חתן לשעת חירום ...

נכתב על ידי DL2000, 7/11/2012

חתן לשעת חרום

האם פתרון התעלומה, לאן נעלם ביום חתונתו החתן היקר והחשוב רחמים גולברי, מצוי במעטפה שהביא השליח על האופנוע?

קובי לוי

הם היו חברים ואוהבים בלב ובנפש. החברותא שלהם היתה לשם ולתהילה בישיבה הירושלמית "פעמי גאולה", וכשהם התנצחו ביניהם על פשעטל´ך בגמרא, התקרה הקירות והחלונות איימו להישבר. הם לא ריחמו איש על רעהו במהלך הלימוד, ולמביט מן הצד נדמה היה כאילו מדובר בשני אויבים מרים, אך כמאמר הכתוב "את והב בסופה", הם נפלו פעם אחר פעם איש על כתפי רעהו כאוהבים, לאחר ליבון הסוגייה ומציאת שורש האמת.

רחמים גולברי בן ה- 23, ואבישי אבודרהם בן ה- 24, היו צמד חמד של הקיבוץ בישיבה המפוארת, אך מה לעשות, על פי שעון החול של עולם השידוכין, הם הוגדרו כ"מעוכבי שידוך".

למה? ככה.

אלא שמשגיח הישיבה הרב שמריהו גולדרינג טען פעם אחר פעם באוזני ראש הישיבה, שהשניים כבר הגיעו לפרק ה"איש מקדש", ומה חבל שראש הישיבה מישאל יוחננוב, אינו דוחף אותם להיפגש ולמצוא את העזר כנגדו.

הרב יוחננוב ידע למה הוא מעכבם. "תראה ידידי ר´ שמריהו, הם כל כך מוצלחים, וכל כך פורחים, זה זמן מצוין להתעלותם למרות גילם הבוגר יחסית, בוא נמתין עוד חצי שנה והם בעצמם יבקשו ממני לצאת לשידוכין".

הראשון שפנה לראש הישיבה היה דווקא רחמים גולברי הצעיר. רחמים היה גם המבריק מבין השניים, קושיותיו וסברותיו היו לשם דבר. הוא גדל בבית הוריו התל-אביביים, אנשים פשוטים עמלי כפיים, ששאפו לזכות לבן תורה ועשו הכל כדי לשלחו למוסדות חינוך חרדיים מעולים. כבן אמצעי בין ארבע בנות, היה רחמים הקטן ילד מפונק, והרבה קשיים ולבטים עברו עליו במהלך לימודיו בישיבות ובפנימיות, אך הוא צלח בכבוד את משבר הניתוק מן הבית, ובגיל 18 היה אחד מן הצורבים הבולטים בישיבה.

"עֶדיו לגדולות" אמר ראש הישיבה למשגיח, "אסור להוציא אותו מוקדם לשידוכין, עד שימלא כריסו בש"ס ופוסקים והיה כאחד הגדולים בארץ".

"כבוד הרב, אני מרגיש בשל להשתדך...", משפט זה שנאמר בביישנות, פתח סידרה של פגישות תכופות עם משודכות. אבל רק פגישה אחת עם כל אחת, לא יותר מאחת. במשך שנה נפגש רחמים עם שש בנות מבתים טובים, ולא מצא עמן שפה משותפת. האכזבות היו מנת חלקו, והוא היה כבר קרוב לייאוש.

הפגישה השביעית עם העלמה שושנה אלישיוב, בתו של רב חשוב ומגיד מישרים באחד מישובי הדרום, עלתה יפה. השניים מצאו שפה משותפת והרבה נושאי שיחה קלחו בשטף נינוחות ועדינות.

"היא מתאימה לי" הרהר רחמים גולברי בפגישה השלישית והודיע לשדכן "אני מסכים להתחתן". ראש הישיבה הרב יוחננוב ערך בדיקה משלו והודיע לתלמידו: "יישר כח, מדובר במציאה מופלאה ממש, הן במידות והן במעשים טובים, אני מאושר בשבילך, מזל וברכה".

העלמה אלישיוב אף היא ענתה בחיוב, ומכאן ואילך נפתח תהליך מואץ של הכנות לחתונה, המוכר היטב היטב למי שעבר אותן, ואין כאן מקום להאריך.

