתכלית וחכם גדול!
אבל חכמת התורה לא מעולם החומר באה, אלא מעצמותו ית', כביכול, נגזרה, כש"כ: "קודשא בריך הוא ואורייתא חד" (נפש החיים ד, י"ט). אם כן, ברור מאליו, כמו שכתב הרמב"ם: "שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף. וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל" (י"ג עקרי אמונה), כך גם לא ישיגו משיגי הגוף את התורה הקדושה, כי היא גבוה מעל גבוה מעל כל העולמות כולם. הדבר נרמז בפסוק "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג), שהמצוה הומשלה לנר והתורה לאור. אם כן, כמו שהנר הוא דבר חומרי, שניתן לראייה ולהבנה, כך גם המצוה קשורה לעולם החומר בין אם זה לולב או תפילין, ובין אם זה שופר וקורבן. ברם, התורה היא אור, כמו שהאור הוא דבר מופשט משכל אנוש, ולמרות ההתקדמות העצומה במדע המודרני, עדיין הגדרת האור לא הושלמה במלואה. תכונותיו שונות בתכלית מכל יישות חומרית שאנו מכירים. למרות שהוא היסוד לכל החיים על פני כדור הארץ, שכן באין אור, אין צמחיה, וממילא, לא חמצן ולא בעלי חיים, על אף שהוא 'עוטף' אותנו כל היום, ונדמה לנו שאנו רואים אותו, הוכח מעבר לכל ספק, "שאת האור אי אפשר לראות", ומה שאנו רואים אינו, אלא 'האור החוזר' מן העצמים ומן המולקולות בהם הוא פוגע.
כך גם התורה, היא נבדלת לא רק מעולם החומר, אלא אף מעולם הרוח, היא נמצאת גבוה אף מן הגדול והנעלה שבמלאכים. יחד עם זאת, היא מחייה את כל העולמות כולם, למן החלקיק האלמנטארי הקטן ביותר ועד הגדולה שבגלקסיות. זה פשר דבריו של המהר"ל, כדי שישיג האדם, השגה כלשהי בתוה"ק, חייב הוא להכין את עצמו.
קבלת התורה מחייבת הכנה רבה
לכן לפני מתן תורה ציוה השי"ת על משה לומר לבני ישראל, שיעשו שלושת "ימי הגבלה", כלומר, שיכינו את עצמם לקבלת התורה. למען האמת, ההכנה היתה ארוכה בהרבה, שבעה שבועות, ארבעים ותשעה יום. כל אותם ימים שבין יציאת מצרים למתן תורה, כלל ישראל הכינו את עצמם למעמד הגדול והנשגב. מבואר בספרים, שגם בימינו אנו, כל אותה תקופה שנקראת "ספירת העומר" נועדה להכנת האדם ליום מתן תורה. ההכנה הנצרכת היא, ניקוי וטיהור נפש האדם מכל שבע המידות הכלולות בו, כשכל אחת מהן מורכבת גם היא משבע יחידות משנה, בסך הכל ארבעים ותשע יום.
כלומר, כדי שאדם יוכל להתחבר, לינוק ולקבל את התורה הוא חייב להתעלות מעל הגשמיות ולהיפך לאדם רוחני. כדי לסבר את האוזן, כשמטוס רוצה לתדלק באוויר, הרי שעליו להגיע לגובה של המטוס המתדלק, להיצמד אליו, מבצע מסובך כשלעצמו, ואז אפשר להעביר צינור ממטוס למטוס ולהעביר את הדלק מן המטוס המתדלק אל המטוס המקבל. אדם הרוצה לינוק חכמה אלוקית אינו יכול לעשות זאת, אלא אם כן יתעלה מעל הגשמיות שלו ויהפך לאיש רוחני.
על השאלה השניה השיב מהר"ל:
"שאין מסוגל לקנין התורה כי אם שיהיה בסגנון המדבר, כדרך שאמרו בעירובין (נד, א) 'אמר רב מתנא מאי דכתיב וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמוד מתקיים בידו'. רצה בזה, אם האדם עושה עצמו הפקר מתוך שהוא בעל ענוה ביותר, ומפקיר עצמו כמו שהמדבר הפקר עד שאינו מתייחד ולא נחשב בעיני עצמו לכלום, אזי ראוי ומוכן הוא אל התורה. ובשביל כך גם האומה הישראלית שהם בעלי ענוה ביותר מכל האומות, כדאיתא בחולין (פט, א) 'לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט' (דברים ז, ז), אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם" (דרשות מהר"ל, דרוש על התורה, עמ' יז).
