עוברים דירה - עצות לאן לעבור דירה
"הרחק משכן רע" – למה??
"מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה" (במדבר ג, כט)
על פניו פסוק פשוט הבא לתאר מקום חניית משפחת קהת הנמנית על שבט לוי. על פי ציווי ה' חנו כל השבטים מסביב למשכן, כשבכל אחת מהרוחות שלושה שבטים. מסביב למשכן, חנה שבט לוי וכך יצא אפוא, שמשפחת קהת חנתה בצד דרום. אבל הנה בא, מאור עיננו, רש"י, ומעיר את תשומת ליבנו שבצד הדרומי בסמוך למשפחת קהת חנה שבט ראובן. לשכנות זו היו תוצאות הרות אסון!
"וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו. לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם".
העובדה שמשפחת הקהתי חנתה מדרום למשכן, בסמוך לשבט ראובן, גרמה לבני השבט מכשול גדול מאוד. כשקורח, שנמנה על משפחת קהת, התמרד על מנהיגותו של משה, וניסה לקומם את כל העם כנגדו, הצטרפו רבים מבני שבט ראובן למרד. גם מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת שמתו, היו רובם משבט ראובן (במד' טז, א רש"י) . רש"י היפנה אפוא את תשומת ליבנו, שהעובדה שרוב המתקוממים, שאחריתם היתה מרה ביותר, נימנו על שבט ראובן, לא היתה מקרית, אלא פרי- באושים של שכנותם האומללה עם משפחתו של קורח.
וכאן המקום להקשות, הלוא רש"י מדגיש תמיד, שהוא עוסק אך ורק בפשוטו של מקרא (בראשית ג, ח), ובמקום שהפסוק ברור ונהיר, הרי שרש"י אינו מפרש דבר, אלא פוסח עליו. והנה כאן לפנינו פסוק שהוא שיא של פשטות, אם כן למה פנה רש"י לעבר היבטים מוסריים הנגזרים משכנותו של הצדיק לרשע? אלא, חייבים לומר, שרבינו ראה דבר זה חשוב עד מאוד, ולכן מצא את המקום להזהירנו על כך באופן חד וברור, וחזר על כך פעמיים.
אם בתורה שבכתב באה האזהרה ברמז בלבד, הרי שבתושב"ע נכתבו הדברים בצורה ברורה ומפורשת. במסכת אבות, שאותה ייחד רבינו הקדוש, בתוך ששת סדרי המשנה, כדי ללמד את העם אורחות חיים ומוסר הוזהרנו פעמיים:
"נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת" (אבות א, ז).
פירש רבינו יונה מגירונדי ז"ל: לשוכר בתים ולקונה אותם אמרו כי כאשר ישאל איש תחלה בדירה נאה ובמקום רווחה. כך ישאל על השכנים אם רעים ירחק מהם ואם טובים יקרב אליהם... בכל העבירות שעושה הרשע יש לו חלק בהם... שכן כתוב: "אוי לרשע ואוי לשכנו" (נגעים פ"ב, ו) שכן הוא מפורש באבות דר' נתן (פ"ל, יג) כל המדבק לרשעים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל פורענות כיוצא בהם. והמדבק לצדיקים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר".
למדנו אפוא, מתוך הדברים שהכלל ש'אוי לרשע ואוי לשכנו' נאמר ביחס לשני דברים: א. שלוקה עם שכנו ואף שהוא באמת צדיק אך לוקה בעונש שבא על שכנו הרשע ולזה הביא המקור דתו"כ. ב. שהשכנות גורמת לו לחטוא ביחד עם השכן.
ברם, מרנא הגר"א ז"ל בביאורו למשלי הסמיך למשנה זו את דברי מדרש רבה (במ"ר יח, ה): יהודה ויששכר וזבולון שכנים של משה ואהרן, נאמר (תהלים ס, ט) "יהודה מחוקקי" "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דה"א יב, לב) "וזבולון מושכים בשבט סופר" (שופטים ה, יד). כלומר, שהסיבה להתעלותם ולהצטיינותם של השבטים יהודה, יששכר וזבולון, "לפי שהיו אלו סמוכין לתורה זכו להיות בני תורה".