אבישי אבודרהם היה מאושר בשביל החברותא שלו. הם התחבקו ארוכות ואיחלו זה לזה הצלחה בחיים. "החתונה תערך בע"ה שבוע לפני חג הפסח" הודיע רחמים לידידו היקר.

"בוודאי בוודאי, אגיע" חייך ושמח אבישי.

האולם שנבחר לטקס הקידושין "כרם פוריה" היה מרחק הליכה של חצי דקה מישיבת "פעמי גאולה".

* * *

אבישי אבודרהם המתמיד מבין השניים, מושבניק מן הצפון, בן להורים חקלאים, היה ביישן מאין כמותו. המשגיח טען שהביישנות שלו מעכבת. והוא צדק. "קודם שרחמים יתחתן, אחר כך אצא לשידוכין" אמר אבישי למשגיח. "אני לא מסוגל להיפרד ממנו ראשון, למרות שאני גדול ממנו בשנה".

הבשורה על נישואיו הקרובים של ידיד נפשו הכניסה את אבישי לכוננות. לא היה לו ספק שמיד אחרי פסח ראש הישיבה יקרא אותו לסדר, על כל המשתמע מכך. הוא יאלץ להתגבר על הביישנות הטבעית ויתחיל לפעול להקמת מעונו.

* * *

ליל החתונה. השעה שמונה בערב. אולם "כרם פוריה" מלא מפה אל פה. החופה נקבעה לשמונה וחצי... הדקות חלפו בעצלתיים. הכלה שושנה היתה ישובה על כיסאה המוגבה לבושה בשמלה מלכותית, צנועה ולבנה, מחבקת את חברותיה ודודותיה כשמוסיקה חסידית רוגעת באוויר.

כבר רבע לתשע, החתן לא מגיע.

תשע. איפה החתן?

הרבנים כבר פה. המשגיח, ראש הישיבה, כל התלמידים. איפה החתן?

הורי החתן מודאגים. השעה כבר 21:30. הכלה אף היא נראית מודאגת. מישהו רץ לישיבה לחפש את רחמים החתן.

אבישי היה רכון על הגמרא. הוא ביקש מאחד התלמידים הצעירים שכאשר החתן יגיע, ירוץ ויקרא לו, כי הוא לא רוצה להפסיד את ההספק היומי שלו במסכת ´כתובות´.

21:45. התלמיד הצעיר נכנס לישיבה ושואל "אולי ראית את החתן שלנו רחמים?".

אבישי זוקף ראשו, מביט על שעון הקיר "עוד מעט עשר, מה? הוא לא הגיע? חיכיתי שיקראו לי לחופה..." מלמל אבישי.

התלמיד ירד ואץ לראש הישיבה. "לא מצאתי אותו בישיבה, גם לא בחדר שלו בפנימיה".

מישהו הבחין שהכלה מנגבת דמעה. אמה של שושנה נצמדה לבתה מרוגשת לוחשת לעצמה "אני מתפללת שלא קרה לו אסון".

הוריו של רחמים ואחיו ניסו לשחזר את השעות האחרונות. הוא היה בחנות הבגדים, הוא נסע לקנות שעון, הוא היה אצל הספר, הוא הלך לישון אחר-הצהרים בחדרו בישיבה.

הרב יוחננוב ניגש להורים וניסה לדובב אותם. הם לא ידעו מה להשיב. שומרו של החתן ביומו הקדוש טרם החתונה היה התלמיד הצעיר רענן שלום משיעור ג´: "בשעה 18:15 הוא נכנס לנוח בחדרו ואני עליתי לבית מדרש ללמוד קצת. בשעה שבע בערב הגעתי לחדרו בפנימיה, אבל הוא לא היה שם. חשבתי שהוא יצא אולי לשטיבל הסמוך להתפלל מנחה. אבל... מאז נעלמו עקבותיו".

* * *

הסיפור הזה התרחש לפני כ- 15 שנים, קצת לפני עידן הפלאפונים, כך שהתקשורת לחתן הנעלם לא היתה פשוטה.

* * *

ראש הישיבה הרב יוחננוב והמשגיח הרב גולדרינג צעדו מודאגים לעבר פתח היציאה של האולם, ונכנסו למשרד הריק של ההנהלה. השניים הסתודדו ביניהם נבוכים מאד.

