וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים: (בראשית כ"ד ל"א).

   אחד ההצגות הכי גדולות שהתרחשו אי פעם בעולם - הייתה עם סניור לבן המפורסם, והתורה חקקה זאת בין דפיה לנצח מפני המסר הגדול הטמון באותה הצגה, מסר אדיר אביר כביר ונדיר שרבים חללים הפיל ומפיל, ולא סתם חללים זוטרים וטירונים אלא גם אנשים רמים ונשגבים, חֵבְרֶה טובים ומוצלחים. מה כוונת המשורר והסופר?

   בפרשת השבוע אברהם אבינו שולח את עבדו אליעזר לחפש אישה לבנו יצחק, אליעזר יוצא לדרך וברכת ה' מלווה אותו והוא פוגש ברבקה בת בתואל ומתברר שהנערה מושלמת ומופלגת במידת החסד וגם כאשר ניצבת מולה פעילות ברוכה ומלאת טרחה - היא עושה את החסד בשלמות ומתוך זריזות (ספורנו כ"ד כ"א - כ"ב) ואין ספק שהיא ראויה להיות אישה עבור יצחק בן אדונו, ולאחר שמתברר לאליעזר שרבקה ממשפחתו של אברהם והיא עונה על כל הדרישות שאדונו הציב בפניו - הוא מוציא נדוניה מכובדת ומעניק לה (עיין רד"ק כ"ד כ"ב שכך היה סדר הדברים).

   עד כאן שלב א' של השתלשלות העניינים - וכעת אנו עוברים לשלב הבא, שלב שבו קרתה ההצגה הגדולה שהזכרנו אותה בראש המאמר:

   אליעזר שואל את רבקה אם יש מקום ללון בבית אביה ורבקה רצה אל אמה ומספרת לה את המאורעות האחרונות (עיין רש"י כ"ד כ"ח), בינתיים עוף השמים הוליך את הקול והסיפור מגיע לאוזני לבן החמוד אח הכלה, לבן רואה את התכשיטים שעל אחותו והוא מבין שאליעזר עמוס בעוד הרבה צעצועים כאלו - והוא מחליט להזמין את אליעזר לבית כדי לעשות לו 'ניקוי יבש' ולנקות אותו מכל ממונו (ילקו"ש ק"ב).

   אלא שלבן נתקל בבעיה רצינית, מפני שאליעזר עבד אברהם הינו צדיק וירא שמים האמון על הקדושה והטהרה - ואין סיכוי שהוא יסכים להתארח בבית שיש בו אלילים ופסלים ושאר לכלוכים וקשקושים. אם כן מה עושים? איך פותרים את הבעיה הסבוכה?

   לפתע אורו עינו של לבן ובמוחו עלה רעיון מבריק גאוני ויצירתי, רעיון מהולל ועסיסי שאפילו בעיירה חלם לא חשבו עליו. הוא צרר את פסליו לחבילה אחת ענקית והשליך אותם לפח אשפה המקומי, וטיהר את ביתו מכל פסל וזבל. נכון שזה פיתרון גאוני?

   לאחר מכן לבן לבש פפיון ונעל נעלי לקה והעביר מפית על הקרחת ובדק שהאף במקום וחייך לראי, משם הוא רץ לבאר והזמין את אליעזר להתארח בביתו - כאשר הוא מכריז בפניו ללא בושה: ידידי וחביבי, לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ? אָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת! דע לך שלכבודך זרקתי את כל אלילי לפח אשפה וכעת הבית נקי מכל טומאה וזוהמה, ואתה יכול להתארח אצלנו בלב שקט (רש"י כ"ד ל"א).

   לא יאומן! לבן בעט בכל היקר והקדוש לו ואפילו זרק את אליליו לאשפה, העיקר להרוויח עוד כמה שקלים. היש בדיחה גדולה מזו? וכיצד באמת לבן לא נבהל מכך ולא סלד מעצמו באותם רגעים אומללים?

   לבן ניחם את עצמו עם החשבון הבא: אני הולך כעת לבצע דבר רם ונשגב, אני עומד לקיים מצווה גדולה של 'הכנסת אורחים' - מצווה יקרה שאברהם אבינו עזב עבורה את השכינה כדי לקיים אותה (שבת קכ"ז ע"א), אם כן גם לי מותר לעזוב את אלילי ולפנותם מהבית, כדי להכשירו להכנסת אורחים.

   אך למרות שלבן התעטף באצטלא של 'מכניס אורחים', התורה מדגישה בפנינו שלא זה מה שעניין אותו - אלא תאוות הממון העבירה אותו על דעתו ודתו, והוא הלך במטרה להמית את אליעזר ולשדוד את כל רכושו (ילקו"ש רמז ק"ב).