כאן באה התורה ולימדה, שהמידה הנחוצה ביותר לקבלת התורה היא הענווה. הסיבה היא, ששכל שאדם מרגיש את עצמו נמוך יותר, הוא מרגיש את הבוי"ת ואת התורה גבוהים יותר, כך יכול להתבצע, כביכול, התדלוק לקבל את התורה אל תוך פנימיותו. והוסיף רבינו ז"ל תוספת ביאור ב"נתיב התורה" (פ"ב):
"כי הענוה יש בה מדת פשיטות כי אין מחשיב עצמו לדבר כי זהו עצם הענוה, אבל המחשב עצמו לדבר והוא חשוב בעיניו אין זה מדת הפשיטות, ולפיכך אין התורה שהוא שכל פשוט ראוי לעמוד בו רק במי שהוא פשוט ואין מחשיב עצמו לדבר... וכך התורה גם כן אינה עומדת אלא במי שדעתו שפלה, כי כאשר דעתו שפלה יש לו מדת הפשיטות, ואם אין דעתו שפלה לא תעמוד עמו התורה השכלית".
התורה היא אמת, לכן היא ישרה כש"כ: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים" (תהלים יט, ט), "יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' " (הושע יד, י), ולכן היא נקראת "פשוטה", כלומר אין בה שום עקמומיות. זו התכונה שמאפיינת את האדם שיש בו ענווה, לעומת זאת, אדם שהוא בעל גאווה, הרי שנפשו מפותלת ומסובכת, לכן קשה לדברי התורה לזרום בו, כמאמר הכתוב: "הָאֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). כך אמרו במסכת תענית (ו, א): "אמר רב חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' (ישעיה נה, א), לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה".
חז"ל באו ללמדנו, שכמו שיש חוקיות בעולם החומר וכל אחד מבין, שהמים יכולים לזרום רק ממקום גבוה למקום נמוך, ולעולם לא יוכלו לזרום, בכוחות עצמם ממקום נמוך למקום גבוה. כך גם החוקיות של התורה, שהיא יכולה לזרום רק למקום נמוך, ככל שרוחו של האדם נמוכה ושפלה יותר, כך זורמת אליו התורה בעוצמה גדולה יותר. לכן משה רע"ה שעליו העיד הכתוב: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג), זכה לקבלת התורה בדרגה הגבוהה ביותר שתיתכן.
במסכת נדרים (נה, א) דרשו על הפסוק: " 'וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא' (במדבר כא, יח-כ), כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל נתנה לו התורה במתנה שנאמר: 'וממדבר מתנה' וכיון שנתנה לו נחלו א-ל שנאמר: 'וממתנה נחליאל', וכיון שנחלו א-ל עולה לגדולה שנאמר: 'ומנחליאל במות'. ואם הגביה את עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו שנאמר: 'ומבמות הגיא'. ואם חוזר בו הקדוש ברוך הוא מגביהו".