למדנו אפוא, ש'טוב לצדיק וטוב לשכנו', מיושם גם הוא בשתי בחינות: א. הטוב הרוחני של הצדיק יושפע גם על בני סביבתו. ומאידך, ב. גם אם היה אמור לבוא עונש על הרשע, הרי בהיותו בסביבתו של הצדיק, ינצל בזכותו. כמו שאמר הקב"ה לאברהם, שאם ימצאו חמישים צדיקים בסדום, כל חמש הערים של הרשעים ינצלו.
ועתה יובן ש"אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי, רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה, אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי, אָמַר לִי, רַבִּי רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אָמַרְתִּי לוֹ אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה" (אבות ו, י).
הרי לנו, שאפילו תנא גדול וקדוש פחד להתרחק ממקום תורה!
בתויו"ט הוסיף: שיש אומרים שלכן לא אמר: הִתרחק אלא 'הַרחק' – משום שלא די בכך שאתה תתרחק מהשכן הרע, אלא שהִנך מצוּוה גם 'הרחק' ממנו אחרים, שאינם יודעים את טיבו ובאים בתמימות לגור בשכנותו.
כלומר, יש רשע שהכל יודעים את רשעתו, אבל יש רשעים רבים שאין הציבור מכיר את רשעותם, ויתכן שאפילו נחשבים לצדיקים. ברם, אתה מאחר, והנך שכנו, למדת את אופיו, הכרת את התנהגותו ומשוכנע אתה שהוא רשע. על כן, אם תראה אנשים אחרים באים להתחבר אליו, עליך ליידע אותם שמסוכן להיות בחברתו, מכיוון שהוא יכול להשפיע עליהם לרעה.
חזרה אזהרה זו ונשנתה גם בפרק שני:
"אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם?.... רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב... אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם?... רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע" (שם ב, ט).
וביאר החסיד יעבץ ז"ל:
"... ששכונת הרעים גונבת טבעו של אדם, ולזה צוה הרחק הרבה מאהלו פן תלמד ביתך מביתו ולא תרגיש... כי חברת הרשעים מרחקת מן השלמות ומקרבת לידי כמה פשעים אפילו לצדיקים הנזהרים מן הזדונות, שהבלתי חושש בשמירת הדבר הנפקד אצלו ואף על פי שלא אבדו במזיד הוא פושע, כך המתחבר לרשעים כיון שידוע שהם רבי הפשעים נקרא פושע אף על פי שיחטא בשוגג" (אבות, א, ז).
וכך שנינו בפרקי דרבי אליעזר:
"הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם' (משלי יג, כ). למה הוא דומה, למי שנכנס לבית המרקחים, אף על פי שלא לקח ולא נתן כלום מכל מקום לקח ריח טוב והוציא עמו. כך כל מי שהוא הולך עם הצדיקים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הטובים, 'וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ'. למה הוא דומה, לאדם שהוא נכנס לבית הבורסקי, אף על פי שלא נתן ולא לקח כלום, מכל מקום ריח רע קלט והוציא עמו. כך מי שהוא הולך עם הרשעים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הרעים, שנאמר 'וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ' " (כה, מח).
טבע האדם להתאים את התנהגותו לזו של האנשים שבקרבם הוא נמצא!
וכאן תשאל השאלה, וכי מה הערובה שמי שמתחבר עם צדיקים ילמד ממעשיהם הטובים, ומה הסיבה שהסמוך לרשעים ילמד ממעשיהם הרעים? זאת ניתן להסביר על פי דברי הרמב"ם, היורד לשורש ויסוד הנהגה זאת:
"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע' ואומר 'אשרי האיש וגו' וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים" (הל' דעות א, ו).
