בס"ד

אחד מהדרושים  החזקים  בדעת רבינו
הקדוש זצוק"ל  זיע"א,  הם על הפסוק
הפותח את פרשת השבוע: "וירא אליו ה'
באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום",
וזו לשונו של רבי נתן  מברסלב באחד ממכתביו
המלאים דיבורים  חמים כגחלי  אש, לבנו היקר
(ספר עלים לתרופה - מכתב כח):
"...וְ לא אוּכַל לְהִתְאַפֵּק מֵעֹצֶם אַהֲבָתְך מִלִּכְתֹב לך מְ עַ ט
מִמַּה שּאָמַרְתִּי בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ הֶעָבַר. וְתַמְצִית הָ עִ נְ יָ ן מְ רֻ מָּ ז
פָּסוּק (בְּ רֵ אשִׁ ית י"ח): וְ הוּא יֹשֵׁ ב פֶּ תַ ח הָ אֹהֶ ל כְּ חֹם הַ יּוֹם.
יוֹשֵׁב לְשׁוֹן הַמְתָּנָה וְעַכָּבָה זְמַן רַב, כְּ מוֹ: וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ
יָמִים רַבִּים, הַיְנוּ שֶׁאֵין הָאָדָם זוֹכֶה לְהִתְגַּלּוּת אֱלהוּת
חִ ינַ ת וַ יֵּ רָ א  אֵלָיו ה'  כִּי  אִם עַל  יְדֵי שֶׁיּוֹשֵׁב וּמַמְתִּין
מִתְעַכֵּב אֵצֶל פֶּתַח אֹהֶל הַקְּדֻשּה זְמַן רַב."
רבי נתן מלמד את בנו אותנו את הדרך האמיתית
להתקרבות אל ה' יתברך ועבודתו, שהוא סוד
ההמתנה! שאם אדם לא יודע את הדרך הנוראה של
ההמתנה,  אין לו  שום אפשרות  להתקרב  לעבודת
ה' באמת, וכל שכן לזכות לאיזה התגלות אלוקות,
כלומר, להרגיש משהו ולראות איזה אור בעבודתו.
כל מי  שרוצה להתקרב לה' יתברך, צריך  לדעת
היטב, שאי אפשר שתכף ומיד ה' יתגלה אליו ויאיר
לו פנים, ושירגיש תכף אהבת ה', שה' אוהב אותו
והוא אוהב את ה' וכו', אלא חייבים את העבודה של
המתנה, שזה מרומז במה שכתוב שאברהם 'יושב',
כי ישיבה זה מראה שלא מתקדמים בניגוד לפעולת
ההליכה.
מילא, אילו היה מדובר רק על המתנה, יכול להיות
שזה לא היה כל כך קשה לבני אדם, אף על פי שכבר
רוצים ומשתוקקים  להדבק בה',  לחזות בנועם ה'
וכו', אם ההמתנה היא בסך הכל בנוחות, והאדם
יושב לו ומחכה לראות את ה', זה לא כל כך קשה,
אבל באמת בזמן ההמתנה ישנה עבודה גדולה
מאוד, כמו שרב נתן כותב בהמשך המכתב:
"...וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּתוְֹך כָּך עוֹבֵר עָלָיו מַה שּעוֹבֵ ר. וַ חֲ מִ ימוּת
הַיּוֹם שֶׁ הֵ ם כְּלַל הַתַּאֲווֹת בּוֹעֵר אוֹתוֹ הַרְבֵּה אַ ף עַ ל פִּ י כֵ ן
הוּא  אֵ ינוֹ מַנִּיחַ  אֶ ת  מְקוֹמוֹ חַס וְשָׁלוֹם רַק הוּא יוֹשֵׁ ב
מַמְתִּין וּמִתְעַכֵּב אֵצֶל הַפֶּתַח יָ מִ ים וּזְמַנִּים רַבִּים, בְּחִינַת
"וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" וְהָבֵן הֵיטֵב!