"אני המום, כבר עשר ורבע, אני חושש שמא קרה משהו בלתי צפוי... רק לא אסון השם ישמור" מלמל המשגיח.

הרב יוחננוב הביט בידידו המשגיח ולחש "שמריהו יקירי, לא קרתה שום תאונה לחתן חלילה, במידה מסוימת אם אני מנתח את המתרחש כאן, אזי המצב אפילו הרבה יותר חמור מתאונה או תקלה בדרך, הלוואי ואני טועה".

"אז מה עושים?" שאל המשגיח מציץ מעבר לכתפו ומבחין באורחים מודאגים נעים אנה ואנה, פה ושם נשמעה גם אבחת בכי מכוון עזרת הנשים.

"מה עושים?" אמר ושאל ראש הישיבה "פשוט מאד, אני ממתין כאן עוד חמש דקות, אם החתן לא מגיע... ".

לפתע נכנס לאולם שליח גבה-קומה חבוש קסדה ובידיו מעטפה.

"מי זה הרב יוחננוב?" שאל האופנוען בקול גדול.

הרב יוחננוב יצא וקיבל מידיו את המעטפה, הוא נכנס למשרד ופתח את המעטפה.

הורי החתן ואמה של הכלה הגיעו אף במרוצה לכוון המשרד, הם הבחינו בשליח שהפקיד מכתב בידו של הרב, וסקרנותם היתה טבעית ביותר.

האם פתרון התעלומה, לאן נעלם החתן היקר והחשוב רחמים גולברי מצוי במעטפה הזו? מעניין.

הרב יוחננוב ראש הישיבה נכנס למשרד, פתח את המעטפה, ושלף ממנה דף שורות מקופל. חושיו לא הטעו אותו, הוא ידע שאין כאן אסון, אבל במידה מסוימת יש פה שערורייה שעלולה להרעיד את אמות הספים לא פחות מתאונה.

מכתב מהחתן רחמים גולברי. מכתב ידו עולה שהוא רעד מהתרגשות, והלחלוחית שעל גבי הנייר העידה כ- 1,000 עדים שגם דמעות לא מעטות נשפכו.

"כבוד הרב יוחננוב. אינני יודע איך להביע במילים את סערת רגשותי ואת שברון לבי. המכתב הזה מופנה אליך ולא לכלתי המיועדת או להוריה, כי מובטחני שרק אתה תדע איך להתגבר על המצב העומד להתרחש. אני כל כך מבולבל שאינני יודע מאיפה להתחיל... סליחה.

"מזה שלושה ימים ושלושה לילות שאני סובל מאי שקט נורא ומבלבול. בקושי נרדמתי בלילות, ולא רק מהתרגשות גם מתעוקה וחששות. לבי אמר לי – בימים הללו – כבוד הרב, ששושנה אלישיוב איננה הזיווג משמים שלי, למרות שהחלטנו לפני כחודשיים מתוך רצון טוב וחיבה הדדית להינשא ולהקים בית יהודי משותף. המועקה הזו אכלה אותי מבפנים ואיימה למוטט אותי. חיפשתי מוצא להימנע מן החופה, אבל מוצא כזה שלא יפגע חלילה בכלה או בהוריה, אבל מן השמים ירדה עלי חולשה, פיק ברכיים וקיפאון איברים. חיפשתי מישהו שיהיה שליח שלי, אבל לא עלה במוחי רעיון. ניסיתי לספר על סערת נפשי לידידי הצדיק והאהוב אבישי, אבל... חששתי. קיוויתי עד לפני כשלוש שעות שירחמו עלי מן השמים ויכניסו בי רצון עז להינשא, אך לא. אינני מיסטיקן כבוד הרב, ואתה מכיר אותי היטב, אבל בעודי מנמנם על מיטתי בחדר הפנימיה ראיתי את סבתי גרציה – עליה השלום – והנה בחלומי היא מוארת באור גדול ואומרת לי: "היום זה לא יום חתונתך... זה יום חתונתו של מישהו אחר...". קפצתי כנשוך נחש, יצאתי מהחדר בבהלה ורצתי עד אפיסת כוחות לכותל המערבי. אני יושב עכשיו מול הכותל בוכה ובוכה ובוכה ולא מפסיק. אני מרגיש שאני מצד אחד עושה עוול איום ונורא לכלה, אבל אם אתחתן איתה, זה יהיה עוול עוד יותר קשה... הרב, אני מתחנן בפניך שתבקש רחמים עלי, ותתנצל בשמי... אינני איש רע, אתה יודע, ואם הייתי יכול הייתי שולח את הלב הנקי שלי בתוך מעטפה, כדי שידעו כולם שהלכתי מתוך כוונה טהורה לעשות טוב... יתכן שעוד מעט תהיה בושה גדולה באולם, יהיה גם בכי וזעזוע, אבל עדיף בכי רגעי, מאשר סבל ממושך. סליחה מהכלה, סליחה מהוריה, סליחה מהורי, סליחה מכל האורחים וחברי לישיבה. ובעיקר אנא סלח לי ריבונו של עולם, על כך שעשיתי פצע שאינני יודע אם יתאחה. רחמים".