    עד כאן סיפור הדברים, אך האמת שלא מזמן נפגשנו בסיפור דומה עם עוד בחורצ'יק ששמו מתחיל באות ל', הלא הוא לוט הפיקנטי, השופט הראשי של סדום ועמורה ז"ל (רש"י בראשית י"ט א'), ומעשה שהיה כך היה:

   לוט ישב בשער העיר ולפתע פוגשות עיניו אורחים נודדים - והוא מזמינם אל ביתו, כעבור זמן מה הסוד הגדול פורץ החוצה וכל אנשי סדום מקיפים את ביתו ומבקשים שיוציא את האורחים אליהם כדי שיוכלו להתעלל בהם (רש"י בראשית י"ט ה'), אך לוט לא ויותר על הזכות שנפלה בחלקו, והוא פנה אל מצפונם של אנשי סדום והציעה להם עיסקה:

   וַיֹּאמַר, אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ. הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת... אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.

   לא יאומן! לוט מפקיר את הדבר הכי יקר שיש לו בבית - את שתי בנותיו, הוא מוכן שיתעללו בהם ואף יהרגו אותם בעינויים קשים [כפי שבסוף קרה], העיקר שלא יפריעו לו להכניס אורחים. אין פלא שהרמב"ן הקדוש מכנה את התנהגותו הדורסנית במילים 'רוע לב' (בראשית י"ט ח'), ואין ספק שזו ההגדרה הכי נכונה להתנהגותו.

   עד כאן חזינו בשני סיפורים שאומנם יש הבדל גדול ביניהם, שהרי הכנסת אוחים של לבן נבעה מתוך חמדת ממון - ולעומתו לוט חפץ באמת להכניס אורחים. אך למרות ההבדל הגדול, בשורה התחתונה יש מכנה משותף בין שתי הסיפורים הללו, וכדלהלן:

   לבן ולוט היו עיוורים בהתנהגותם והם זנחו את כל הערכים ובעטו במידות הטובות ובמוסריות [לבן בעט באליליו ולוט התאכזר על בנותיו] והכל במסווה מקודש של הכנסת אורחים, ובשפה שלנו זה נקרא 'המטרה מקדשת את האמצעים'.

   האמת היא שכולנו מתוקים וחמודים והנושא הזה רחוק מאיתנו ואין לנו בו כל שייכות, ברור שאנחנו מאוזנים במידות ושקולים במחשבות ואיננו חשודים להתנהג בצורה שכזאת, אין ספק שכל מעשינו מדודים ומדויקים ואנו רחוקים עד מאוד מהגישה של המטרה מקדשת את האמצעים.

   אלא שאיננו יודעים שגם בנושא הזה יש רמות ודרגות והרבה סוגים של סכנות ובּוֹרוֹת - ויצר הרע מגיע כל פעם בתחפושת אחרת ומפיל ומפליל בכביש הזה רבים וטובים וחכמים מופלגים כפי שראינו לאורך ההיסטוריה, ולמען חידוד הדברים והרחבת הנתונים והבהרת העניינים נעלה כאן שתי דוגמאות עם מסמכים שיעזרו לנו להבין את עוצמת העניין ובאמצעותן נצליח בעזרת ה' לעמוד על חומרת הדברים ולהתייעל, ונבין ממה עלינו להיזהר. ובכן, נא להדק חגורות, אנו יוצאים לדרך:

   לפני קרוב ל3300 שנה עם ישראל היה לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה ומוקף בענני כבוד ושתה מבארה של מרים ואכל אוכל של מלאכים [מן] ורמתו הרוחנית ומדרגתו האצילית כלל לא ניתנים להשגה ותפיסה, והתורה מגלה לנו שבאותו דור היו אנשים שהושפעו מהסתת המרגלים ומיאנו לעלות לארץ ישראל - ובגין כך ה' העניש אותם שימותו במדבר ולא יזכו לעלות לארץ.

   אלא שכאשר משה הודיע לאנשי הדור שהם החמיצו את המתנה הגדולה ופספסו את ארץ ישראל - קמה לפתע חבורת 'מעפילים' והכריזה קבל עם ועולם שהיא מכה על חטא וכעת היא מוכנה לעלות לארץ, ולמרות שמשה אמר להם שהם נזכרו באיחור ועליהם לשאת בעונש - הם מיאנו לקבל את דבריו ופתחו במסע הפלגה לארץ ישראל, וסופם שנפלו בחרב העמלקי והכנעני.

   הסיפור הזה מוכר לכולנו עוד מהגן של שושי - ועד זִקְנה ושיבה אנחנו פוגשים בו מידי שנה בבית הכנסת בפרשת 'שלח', והשאלה מתפרצת ועולה וזועקת וממריאה עד לב השמים:

    ריבונו של עולם! מדוע הסיפור הזה נחקק בספר התורה לנצח - ולשם מה התורה מספרת לנו את חולשותיו ומעידותיו של אותו דור מופלג ברוחניות? מה היא רוצה להחכים אותנו בסיפור הזה?