רבינו ז"ל מאלפינו – 'דרך ברייתו' – שהטבע של האדם הוא לחקות את האנשים אשר בחברתם הוא נמצא. וכשם שטבע הברזל להימשך אחר המגנט, ולא ימצא אדם שיטיל ספק בכך, כשם שלא נמצא עד היום מי שנתן הסבר לכך. אלא, זה טבעו של המגנט למשוך אחריו את הברזל. כך טבעה של החברה, למשוך את היחיד אחריה. לכן, מי שימצא בחברת רשעים, מן ההכרח שימשך אחריהם ויהיה שותף למעשיהם. ומי שימצא בחברת צדיקים, בעל כורחו יתחיל לעשות מעשים טובים. עד כדי כך ודאי הדבר, שרבינו ז"ל הרחיק לכת בהוראתו, וציווה על האדם לעזוב את המדינה באם "אין אנשיה הולכים בדרך ישרה".
חוקי הטבע החומרי, הפיסיקאלי, דומים לחלוטין לחוקי הטבע הרוחני! וכשם שאם יש אנשים שחולים במחלה מסוימת, הרי מי שימצא בחברתם קרוב לוודאי שידבק גם הוא באותה מחלה. על ידי נשיפתם החולים פולטים את החיידקים או הוירוסים, גורמי המחלה, לאוויר ומי שנושם את אותו אוויר, כמעט ודאי שיחלה. בנוסף לכך, ישנם דרכים אחרות בהם מעביר החולה את גורמי המחלה לאנשים אחרים. כך גם 'מחלה רוחנית', אנשים רעים ורשעים מעבירים את רשעותם ורוע ליבם לאנשים טובים הנמצאים בסביבתם. וכשאלה 'נהיים חולים' באותן מחלות הנפש, והופכים להיות גם הם לרעים ולרשעים, מטעה אותם היצר הרע לחשוב, שהשינויים שהתחוללו בתפיסת עולמם ובאורח התנהגותם הם תוצאה של 'שכנוע שכלי', של 'חזרה בשאלה', של 'שינוי תפיסת עולם', ואין עולה כלל בדעתם, שהם פשוט 'נדבקו מרשעים' שהם נמצאים בסביבתם! אבל, מאחר שאין אדם מוכן להודות, לא בפני זולתו ואף לא בפני עצמו, שהוא בסך הכל ביטל את זהותו לאנשי סביבתו, מפני שאפילו ילדים קטנים בזים להתנהגות מסוג זה ורגילים לכנותה: 'קוף אחרי בן-אדם'! לכן מערך 'ההגנה' של התת-מודע יוצר מסך הטעיה פנימי, שבו האדם עוד 'טופח לעצמו על השכם' ומציג את עצמו כאדם 'אמיץ', 'נאור', 'מתקדם', 'מהפכן', 'אינטלקטואל' וכיוצ"ב, שהיה לו את העוז לשנות את כל התנהגותו הקודמת, ולהמירה בהתנהגות חדשה התואמת את אורחות החיים של הרשעים!!
גם בעלי אופי חזק ביותר עלולים להיות מושפעים מהחברה
אנו רגילים לחשוב על עצמנו, שאנו פועלים אך ורק על פי השכל, שיש לנו אופי חזק ויציב, שאנחנו לא מושפעים ולא נושפע בשום אופן מהרשעים. אבל, דעתו של הרמב"ם אינה כן, שהרי הוסיף וכתב:
"ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים" (שם).
שאם אין מאפשרים לאדם לצאת מן המדינה, שכולה רשע ופשע, הרי שחייב הוא לצאת לגור במדבר שומם, אף שלא יהיו לו שם הדברים ההכרחיים ביותר. עד כדי כך מסוכן רוחנית, להישאר בסביבה רעה. אמר לי בשעתו, מו"ר הגאון המפולא רבי שלמה ברמן זצ"ל בשם מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל: הרי מדובר כאן באדם בעל אופי חזק מאוד, 'איש של פלדה', המוכן לצאת ולגור בלב מדבר שומם, אם כן היה עולה בדעתנו, שאדם כל כך מחושל יכול להישאר בחברת הרשעים ולא יאונה לו כל אוון. לכן בא הרמב"ם להדגיש, שאם הוא לא ילך למדבר, סופו שיפול ברשת הרשעים! ויכולים אנו להביא ראיות לדעת רבינו ז"ל.