* * *

שני הרבנים ניסו להסתיר את התרגשותם, מחוץ למשרד האולם היתה המולה גדולה. סקרנותם של ההורים לא ידעה גבול, הם ידעו שפתרון התעלומה טמון במכתב, והם לא טעו כמובן.

"קראו לכלה, והיכנסו" ביקש מהם הרב יוחננוב.

הכלה הגיעה.

ראש הישיבה מלמל תפילה, הוא חש שהוא עומד להיכנס לאחד הרגעים הדרמטיים של חייו, רגע שדורש ממנו תעצומות נפש מחד, ואם ירצה השם גם פתרון...

מילה אחרי מילה, כמונה מעות, הוא הקריא להורים ולכלה את המכתב, לא לפני שביקש מהם לשמור על קור-רוח. השתיקה בחדר נשמעה כמו זעקה. דמעותיה של הכלה זלגו, ובכיין החרישי של האמהות נבלע במטפחותיהן.

השעה 10:25, האורחים חסרי סבלנות... התזמורת עדיין מנגנת. מזמן הוגשה המנה הראשונה. רב המלצרים דוחק.

"גבירותי ורבותי" פנה ראש הישיבה להורים ולכלה השבורים. "היום, אם ירצה השם, תערך כאן חתונה, אני מבקש מההורים לצאת, המשגיח ואני רוצים להחליף כמה מילים עם הכלה".

המומה וכפופה פוכרת אצבעות, עלובה ונעלבת, ישבה שושנה אלישיוב במשרד, עולמה חרב עליה. זו לא רק הבושה, לא רק העלבון, זה התזמון הקטסטרופלי, בדיוק עכשיו בשיא פסגת האושר, לבושה בשמלת הכלה, מחובקת מחויכת, אל הצניחה מרסקת הנשמה. החתן ברח. איזו בושה!!!

"שושנה היקרה, הסכיתי, אנחנו יהודים מאמינים שהכל משמים, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן הוכרז מלמעלה. ללא ספק הוכרז שרחמים אינו החתן שלך. את עומדת כרגע בפני ניסיון קשה ועצום, שכולו ביטוי של רצון השם, וספק אם יש כלה בעולם שחוותה ´חוויה´ כזו. אני מכיר את רחמים, ולבו טהור. אבל אני רוצה להציע לך הצעה שתזכה אותך בחיי אושר עד אין קץ.

שושנה הדומעת זקפה ראשה ועיניה שואלות.

"יש לי חתן בשבילך, עטור במעלות נפלאות. צדיק, עדין נפש, למדן עצום ומתמיד... הוא בדיוק הטיפוס שלך, בדיוק מה שחיפשת ומצאת אצל רחמים שיהיה בריא. אין לי כל ספק, שאם תסכימי להשתדך עמו כאן עכשיו במשרד, נשמח כאן כולנו הלילה בליל נישואיך, ואני מעמיד את כל התורה שלי ואת כל מעשי הטובים להצלחתכם".

היו אלה כפות ידיה של ההשגחה העליונה שהניעו את ראשה של הכלה השבורה שושנה אלישיוב מעלה מטה, כאומרת "הן".