כדי שאדם יקבל את התורה הוא חייב להפקיר את עצמו, כלומר, לבטל את הגאווה שבקרבו, אז הוא זוכה להתחבר לבוי"ת שזוהי מידת "הדבקות". כי זאת צריכים לדעת, לא ניתן להגיע למידת הדבקות, אלא רק דרך לימוד ועמלות בתורה, לא בשום אופן אחר! אז זוכה האדם לעלות על 'הבמה', כלומר, להנהיג את עם ישראל. כמו שהכרנו את כל גדולי הדורות בעבר, שדרגת הענווה שלהם היתה מדהימה ממש. הגר"א כתב, שאצל כל "גדול דור" יש ניצוץ מנשמת משה (משלי ל, ד). ברור, שזה יתכן רק כשיהיה לו את אותו ניצוץ מדרגת הענווה של משה. אבל, הלוא ידוע, שאדם נידון בכל יום, ואם גדלותו גורמת לו לגבהות ולגאווה כלשהי, מיד הוא נדחה ממחיצתו של הקב"ה. אבל ידוע שהצדיקים נימנים על 'מרי דחושבנא', שעושים בכל יום ויום חשבון נפש. כשמוצא שישנה גבהות בליבו, מיד הוא מרבה בלימוד המוסר, עד שעוקר את הגאווה מליבו ואז הקב"ה מגביהו שוב. כמו שאמרו חז"ל (פסחים סו, ב): "אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו". ולמדו זאת מדבורה הנביאה, שבאמצע השירה שאמרה נפלה בליבה גאווה ומיד הסתלקה ממנה השכינה: "אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מדבורה דכתיב: 'חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל וגו' וכתיב עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר וגו' (שופטים ה, ז-יב)". והיתה צריכה התעוררות רוחנית שתחזור נבואתה. ואפילו על האדם הדומה למלאך, שעליו אמרו "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל" (שבת ל, ב), הרי כשנפל בליבו שמץ של שמץ, של הרהור גאווה כבר הסתלקה חכמתו: "אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו מהלל דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי".
רואים אפוא, שכלל זה: שהתורה יכולה להיות רק אצל בעל ענווה, אין לו שום יוצא מן הכלל. כשם שאפילו חור קטן בצמיג של מכונית גורם ליציאת האוויר ממנו ולעצירת תנועת המכונית, כך גם אצל האדם אף אם גדול הדור יהיה, חכמתו תסתלק ממנו!
והדגיש המהר"ל: "כי אין התורה שייכת רק אל מי שאין לו גאוה והכל שוה אצלו ולזה ראוי התורה. ועוד כי התורה גם כן היא הפקר לעולם, ולכך אין מתייחס אל התורה כי אם מי שהוא הפקר גם כן כמו שהיא התורה. ומה שהתורה היא הפקר, לפי שהתורה אינה מעולם הזה רק מעולם העליון, ולכך התורה היא אל הכל בשוה ואין לאחד חלק יותר מאחר, והכל הוא מצד הפשיטות שבתורה, ולפיכך כאשר הוא עושה עצמו הפקר לכל ויש בו מדת הפשיטות ראוי אליו התורה שהיא הפקר" (שם).
ובמסכת עירובין (נד, א): "אמר ר' אליעזר מאי דכתיב (שיה"ש ה, יג) 'לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם'? אם האדם משים עצמו כערוגה שהכל דשים בה תורתו מתקיימת, ואם לאו אין תורתו מתקיימת".
כלומר, כדי שהתורה תתקיים באדם, הוא צריך להגיע לדרגת ענווה שכלל לא ירגיש את עצמו נפגע משום אדם ובשום מצב. הוא צריך להרגיש את עצמו כ'צינור' שמעביר את התורה מהבורא לכלל ישראל. לכן מצאנו אצל משה, שהתורה הדגישה את גדלות מידת הענווה שלו, ולא מצאנו באף מקום שהודגשו ייתר המידות שהיו בו. הלוא באותה מידה היה יכול להיות כתוב 'והיא משה חכם', שהלוא לא היה חכם כמוהו, שלו נגלו מ"ט שערי בינה. כשם שלא נאמר 'שהאיש משה גיבור', שהלוא גובהו היה עשר אמות, ובעל כוח עצום היה. אלא, שהתורה רצתה להסביר לנו, שרק בזכות הענווה זכה משה רבינו להגיע לאותה דרגת נבואה גבוהה. לכן הוא לא הרגיש שום פגיעה במה שדברו עליו מרים ואהרן, מפני שהוא היה "כערוגה שהכל דשים בה".