הגדול בענקים, אברהם אע"ה, שהיה אחד ויחיד לאורך ההיסטוריה שיצא מעומק הכפירה והעבודה זרה, שהיתה בביתו ובכל סביבתו, אל גובהי האמונה הטהורה, עשה זאת באופן שהתנתק מכל העולם. כמו שאמרו חז"ל, למה נקרא שמו 'אברהם העברי', שהוא בעבר אחד של הנהר וכל העולם בעבר השני (בר"ר מב, ח). לימדנו חז"ל, שאם היה ממשיך להרגיש את עצמו כחלק מהחברה בה הוא נמצא, הוא היה נופל חזרה.
על פי 'חוקי הטבע' הנ"ל, גם המרגלים, ששלח משה רבינו לתור את הארץ, היו אמורים למשוך אליהם את יהושע ואת כלב, ולהפוך גם אותם לרשעים. והראיה, שכדי למנוע זאת, שינה משה את שמו של 'הושע', הוסיף לו י' ומעתה נקרא שמו בישראל 'יהושע'. שפירושו י-ה יושיעך מעצת מרגלים (במד"ר יח, כא, הובא ברש"י יג, טז). הרי לנו, שכדי לנתק את יהושע 'מכוח המשיכה' של המרגלים, היה צריך משה רבינו בעומק חכמתו, לחבר אותו לאות י, שבשם השם.
גם כלב ניתק את עצמו מן המרגלים, על ידי שהלך לקברי אבות במערת המכפלה (רש"י יג, כב), והוסיפו חז"ל, שכלב "שהושחרו פניו בתעניות" (סוטה יב, א) ופירש"י: "שקבל עליו תעניות הרבה שינצל מעצת מרגלים". הרי לנו, שאילולי אותם מאמצים על אנושיים, גם הוא היה נופל בעצת המרגלים והופך להיות כופר!
הימצאותו של אברהם בקרבת לוט מנעה ממנו גילוי שכינה!
אם נדמה לנו, שרק רשעים רבים יכולים להשפיע ולגרום נזק לצדיק בודד, הרי בא פסוק מפורש בתורה, ומלמדנו שאף רשע יחיד יכול לגרום נזק רוחני לצדיק. כשהקב"ה ציווה את אברהם ללכת לכיוון ארץ ישראל, אמר לו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בר' יב, א), כשהכוונה היתה שלא יקח עמו אף אחד מבני משפחתו. אבל, אברהם ריחם על לוט וצירף אותו אליו. והנה, פרצה מחלוקת בין רועי לוט לרועי אברהם, שחסמו את פיות בהמותיהם לבל ירעו בשדות הגויים שגרו באותה סביבה, רק משהגיעו מחוץ לאזור המיושב, אל תחילת המדבר, פתחו את הזמם ואפשרו להם לאכול. הרי רועיו של לוט, הרעו את בהמותיהם בשדות נוכרים, למרות שאיסור הגזל הוא אחד משבע מצוות בני נח. אברהם חשש שבמשך הזמן הרועים של לוט השפיעו לרעה על הרועים שלו, שגם הם יתחילו לשלוח ידם בגזל. הוא הציג את תמונת המצב בפני לוט, ומן הכתוב נראה, שלוט לא 'התרגש' מזה, מסתבר שהוא ידע זאת, ברור שהוא הסכים עם זאת. ואז לא נותרה לאברהם ברירה, אלא להציע לו ללכת להיכן שירצה ובלבד שיתנתק ממנו. הוא הציע לו ללכת או לימין או לשמאל, כלומר, או לצפון או לדרום (כך פירש אונקלוס). ברם, לוט בחר אפשרות שלישית, הוא פנה למזרח לעבר סדום.
"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ" (בר' יג, יד) "כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו" (רש"י). הרי לנו, שאף "אברהם שהיה ראש המאמינים" (מהר"ל, נתיב האמונה, פ"א), סבל משכנותו של הרשע, השכינה מסתלקת מאברהם ואין הוא זוכה לנבואה. עלינו להבין, שהאסון הגדול ביותר עבור אדם בדרגה זו, היא ריחוק השכינה ממנו.