"ר´ שמריהו" פקד ראש הישיבה על המשגיח "רוץ והבא לכאן את אבישי אבודרהם, הוא נמצא כרגע בבית המדרש". המשגיח עף קל כנשר למשימה.

אבישי הגיע במרוצה נושף כולו, ונכנס למשרד.

"כן כבוד הרב".

נרעד כולו האזין למכתבו של החברותא שלו, שלא הגיע לחופה...

"אני המום כבוד הרב, חשתי שרחמים מרוגש, אבל לא העליתי בדעתי בחלום הכי שחור שלי שלא תהיה כאן חתונה הלילה...".

"אבישי" לחש הרב "תהיה כאן חתונה הלילה... ואתה יקירי, אתה תהיה החתן!!!".

משקפיו של התלמיד כמעט נפלו. "אני החתן?...

אינני מכיר כלל את הכלה, לא את הוריה... לא היה וורט, אני חושב שהרב צוחק עלי...".

"חלילה, אבישי, אני מתחנן לפניך, תלמידי האהוב, קבל עליך עכשיו עול מלכות שמים, ותסכים להתחתן. אם תגיד כן, הכלה תיכנס לכאן, תשוחחו 10 דקות, ואני מניח כאן מולך את כל העולם הבא שלי, שאתם שידוך משמים. אני מכיר ובדקתי היטב את משפחת הכלה, אני מודע לכל מעלותיה של הכלה... אתה עושה כאן חסד של אמת, ואם יש בי תורה וזכות אבות, אני מעמיד אותם עכשיו להצלחת הזיווג שלכם...".

אותן כפות ידיים של ההשגחה העליונה שהניעו את ראשה של הכלה, הניעו גם את ראשו של אבישי אבודרהם החתן לשעת חרום, מעלה מטה, כאומר "הן".

אותה השגחה עליונה גם דאגה שהוריו של אבישי יהיו באולם החתונות, שאחרי הכל הם הכירו היטב את החתן לשעבר רחמים גולברי, ידידו בלב ובנפש של בנם.

ההלם אחז גם בהם "כן, אבישי מסכים, אבל אחיו ואחיותיו לא כאן, הדודים, הסבתות.. לא עושים חתונה מהרגע להרגע".

הרב יוחננוב חיבק את אביו של אבישי ולחש לו "ר´ אבודרהם, אתה צודק. לא מדובר בחתונה רגילה, אני מבין ללבך. אבל כשבנך מעוניין והכלה מסכימה, והשולחנות ערוכים והקב"ה רוצה להוריד שכינתו על הזוג, אז אי אפשר לעכב. ואני מבטיח לך שאהיה בכל השבע ברכות של הזוג הנפלא ויהיו נוכחים שם כל בני המשפחה, והחברים, והמעון של אבישי ושושנה יהיה בית מקדש כפשוטו...".

10 דקות נמשכה שיחת השידוך בין אבישי לשושנה. הכל ברוך השם עלה יפה...

בשעה 11:03 שבר אבישי החתן לשעת חרום את הכוס, לא לפני שאמר: "אם אשכחך – ירושלים – תשכח ימיני", השמחה נמשכה שלוש שעות.

* * *

כאמור 15 שנים חלפו מאותו ליל חתונה די משונה ומפתיע. לזוג אבישי ושושנה אבודרהם, שישה ילדים שהיו בריאים, וכן ירבו. ארבעה בנים ושתי בנות.

ראש הישיבה הרב יוחננוב היה הסנדק של אוריאל הבכור.

המשגיח הרב גולדרינג היה הסנדק של משה, הבן השני.

הסבא, רבי יצחק אבודרהם היה הסנדק של יצחק, הבן השלישי.

ומי היה הסנדק של אברהם ישעיה הבן הרביעי? כן, כן החתן לשעבר, הרב רחמים גולברי ר"מ בישיבת "פעמי גאולה", החברותא והידיד הוותיק של אבישי, אבי הבן.

אחרי הברית הם חיבקו חזק חזק איש את רעהו, ואבישי לחש לו: "רחמים, בגללך זכיתי לחתונה משונה ולשידוך הכי זריז בעולם, אבל אני מודה לך שבזכותך יש לי בית יהודי נפלא – מעון לשכינה".