רבי נתן מגלה  לנו  שההמתנה  היא  עבודה גדולה
בפני עצמה, משום  שתוך כדי  ההמתנה עובר על
האדם מה  שעובר, וזה לא  שסתם כך לא  פותחים
לו, אלא אדרבה,  כביכול דוחים  אותו ומרחיקים
אותו, ומראים לו סימנים שלא רוצים אותו ושולחים
לו מסרים שיסתלק לו וכו', שבשל כך הוא צריך
המון התחזקות, שלא לעזוב את הרצון והכיסופים
תוך כדי ההמתנה, ולא יפסיק להלחם עם התאוות
וההתגברויות העוברות עליו, ואז בודאי שסוף כל
סוף יתגלה אליו ה', ככתוב כאן: וירא אליו! ועל זה
ממשיך רבי נתן וכותב:
"...כִּי אִיתָא בִּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִ בְ רָ כָ ה (לִ קּוּטֵ י מוֹהֲ רַ "ן חֵ לֶ ק
ב' מח) שֶׁלִּפְעָמִים הָאָדָם אֵ צֶ ל הַפֶּתַח וְהוּא שָׁב לְאָחוֹר אוֹ
מִּשְׁתַּטֵּחַ וּמִתְפַּשט אָז כְּנֶגְדּוֹ הַבַּעַל דָּבָר וְכוּ' אֲבָל מִי
חוֹשֵׁב עַל תַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי בֶּ אֱ מֶ ת וְחַס עַל חַיָּיו בֶּ אֱ מֶ ת
אֵינוֹ שָׁב לְאָחוֹר וְאֵינוֹ זָז מִמְּקוֹמוֹ חַ ס וְ שָׁ לוֹם בְּ שׁוּם אֹפֶ ן,
רַ ק הוּא יוֹשֵׁ ב וּמַ מְ תִּ ין אֵצֶל פֶּתַח אֹהֶל הַקְּדֻשּה שֶׁהוּא
אֹהֶ ל בֵּ ית הַ מִּ דְ רָ שׁ וְ אֹהֶ ל הַ צַּ דִּ יקִ ים וְ הַ כְּ שֵׁ רִ ים, אַ ף עַ ל פִּ י
חֹם הַיּוֹם בּוֹעֵר חַס וְשָׁלוֹם וְ עַ ל יְ דֵ י זֶ ה וַ יֵּ רָ א אֵ לָ יו ה' וְ כוּ'.
וְיֶתֶר מִזֶּה מְבֹאָר אֶצְלִי בַּ אֲ רִ יכוּת יוֹתֵ ר..."
והעיקר למעשה  הוא שהאדם  ידע את מעלת
וחשיבות הרצון, וידע היטב שהעיקר זה הרצון, ומה
שה' יתברך הכי רוצה מהאדם, זה את עצם הרצון, כי
מלבד מה שכאשר האדם מחזיק ברצון, הוא בודאי
יכנוס סוף כל  סוף אל הקדושה,  מלבד זה עצם
הרצון  הוא עיקר ויסוד גדול, כי רחמנא ליבא  בעי,
וכמו שרבינו כותב שכל המניעות הן בשביל שהאדם
יגביר את החשק והרצון, וה' יתברך מתפאר מאוד
במי שמחזיק  ברצון  למרות כל  הקושי  והעיכובים
והנפילות וכו'.
הכלל הוא שהרצון הוא החיים, כמו שכתוב: ומשביע
לכל חי רצון, שהסימן  לחיים  הוא הרצון, וכל זמן
שאדם רוצה את ה', הוא נקרא איש חי, ולכן הרצון
הוא הנקודה העיקרית שצריכים להתרכז בה, ולא
לחפש דווקא  את התוצאות בשטח,  אף ועל פי
שבודאי רוצים וצריכים להגיע לכלל מעשה, העיקר
הוא הרצון, והמעשה בא יבוא.
כשאדם עושה ההפך, שהוא מחכה בלי רצון, זה
נקרא נפילת הדעת ויאוש, וגם כשיש לו רצון, אלא
שהוא כל הזמן בצער ומרה שחורה, על כך שהוא
עדיין אינו רואה כלום,  ולא זוכה להתגלות ולא
הולך לו וכד', זה נקרא דחיקת השעה, וגם זה מוליד
בסופו של דבר יאוש ומרה שחורה.
אלא מהי הדרך? שהאדם ידע: אני צריך לעשות את
שלי, וה' הטוב בעיניו יעשה! האדם צריך לעשות את
שלו, ולרצות ולקוות לה', קיווי אחר קיווי, לעבוד את
העבודה  של רצונות  וכיסופים,  אפילו בלי  לראות
כלום ובלי להרגיש כלום, לעולם לא לעזוב את הרצון,
שזה העניין של 'והוא יושב פתח האוהל', ומצד שני
להילחם בתאוות שמתגברות עליו, שזה העניין של
'כחום היום'.
ושתי הבחינות הללו מתקיימות בשעה התבודדות
של האדם, שצריכה להיות מורכבת ששתי הדברים:
אחד – רצונות וכיסופים לה', תפלות ותחנונים
להתקרב  אליו יתברך ולחוש אהבתו וקרבתו  וכו',
לזכות לאמונה, לקדושה ולתורה ולמצוות וכו',
והשני: חצי שעה לפחות להתפלל לצאת מתאוות
ניאוף, שהיא כלליות ושורש כל הרע והתאוות כולן.
ויהי רצון שנזכה  לדעת להמתין  ולחכות ברצונות
וכיסופים לה', ולעשות את עבודתנו נאמנה לכבוד
הבורא יתברך שמו, ונזכה ל'וירא אליו ה'', להתגלות
אלוקות והתקרבות שלמה לה', ונזכה לביאת משיח
צדקנו ולבניין בית מקדשנו ולגאולה שלמה במהרה
בימינו אמן ואמן.

בברכת שבת שלום
ומבורך לכל בית ישראל