"וְתַאֲוַת הַצַּדִּיקִים מִן הַהַצְלָחוֹת, לְהָפֵק רָצוֹן מֵהַשֵּׁם וְשֶׁיַּחְפּוֹץ בָּהֶם. וּרְצוֹנוֹ, הַחַיִּים... אֵין לָנוּ אֶלָּא הֶאָרַת פָּנֶיךָ... וְאָמַר (תהלים נא, יג) 'אַל - תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל - תִּקַּח מִמֶּנִּי'... וְשֶׁתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ - אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה" (שע"ת, שער ראשון).
אבל אברהם אבינו שהיה עמוד החסד והקריב את כוחותיו לעשות חסד עם כל הברואים, הן בגשמיות והן ברוחניות, היה מוכן אף לאותה הקרבה כל זמן שלא חשש שרועיו של לוט יחטיאו את הרועים שלו.
ללוט גרמה קרבת אברהם תועלת גדולה, שנהיה אדם עשיר, כמו שפירש חז"ל על הפסוק: "וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים" (בר' יג, ה), "ההולך את אברם - מי גרם שהיתה לו זאת הליכתו עם אברם" (רש"י).
יש להדגיש, שבשלב זה לוט היה נראה כאדם צדיק. גם כשעבר לסדום אנו מוצאים שמסר נפשו על הכנסת אורחים, ואף טרח והכין עבורם מצות כיוון שהיה זה פסח. אבל מאחר ובפנימיותו היתה תאוות ממון עד כדי כך, שפגעה ביושרו והיה מוכן לנטוש את 'בית המדרש' של אברהם, ולעבור לעיר החטאים, סדום, כדי שלבהמותיו תהיה עשביה עשירה יותר. הרי כשאדם כזה נמצא בסביבתו של אברהם, הוא מהווה גורם המונע מהשכינה להתגלות לאברהם.
"הגטו" הוא המצאה יהודית כדי לחיות במנותק מהגויים!
גם אצל יעקב אע"ה מצאנו שכשחזר מארם נהריים לישראל, הציע לו אחיו עשיו: "אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי" (בר' לג, טו). ברם, יעקב חשש מההשפעה השלילית של עשיו על ילדיו הצעירים ולכן, סירב להיענות להצעת הסיוע של עשיו. וכך גם כשירד למצרים, הציע לו פרעה לתת לו מקום מגורים "במיטב הארץ", אבל יעקב לא הסכים לדבר, אלא ביקש לגור בארץ גושן, מקום שבו הם יוכלו להיות מופרדים ומנותקים מהגויים. אבל, לאחר שמתו יוסף ואחיו, היהודים עזבו את 'הגטו' בגושן, והתערבו בין תושבי מצרים. כמו שמסופר: "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז), ואז התחילו לרדת מבחינה רוחנית, עד שהפסיקו לעשות ברית מילה ואף החלו לעבוד עבודה זרה, כמו שכתוב בספר יחזקאל. הרי שכל זמן שלא חיו ליד הגויים, הצליחו לשמור תורה ומצוות.
כך היה גם כשנכנסו לארץ ישראל. משה ויהושע הזהירו אותם לסלק את כל עובדי העבודה זרה, כדי שלא ילמדו ממעשיהם, אבל הם לא עשו זאת, והשאירו את כל עע"ז. התוצאה לא אחרה לבוא 'אוי לרשע ואוי לשכנו'! למדו ממעשי שכניהם:
"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם: וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ: וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים: וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים: וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם" (תהלים קו, לה-לט).
לכן לאורך כל אלפיים שנות הגלות, בכל מקום שישראל הגיעו הם הקימו לעצמם 'גטו', שכונה בה הם התגוררו לבד, במנותק מהגויים, שם הקימו: מקווה, בית כנסת, תלמוד תורה, ישיבה, מערך של מזון כשר, עירוב מסביב לבתיהם כדי שיכולו לטלטל בשבת וכל הנצרך להם לצורך עבודת ה' וקיום המצוות.