ענוותנותו של עמוד ההוראה, מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל
הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ראש ישיבת "קול תורה", שכולם הכירוהו כאחד מענקי התורה בדורנו, היה גם גדול הדור בענווה, באופן שכלל לא ניתן לתיאור ולהבנה. נספר רק סיפור אחד מתוך מאות ואלפי עובדות שהיו:
עד כמה שרבינו נמלט מגינוני כבוד ויקר, ועד כמה לא העלה בדעתו שמגיע לו כבוד בגין תורתו שלמד, תלמד התופעה שרק בודדים עמדו על טיבה:
היה זה לעת כניסתו של רבינו לאירועים ציבוריים כלשהם. והנה, כאשר המנחה או הנואם באותה שעה קידמוהו בתארי כבוד או הזכירו את נוכחותו בקילוסי הערכה, דוגמאת: נמצא עמנו "גאון ישראל, פוסק הדור וכו' " – לא ניכר היה על פני רבינו שינוי כלשהוא, אולם אך ברגע שנקבו בשמו המפורש "רבי שלמה זלמן אויערבאך" – מיד נזדעזע ונתחלחל בקרבו עד מאד. הוא הניע בשתי ידיו לאות ביטול, וארשת של צער ומורת רוח, עטפה את פניו הק'.
מי שעקב אחר הדברים גילה, שכל עוד נאמרו תארי הכבוד, ישב רבינו על מקומו נינוח ושליו – יען שלא העלה בדעתו כלל שהתארים הללו, בעצם, מכוונים אליו, אלא לעמיתיו, גדולי תורה ובעלי הוראה הנוכחים באולם, ואולם כאשר הדובר המשיך ונקב בשמו של רבינו, הוא הופתע מכך, ופניו נשתנו ככרום" (חכו ממתקים ח"ב, עמ' נא).
כשמגיע אדם לדרגת ענווה כזאת, זוכה הוא שהתורה ניתנת לו כמתנה. שהוראותיו מתקבלות בכל מקום, ומאידך, הרי הוא הפקר לכל אחד ואחד, אינו מתבדל מכל החברה, אלא אדרבא, דבוק הוא לכולם. רבינו ז"ל התקיים בו ממדבר מתנה ומנחליאל במות, שמנעוריו עשה עצמו כמדבר, התמסר לעמל התורה בכל גופו ונפשו, גם כשעלה לגדולה נשאר בדרגת הענווה, הוא ניצב על 'הבמה' והקהל קיבל את הוראותיו, מתוך אהדה לגדולתו. כתובו קדמונים, שהכלל הוא כל הבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו, ואימתי הכבוד משיגו? ביום המיתה, כאשר כבר אינו יכול לברוח. אכן זכינו לראות, שבלוויית רבינו זצ"ל השתתפו כשש מאות אלף איש מכל שכבות הציבור, הלוויה הגדולה ביותר בתולדות המדינה.
להבדיל, אצל אומות העולם הרי שכל אחד מתגאה במה שיש לו: הגיבור בגבורתו, העשיר בעושרו ואף החכם בחכמתו. כך מצאנו מאבקים עצומים בין חכמים גדולים, מי היה הראשון שגילה תגלית כלשהי. רק כדוגמא ניתן את המלחמה הגדולה שניהלו שניים מענקי המדע, א. ניוטון מדען אנגלי וג. לייבניץ מדען גרמני. שניהם גילו כמעט בעת ובעונה אחת, את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגראלי, אבל כל אחד טען, שהשני גנב ממנו את התגלית. מחקרים הוכיחו, כי במקרים של תגלית בו-זמנית במאה התשע עשרה, תשעים ושניים אחוז מהם הסתיימו בסכסוך בין הטוענים לכתר.
גדולי התורה מלמדים תורה לכל בחינם
על הפסוק שראינו "וממדבר מתנה" שפירשו חז"ל (נדרים נה, א) "כיון שאדם עושה עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה", פירש"י: כמדבר שמופקר לכל שמלמד תורה בחנם לכל. והיינו, שידע שהכל שייך לכלל האומה ויהיה הפקר כמדבר ואז ניתנה לו במתנה. וזהו גם מה שמצינו בעירובין (נג, א) בני יהודה דגלו מסכתא נתקיימה תורתן בידם. פירש"י, שלמדו תורה לאחרים ולכן נתקיימה בידם.
מידת הענווה משליכה גם על הרגשתו של האדם, שאין החכמה שלו אלא, כפיקדון ניתנה לו על ידי הקב"ה ולכן הוא מלמדה לכל בחפץ לב.
