רבי דובער מליובאוויטש (המכונה 'האדמו"ר האמצעי'), בהיותו ילד, חזר פעם אחת בערב מן ה'חדר' ומצא כמה מנכבדי החסידים יושבים יחדיו, והצטרף אליהם. בין היושבים היו גם שני חסידים גדולים בדעת וגם עשירים, והבעת פניהם הייתה רצינית וקודרת משהו.

שאל אותם אחד החסידים: "מדוע אתם עצובים כל-כך?". השיבו השניים: "המצב קשה והפרנסה לקויה".

נענה הילד ואמר: "הרי זה פסוק מפורש, שמופנה כלפי השוטים: 'עצביהם כסף וזהב, מעשי ידי אדם' – עיצבון רוחם בא בעטיים של ענייני כסף וזהב, שהם סבורים כי האדם משיגם במעשיו ובכוחו"...