האמנציפציה גרמה שהיהודים יגורו ליד הגויים
בתקופה המודרנית כשהתחילה האמנציפציה – שוויון זכויות – באירופה, ש'המשכילים' ראו בה את הגדולה שבתקוותיהם, שכן מעתה יוכלו ללמוד באוניברסיטאות של הגויים, לגור בשכונותיהם, לשרת בצבאם וכך להגיע אל ייתר המקומות בחברה הנוכרית, שעד היום לא נתנו להם להגיע, אלא אם כן התנצרו תחילה. ברם, גדולי ישראל חרדו מפני האמנציפציה מפני שהם ידעו, שברגע שהיהודים מתקרבים לגויים, הם נכנסים אל תוך ניסיון קשה מאוד, שסיכוייהם לעמוד בו קלושים. הם עלולים ללמוד ממעשיהם, להתחתן עם בנותיהם ולהתבולל בקרב הגויים. ואמנם, למרבה הצער, תחזיתם הקשה התממשה וגרמה לתוצאות נוראות לעם ישראל. בתחילה היתה זו רק 'שואה' רוחנית, שגרמה לאובדן מיליונים מעם ישראל, ולבסוף גם שואה גופנית, שגרמה לאובדן שליש מעמנו.
גם אצל החפץ חיים פעלו 'חוקי הטבע' וצננו הרגשיים רוחניים
דרכו של החפץ חיים זצ"ל היתה, שכששמע על איזשהו מכשול שיש לציבור באחת מן העיירות שבסביבתו, היה נוסע לשם, מכנס את האנשים בבית הכנסת, מוכיח אותם על חטאם ודורש מהם שהדבר לא ישנה. והנה באחת הפעמים, הגיעה לאוזניו השמועה על אחת העיירות שבה חיללו שבת בפרהסיא, הוא נחרד, נסע לשם, כינס את הקהל, פרץ בבכי ונשא דברי תוכחה נוקבים. הציבור הושפע מדבריו והבטיחו לו שיותר הדבר לא ישנה. ברם, ההבטחה לא האריכה ימים, לאחר תקופה שוב חיללו באותו המקום את השבת. חזר החפץ חיים על מעשהו הראשון, כינס את הקהל בבית הכנסת, הוכיחם על חילול השבת, תוך כדי הדברים התפרץ בבכי. אבל, העיד החפץ חיים על עצמו, שהבכי בפעם השניה כבר לא דמה לפעם הראשונה. למרות צדקותו ורוממתו הנפלאה של החפץ חיים, הרי שבפעם השניה כבר כהה מעט רגש הכאב על חילול השבת. זהו טבעו של האדם, שההרגל שולט בכל. ידועה אמרתו: "שלא נתרגל למה שאפשר להתרגל! שהרי אנו כשרואים דף תלוש מספר קדוש וכל שכן ספר עצמו המונחים על הרצפה, אנו מיד מתכופפים, מרימים ומנשקים. אבל, בבית דפוס, דורכים על 'השמות'. העובדים התרגלו לכך, בפעם הראשונה חרדו בפעם השניה התרגשו ובפעם השלישית כבר היו אדישים- התרגלו!
אחת הסכנות הגדולות בהמצאות בשכנות לרשעים היא, הכהיית הרגש הפנימי השמח לקיים מצוה והסולד ממעשה עבירה. ראיה ממושכת של מעשים הנוגדים את רצון ה', מן ההכרח שמורידה את 'יראת ה' ' הנמצאת בלב האדם.
גם בפרשה הקודמת – בחוקותי – הזהירה התורה על הסכנה העורבת בשכנותם של אנשים בעלי דרגה רוחנית נמוכה.
"וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר" (ויקרא כה, מז) ופירש"י: "וכי תשיג יד גר ותושב עמך - מי גרם לו שיעשיר דבוקו עמך: ומך אחיך עמו - מי גרם לו שימוך דבוקו עמו ע"י שלמד ממעשיו".
לאותו "גר ותושב", היתה זו עליה שנדבק לאדם רוחני יותר ממנו, אבל ל"אחיך" – היתה זו ירידה; ירידה רוחנית, שהביאה בסופו של דבר למכירתו לאותו גר.
