פרשת בראשית נפתחת, כאמור, בתיאור נפלא ואופטימי על בריאת העולם והאדם. האדם נברא בצלם אלוקים כנזר הבריאה, הוא הושם בגן עדן ונאמר לו כי הוא יכול לשלוט על כל שנברא, אולם מרגע זה ואילך התחלנו לבחור בחושך במקום באור, לחרב את שניתן לנו ולקשקש על התמונה והציור היפה שקיבלנו. וכך, בפרשת "בראשית" מתואר לא רק חטא אדם וחוה, אלא גם רצח קין את הבל אחיו.

לחטא אדם וחוה, באוכלם מעץ הדעת האסור, פרשנויות רבות. מה שבטוח זה שהיום אנחנו כולנו עדיין סובלים מההשלכות של הגירוש מגן עדן ומהעונשים שהם קיבלו. למרות שהאפידורל היום מטשטש מעט את החוויה, כל אישה הכורעת ללדת נזכרת בעונשה של חוה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹונֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", ולמרות שאת הזיעה בשדה תחת השמש הקופחת החליפו משרדים ממוזגים ונורות ניאון, אנו נזכרים כמעט מידי יום בעונשו של אדם: "בְּזֵיעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

למהות החטא ולעונש שבא אחריו הסברים רבים. היום ננסה להביא ארבעה פרושים שונים שיכולים להאיר את מציאות חיינו העכשווית.

1. חוסר סבלנות – האר"י הקדוש ז"ל (מקובל וגאון עצום שחי בצפת במאה ה-16 ופירש את ספר הזוהר שכתב רבי שמעון בר-יוחאי) טען כי אדם וחוה נענשו על חוסר סבלנותם. לדבריו, הקב"ה אמר להם שאם הם ימתינו לכניסת שבת (כזכור הם נבראו ביום השישי) הם יוכלו לאכול מעץ הדעת, אולם הם נחפזו ואכלו ממנו שש שעות לפני הזמן המותר. האר"י עשה הקבלה בין חטא אדם וחוה לחטא עם ישראל ועגל הזהב, כאשר גם בפרשה אומללה זו, עם ישראל היה צריך להמתין שש שעות למשה, שירד מהר סיני עם התורה לאחר ארבעים יום וארבעים לילה, ובגלל חוסר סבלנותם הם הקימו פסל וזבחו לו ועל כך נענשו. חוסר סבלנות, אם כך, היה קיים מהיום הראשון לבריאת האדם והוא מידה רעה שקיימת בכולנו בצורה כזו או אחרת.

מי לא מכיר את התחושה של העקצוצים הקלים בגוף כשאנחנו עומדים בתור שלא נגמר לקופת הקולנוע או את התסכול בפקק ארוך כאורך הגלות באיילון? סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאיתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים – סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר – להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמיתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו, ולכן חוסר סבלנות נובע מהחולי הידוע של האגואיזם והאגוצנטריות.

סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים. יש להפנים את העובדה שעלינו לעבוד קשה ולאורך זמן כדי להתחזק ולהשיג את שאנחנו מייחלים לו. לעיתים יש להמתין חודשים, שנים ואף יותר לתהליכים עמוקים שיסתיימו. יש לחיות את החיים ולעשות את הדברים בקצב נכון, במתינות, ברוגע ובחיוך. התנהלות כזו הופכת כל פעולה למבורכת, עמוקה, אפקטיבית ומתגמלת. על כך נאמר: "הסבלנות מרה אך פרותיה מתוקים".    

אחד הביטויים הקשים ביותר לחוסר הסבלנות הוא בכבישים. לא צריך להכביר במילים. מספיק להתבונן בנתון של למעלה מ-450 תאונות דרכים קטלניות בשנה כדי להבין שמשהו רע קורה (וזה עוד לפני שדיברנו על אלפים רבים של "סתם" נכים ופצועים מידי שנה בכבישי ישראל). משום מה נראה שגם האדם העדין והסבלן ביותר ברגע שהוא נכנס לאוטו הוא הופך לאדם אחר – אגרסיבי ופרוע הרבה יותר. בסופו של דבר מי שחותך, צופר, מהבהב, נוסע מהר, מפחיד ומטריד את כל הנהגים שסביבו אולי יגיע למקום חפצו 5 דקות קודם לכן. מה יצא לו מזה? מה כבר הוא השיג ב-5 דקות? איזו עשייה נעלה הוא כבר תכנן לזמן הזה שהוא חסך? כמה תאונות נוראיות קורות מידי יום בגלל שלמישהו היו קוצים והוא מיהר אל פציעתו או מותו או אל פציעתם ומותם של חפים מפשע סביבו?!    

אדם שהחל להתבונן בדרכיו ובמידותיו יכול לאפיין היכן הם "המקומות המועדים" בהם הוא בדר"כ נוטה לחוסר סבלנות ואז לגשת אל אותן סיטואציות מוכן וחזק יותר.