אם ניגש לפרופ' למשפטים, להיסטוריה, לפיזיקה, למתמטיקה וכיוצ"ב, ונבקש ממנו שיענה לשאלותינו בתחום התמחותו. אם הוא אדם מנומס, הוא יענה לשאלה אחת קצרה ולא יותר. ואם נביא אליו צרור של שאלות, באם נבוא אליו מידי יום, הוא יאמר לנו: "אני לא מורה פרטי שלך! אם אתה רוצה שאענה לך אני לוקח עבור שיעור פרטי כך וכך שקלים". ברצוני להדגיש, זכותו לומר זאת שכן, עבור כל עבודה אנשים משלמים ממון. אם כן, אין הוא חייב ללמד בחינם, ולא לקטרג על הפרופ' באתי, שהרי אין אדם מרפא בחינם, ואין אדם מחלק בגדים בחינם, כל דבר שאדם עמל כדי לרוכשו, זכותו לדרוש ממון כדי לתיתו לזולתו!
אבל, הלוא כולנו יודעים שאצל גדולי הדור, שזמנם יקר יותר מיהלומים, שחכמים הם יותר מכל גדולי הפרופ', באים יום יום אנשים לשאול בדבר הלכה ומוסר, ואין הם מבקשים ולוא פרוטה אחת. זאת מפני, שהם "כמדבר שמופקר לכל שמלמד תורה בחנם לכל".
למה בחג השבועות אין שום מצוה?
דבר מעניין הוא, לכל חג מצוה משלו: בפסח – מצה, הגדה, בזמן בית המקדש גם קורבן פסח. בראש השנה – שופר. ביום הכיפורים – צום ווידוי ועבודה גדולה בבית המקדש. בסוכות – סוכה, ארבעת המינים. החג היחיד שאין בו שום מצוה הוא, חג השבועות. מה סיבת הדבר?
לאור הדברים שהתבארו ניתן לפרש זאת ככה, "כי נר מצוה" – כל מצוה היא נר קטן, כל מצוה היא כלי ואמצעי שבעזרתו מתחבר אחד מחלקי הנפש אל עולם רוחני גבוה, כמו שביאר מהרח"ו ז"ל בתחילת ספרו "שערי קדושה". לכן בכל אחד מהחגים שיורד שפע רוחני גבוה מאוד, כמו שביאר רמח"ל ז"ל ב"דרך ה' ", הרי שנתן לנו הקב"ה 'מעשה מצוה' שרק באמצעותו יכול האדם לקבל את השפע. הווי אומר, המצוה שהיא 'חומרית' ורוחנית כאחד, מחברת את האדם שהוא חומרי ורוחני אל העולם העליון. המצוה מהווה 'צינור' לקבלת אותו שפע רוחני, יחודי לאותו חג.
אבל חג השבועות שבו אנו מקבלים את התורה שהיא כולה רוחנית, והיא נמשלה לאור – "ותורה אור" – אין שום כלי חומרי, אין שום 'מעשה מצוה' שיכול לחבר את האדם אל אותו אור גדול. כמו שאת האור לא ניתן לצוד בשום קופסה שהיא ואף לא בכספת של פלדה! האמצעי היחיד לקבל את התורה, בכל השנה ובראש ובראשונה בחג השבועות, הוא על ידי התבטלות לנותן התורה ולמוסריה. על ידי מידת הענווה, על ידי הרבצת התורה לכל שכבות האומה מתוך אהבה ומתוך התמסרות אין קץ, יכול האדם לזכות שתינתן לו התורה במתנה.
סיכום: התורה היא חכמה אלוקית והאדם כל כולו בשר ודם, חמרי בתכלית, לכן אינו יכול לקבל את החכמה האלוקית בלי הכנה מתאימה. המידה החיונית ביותר לקבלת התורה היא "הענווה". משה רע"ה זכה לדרגת הענווה הגבוהה ביותר, זכה לקבלת התורה הגדולה ביותר. הענווה מתבטאת בכך שאין האדם מרגיש שהוא באמת גדול בתורה, שאינו נעלב כלל וכלל, שהוא מוכן ללמד את התורה לכל אדם בלי קבלת שום תמורה.
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות יהודה בן אורה לרגל יום הולדתו ב-ז באייר התשס"ג ויזכה לחיים טובים וארוכים מלאים בתורה במצוות ומעשים טובים וימצא חן וחסד בעיני אלהים ואדם אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד.