   חכמנו דשו בעניין וגילו לנו את סיבת הדבר, ולפני שנעלה את דבריהם לבמה - נפתח בשאלה מקדימה:

   מפני מה המעפילים בתחילה מיאנו לעלות לארץ - ובסוף מסרו נפש למענה? מה ההסבר לשינוי הגדול שהתחולל אצלם בין רגע? ועוד יותר לא מובן, מדוע ה' מיאן לקבל את תשובתם והפיל אותם בחרב יושבי הארץ?

   חכמנו ז"ל מבארים לנו את הסוד הגדול, והסוד הזה קשור לנושא שפתחנו בו את המאמר:

   המעפילים כלל לא עשו תשובה על חטאם, ולאורך כל הדרך הם לא הסכימו להתבטל לדעת התורה של משה רבנו מנהיג הדור. כאשר משה הודיע שנוסעים לארץ - הם התנגדו, וכאשר משה הודיע שאין רשות לעלות לארץ - הם מסרו נפש למען העלייה.

   שורה תחתונה: באופן שיטתי הם סטו מרצון ה' ומהוראותיו של משה, ובכל פעם היה להם הסבר טוב להתנהגותם.

   בתחילה הם רקדו לפי המנגינה של המרגלים שייאשו אותם מלעלות לארץ והם פסקו על פי הכלל של 'אחרי רבים להטות' והעדיפו לאמץ את פרשנות עשרת המרגלים שהארץ לא כדאית - ולא את השקפתם החיובית של יהושע וכלב. ולאחר שמשה הודיע שהם איבדו את הזכות לעלות לארץ הם התעקשו לעלות לארץ, ולמרות שמשה הודיע להם מראש שה' לא בקרבם והמוות מובטח להם (במדבר י"ד מ"ב -מ"ג) הם הסכימו להתאבד למען הארץ וליפול בחרב יושביה, והם היו בטוחים שזו 'תשובת המשקל' ומסירות נפש נפלאה.

   והם לא השכילו להבין שהתנהגותם לא רצויה ובעצם היא המשך המעידה והמרידה בהנהגת משה ובאופן שיטתי הם עושים מה שבא להם - ולא מה שה' מבקש מהם, במסווה של עבודת ה'. ואת הנקודה הזו בדיוק, רוצה התורה שנפנים.

   עד כאן ראינו שלשה דרגות של נפילה ברשת היצר [ונסכם אותם בהמשך], אך בטרם נחתום את הדברים נגלה שיש דרגה נוספת בסולם הזה, דרגה שבה ההתנהגות נכונה ומושלמת וההשקפה צרופה ונקייה והכל מושלם עד הקצה הדק ביותר, אלא שהמניע של האדם עקום ופגום - וזה מה שגורם לו להתפרק ולהתרסק בעבודת ה'. היכן ראינו זאת?

   בפרשת קורח אנו נחשפים לסוגיה מאוד רגישה בה קורח פונה למשה וטוען לו דברים נכונים ואמיתיים כפי שמבואר בספרים הקדושים ואכמ"ל, ולמרות שקורח צודק בדבריו וטענותיו ולעתיד לבוא באמת תהיה ההנהגה של עם ישראל כפי שהוא רצה, למרות זאת הוא גלש מהפסים ועשה קרקס מהתורה כולה כמבואר בחז"ל באריכות (עיין רש"י במדבר ט"ז אי' ובתנחומא ישן קורח סימן ד' + ו', ובמדרש תהלים מזמור א' ט"ו), ואף הוציא שם רע על משה שנכשל באשת איש (סנהדרין ק"י ע"א) וגרם שעם ישראל ביקשו לסקול את משה (מדרש רבה קורח י"ח ב'), ומידותיו הושחתו עד כדי כך שלא היה איכפת לו ש250 איש הולכים להישרף בגללו (עיין ברש"י ט"ז ו' - ז').

   וכיצד זה יתכן? איך יכול להיות שיהודי קדוש ומורם מעם שטוען למשה טענות נכונות - פתאום מתעקם בדעתו ודתו ויהדותו ויוצא חוצץ כנגד ה' ומשיחו ותורתו? התשובה על כך מאוד דקה ועדינה:

   קורח אומנם טען למשה בהתחלה דברים נכונים, אך המניע שלו לא היה לשם שמים - אלא הנקמה דיברה מתוך גרונו, נקמה על מינויו של אליצפן לנשיא (תנחומא קורח סימן א'), מינוי שלדעתו הגיע לו (רש"י במדבר ט"ז א'), וכיוון שהמניע שלו  לא היה טהור יצר הרע הצליח להיאחז בו ולדרדר אותו עד שאול תחתית ולטרוד אותו משתי העולמות, גם מהעולם הזה וגם מהעולם הבא (סנהדרין ק"ט ע"ב לדעת ר"ע).