התורה מדגישה עד אפוא אפילו הימצאות בקרבת רשעים גורמת נזקים והרס לכלל ישראל. הכתוב מפרט בבירור את המקום שבו הסתלק אהרן הכהן, שהיה זה על גבול ארץ אדום. לשם מה התורה מספרת זאת?
"עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם" (במדבר כ, כג) ופירש"י: "מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה וכן הנביא אומר ליהושפט (דה"י ב כ, לז) 'כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ' ".
מרן הגרי"ז זצ"ל פסק: מקום של השפעה רעה נקרא 'מקום השמד', אף במקרה של פ"נ
הגאון רבי משולם דוד סולוביצ'יק שליט"א בנו של מרן הגרי"ז זצ"ל סיפר: אחר פרוץ מלחמת העולם השניה, נמלטו רוב בני הישיבות וגדולי התורה לוילנה. לרבנים ולראשי הישיבות היתה אפשרות לקבל "סרטיפיקאט" לנסוע לארץ ישראל, או לאמריקה. היו כאלה שהחליטו לברוח לאמריקה. נימוקם היה, שאמריקה רחוקה מהמלחמה, ואילו ארץ ישראל נמצאת בסכנה גדולה, שכן היטלר הגיע כבר עד למצרים, וכן בצפון הארץ נמצאת סוריה, ואם כן איך אפשר לנסוע לארץ ישראל במצב שכזה... אולם מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, שהיה עם חלק מבניו בוילנה, לא הסכים בשום אופן לנסוע לאמריקה, ורצה לנסוע רק לארץ ישראל. הוא הסתמך על דברי הרמב"ם במאמר קידוש ה' (עמ' יח) וז"ל:
"והעצה שאני יועץ לנפשי, והדעת שאני רוצה בה לי ולאהובי ולכל מבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות, וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס, ולא יפחד ויעזור ביתו ובניו וכל אשר לו, כי דת ה' שהנחיל אותנו גדולה וחיובה קודם לכל המקרים הבזויים בעיני המשכילים, שהם אינם עומדים, ויראת ה' היא שעומדת. ולא עוד אלא אפילו היו שתי מדינות מישראל, אחת מהן יותר טובה במעשיה ובמנהגותיה, ויותר מדקדקת ונכנעת למצוות מן האחרת, שחייב ירא ה' לצאת מאותה שמעשיה אינם כל כך נכונים, לאותה מדינה טובה. וכבר הזהירונו רבותינו ז"ל, אל ידור אדם במדינה שאין בה עשרה חסידים, והביאו ראיה על זה מסדום דכתיב 'אולי ימצאון שם עשרה, ויאמר לא אשחית בעבור העשרה'. וכל זה כשיהיו שתי מדינות ישראל, אבל אם היה המקום מן הגויים, ישראל העומד שם על אחת כמה וכמה שהוא חייב לצאת מאותו מקום וללכת למקום טוב. וישתדל לעשות, ואף על פי שמפיל עצמו בסכנה, עד שינצל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד דתו כראוי וכו'. כשכופים אותו לעבור על אחת מן המצוות, אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו, וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו, והעולם גדול ורחב'. עכ"ל הרמב"ם.
ועל סמך דברי הרמב"ם האלו, החליט מרן הרב זצ"ל בשעתו, כשהיה בורשה בתחילת המלחמה, להישאר ביד הגרמנים, ולא לבוא ל'בריסק' שהיתה בידי הרוסים, מפני שאצל הרוסים הוי 'מקום שמד', ואילו אצל הגרמנים הוא מקום של 'סכנת נפשות', ואם כן עדיף להישאר במקום סכנה מאשר לבא למקום שמד. ולכן גם עכשיו העדיף מרן הרב זצ"ל לנסוע לארץ ישראל, למרות שהיה שם מקום סכנה, מפני שאמריקה, לעומת ארץ ישראל, נחשבה למקום שמד (הרב שמעון יוסף מלר, עובדות והנהגות לבית בריסק, ח"א, עמ' כז).
והלוא ידוע, שכל מעשיו של מרן הרב מבריסק זצ"ל, היו בדקדוק גמור על פי ההלכה. אם כן, כיצד פסק לעצמו ולבני ביתו שאמריקה נקראת 'מקום השמד'? והלוא, לא כפו שום בן-אדם להתנצר או לעזוב את הדת, להפך, סמלה של אמריקה הוא חופש הדת שרשאי כל אדם לדגול באמונתו ובאורח חייו. ומה עוד, שמרן העדיף לנסוע לארץ ישראל, מקום שהיה אז ודאי סכנת נפשות, הן מחמת שצבאותיו של רומל עמדו בסמוך לארץ ישראל, והן מחמת איומי הערבים. והלוא, ידוע עד כמה היו מחמירים מרן הגר"ח ובנו זצ"ל בענייני פיקוח נפש, אם כן ברור, שרבינו הורה ש'מקום השמד', פירושו, שיש סבירות גבוהה שאנשים יעזבו את האמונה, התורה והמצוות, כפי שאמנם, רבים רבים נטשו באותה תקופה את שמירת התורה והמצוות.
אפילו בתפילה הקרבה לצדיק מועילה והסמיכות לרשע מזיקה
לסיום נוסיף עוד הערה מעניינת ומעשית, שכתב אחד ומיוחד מגדולי רבותינו ראשונים כמלאכים, רבי יהודה החסיד ז"ל (שנים):
"צריך אדם שהוא ירא שמים כשמתפלל לא יעמוד ולא ישב בתפילה אצל אדם רשע, מפני שכשעומד אצל אדם רשע בתפלה יהרהר הרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו... אוי לרשע או לשכינו" (ספר חסידים, סי' תשע).
ומאידך גיסא, הביא בהגהות חתם סופר (או"ח ק"ב), שחנה רצתה דווקא להתפלל בד' אמות של צדיק "שזהו סגולה נפלאה להתפלל בצד הצדיק". והוסיף וביאר הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית ירושלים:
"ונראה להוסיף דאף שמבואר בפסוק שעלי יושב על מזוזת היכל ה' והיינו בעזרה סמוך להיכל... ומשמע מזה דאף שהיתה בעזרה שמצד עצמו הוא מקום קדוש המסוגל לקבלת התפילה, מכל מקום חיפשה להתפלל גם אצל צדיק שסגולה שהתפלה תתקבל" (פשוט ועיון ברכות, אות תקג).
כלומר, שאף במקום המסוגל ביותר לקבלת התפילה, מקום השראת השכינה בעזרה ליד קודש הקודשים, הרי שגם שם הימצאות בקרבת הצדיק מגדילה את הסיכויים שהתפילה תתקבל ברצון לפני בורא עולם.
בגמרא (סנהדרין לז, א) מסופר, שבשכנותו של רבי זירא התגוררו 'הנהו בריוני', והוא ניסה לקרבם ולהחזירם למוטב, ברם לא עלה בידו. והנה, כשנפטר רבי זירא מן העולם, אמרו בינם לבין עצמם, עד עכשיו שכנותו של הצדיק הגינה עליהם, ברם עתה, נשארו ללא שום הגנה. ומיד חזרו בתשובה.
רואים אנו, שאף אצל פושעים היה ברור, בימי קדם, ש'טוב לצדיק וטוב לשכנו', שקרבת הצדיק מגינה עליהם.
סיכום: שכנות ליד רשע מסוכנת משתי בחינות, הבחינה הראשונה – האדם חשוף להשפעה רוחנית שלילית מהרשע והוא עלול ללמוד ממעשיו. הבחינה השניה – באם תבוא רעה על הרשע, גם הוא יפגע. קרבת הצדיק מעלה את האדם ברוחניות ומגינה עליו מפני נזקים. גם צדיק גדול יכול להינזק. גם רשע 'בינוני' יכול לגרום נזק. קרבת לוט גרמה נזק לאברהם. טבע האדם להימשך אחר הסביבה בה הוא נמצא. הרב מבריסק העדיף 'סכנת חיים' על 'סכנת שמד'.
מאתר אמונה