   ברשות הקוראים החביבים נסכם את ארבעת הדרגות שראינו עד כאן:

   1) שחיתות גמורה - לבן בעט באליליו במסווה של הכנסת אורחים, אך מה שעניין אותו זה היה תאוות ממון. 2) שחיתות מצד אחד וצִדקות מצד שני - לוט הפקיר את בנותיו מתוך רוע לב למען הכנסת אורחים, אלא שבאמת עניין אותו לקיים מצוות 'הכנסת אורחים'. 3) צדקות מצד אחד ומעידה מצד שני 'מבלי לשים לב' - המעפילים עשו תשובה מושלמת ומסרו נפשם למען ה', אך בו זמנית הם מרדו בהנהגת משה ולא השכילו להבין זאת. 4) צדקות מושלמת אך המניע לא טהור - קורח היה מושלם בכל והוא צדק בטענותיו, אלא שהמניע שלו לא היה טהור וזו הייתה סיבת נפילתו.

   וארבעת הדרגות הללו מובילים אותנו לכביש חד, עם מסר מאוד מיוחד ומחודד:

   אכן עם ישראל מצוּוה על שלימות בעבודת ה', במעשה, במחשבה, במניע שמאחרי המעשה, הכל צריך להיות זך וטהור ולעולם אין לאדם היהודי להתפשר בעבודת ה' אפילו לא על פרט קטן ביותר, שהרי הספינה הכי איכותית - כאשר עושים בה חור אפילו קטן, סופה ששוקעת במצולות ים והופכת להיסטוריה. וכאשר מדברים על עבודת ה', על אחת כמה וכמה שיש למסור נפש על שלמותה, ולא לעגל פינות חלילה.

   זהו היסוד של כל התורה וההבדל שבין עם ישראל לאומות העולם עוד מלפני מתן תורה, כאשר הסיסמא של עם ישראל היא 'נעשה ונשמע' ואילו הסיסמא של אומות העולם זה 'נשמע ונעשה אם נבין שצריך לעשות, ואם נבין אחרת נתעלם מהדברים'.

   ועל הנקודה הזו יצר הרע נלחם היום בכל הכוח!

   הוא מוכן שנקיים מצוות ונעטה על עצמנו דמות של קדושים ונפלאים, אך הוא מתעקש שלא נתבטל לתורה ולדעת התורה של גדולי הדור - ונבחר רק את מה שנראה לנו הגיוני ושכלי. אך מה שאיננו זוכים להבין - יצר הרע עושה מהפכת עולם ומשכנע אותנו להתיר את הרצועה באותו נושא [אם זה טלפון לא כשר או אינטרנט ללא סינון 'כהלכה' או רפרוף בעיתון לא טהור וכו'], והיצר לא מגלה לנו שבאותו רגע הוא כובש את כל עבודת ה' שלנו ועוקר אותנו מהקבוצה של 'נעשה ונשמע' ומכניס אותנו לקבוצה של 'נשמע ונעשה' - הקבוצה של כל אומות העולם ובעצם כל עבודת ה' שלנו נמצאת בסכנה עצומה, מפני שאנו עורקים אט אט לאותו כביש מסוכן שדהר עליו קורח לפני ההחלקה הגדולה שקרתה לו בעבודת ה'.

   יהודי יקר! אתה ודאי לא לבן שעובד את ה' בשביל תאוות ממון. אתה גם לא לוט שעובד את ה' מצד אחד ובועט בערכים מצד שני, אין ספק שאתה גם לא כמו המעפילים שחשבו שהם עובדים את ה' - והם לא ידעו שהתנהגותם היא בעצם מרידה בהנהגת גדול הדור. אך אל תשכח שיש בתורה מחלקה פסולה נוספת, מחלקה של עבד ה' מושלם בכל - רק שהמניעים שלו לא טהורים וחייו אינם מושתתים על התבטלות מוחלטת לדעת תורה ועל הסיסמה העתיקה של נעשה ונשמע - ויש לו הרהורים וערעורים וטענות על גדולי הדור ותקנותיהם, וסופו ריסוק רוחני ואבדון נצחי.  

   אם תזכור זאת ותתבטל לתורה ולומדיה ולמנהיגי הדור - בין אם אתה יורד לעומק דעתם ובין אם לאו, אם תחיה את הסיסמה של 'נעשה ונשמע' פשוטו כמשמעו, רק אז יש לך ביטוח שלא תיפול ולא תצלול בעבות ה', וברכת ה' תלווה אותך עד ועד בכלל.

   מה דעתך על ההשקפה הדקה הזו?