2. אי לקיחת אחריות – מיד לאחר החטא, הקב"ה מאמת את אדם וחוה עם מעשיהם ושואל אותם מדוע המרו פיו? התגובה של אדם הייתה:  "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹוכֵל". – הוא מאשים את האישה ובמרומז גם את הקב"ה בעצמו של שהוא היה זה שנתן לו אותה. אח"כ הקב"ה פונה אל האישה והיא עונה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹוכֵל". אנחנו רואים כיצד כל אחד "גלגל את האחריות" ממנו והלאה והאשים גורם אחר. אחת הדעות היא כי הקב"ה היה מוחל לשניים אם הם היו מתוודים על מעשיהם, בעוד החטא האמיתי שבעטיו הם נענשו, היה בעצם הבריחה מאחריות ואי היכולת להודות בטעות ולבקש סליחה.

בני אדם אוהבים לתלות את האחריות באנשים אחרים. לעיתים רבות אנחנו נוטים להאשים את הסביבה בבעיות שלנו ובטוחים שכל התופעות הרעות בהם הננו מעורבים נגרמות באשמתם של אחרים (ההורים שחינכו אותנו "עקום", בן/בת הזוג שלא מבין אותנו, הבוס שלא מעריך מספיק את כישורינו המדהימים, וכו'). אנחנו מעדיפים  להסיר מעלינו את החובה והעול שבעשיית דבר-מה ומנסים להטיל  אותה על כתפי אחרים. כדי להסיר מעלינו את האחריות אנו אומרים לעצמנו שהמצב בו אנחנו נמצאים אינו תוצאה של מעשינו, אלא תוצאה של גורמים חיצוניים נוספים.

המילה אַחֲרָיוּת היא מילה מדהימה (כמו כל השפה העברית): היא מתחיל ב- א ומסתיימת ב- ת, והכוונה היא שכשמישהו לוקח אחריות, היא צריכה להיות כוללת מההתחלה ועד הסוף. הוא לא מחפש אשמים ולא "שותפים" לצרה.

הלל הזקן אמר: "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי". בדבריו הוא הסביר את כלל גדול בתורה –  אף אחד אחר לא יכול לעשות את העבודה (עבודת תיקון המידות או כל עשייה גשמית אחרת) במקומנו ("אם אין אני לי מי לי?"). אנחנו רבי החובל של הספינה בים החיים של עצמנו. הסכנות בדרך הן רבות ואם נתרשל ונרדם בתפקיד, אנחנו עלולים להטביע את הספינה. בד בבד עם ההבנה הזו, קריטי שנבין שעם כל הכבוד לנו, כוחנו כבני אדם מוגבל ביותר ("וכשאני לעצמי מה אני?"). התנהלות בריאה ונכונה בעולם היא בשילוב של לקיחת אחריות אישית על גורלנו יחד עם אמונה שמי שבאמת משפיע על המציאות הוא הקב"ה. הסתמכות רק על עצמינו (מבחינת "אני ועוצם ידי עשו את החיל הזה") או לחלופין רק על ניסי הבורא (כדוגמת מי שאינו עובד וסומך שהפרנסה תגיע אליו מעצמה) מוגבלת וחלקית.

3. הקב"ה, באמת תודה על כל מה שעשית עד עכשיו, אבל אני יכול להסתדר בלעדיך... –  כל כוחו ותורתו של הנחש, שפיתה את השניים, הוא בתפיסה שהאדם לא צריך את הקב"ה ויכול להסתדר בלעדיו. "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" הוא אמר לחוה. "למה אתם צריכים להיות תחתיו? למה אתם צריכים לשרת אותו? תהיו בעצמכם בוראי העולם. אתם המנהיגים ואתם העיקר". הנחש הקדמוני (המסמל גם את היצר הרע עמו כולנו מנסים להילחם בכל רגע ורגע) הוא השורש לכל הקלקולים והתכונות הרעות שלנו – האגו והגאווה. המוטו שלו הוא: אני במרכז! אני ואפסי עוד! אדם שחושב שהצלחותיו (או לחלופין כישלונותיו) באים בזכות לכישוריו אינו נידון אלא לחיים של ריחוק מאור הבורא וכפועל יוצא לחוסר שמחה וחיות. הנחש, שממשיך ומפיץ את ארס הכפירה שלו לכל עבר עד היום, רוצה בדיוק שנתמלא בתחושת הגאווה הזו ושכרו הוא באותו ניתוק שנוצר בנינו לבין השפע של הבורא כשזה קורה, שכן ידוע שהקב"ה טוען כלפי בעלי גאווה ש"אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד". אדם שמלא בעצמו לא יכול להכיל אף אדם/ רעיון/ מחשבה אחרים ובטח ובטח שלא את הקב"ה ("ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקך").

4. עם היצר הרע לא צריך לנהל משא ומתן – השיחה שהתנהלה בין הנחש והאישה התחילה כביכול בצורה תמימה. למרות שכוונתו של הנחש הייתה רעה, על פניו הוא שאל אותה שאלה כללית ולא מזיקה אודות הדברים שה' ציווה אותה ואת אדם הראשון: "ויאמר (הנחש) אל האישה אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן?". האישה עשתה את טעות חייה כשנענתה ללשונו החלקלקה והתחילה עימו את השיחה, שאת סופה כולנו מכירים. הטעות הקריטית הייתה, אם כך, עצם תחילת השיחה עם הנחש (היצר הרע).

רבי נחמן מברסלב כתב כי ברגע שנקרה לאדם פיתוי כלשהו עליו להתרחק ממנו וכלל לא לבוא לידי דין ודברים עימו, וזאת משום שאם מתחילים את התקשורת עם אותו מזיק (יכול להיות במעשה, דיבור או אפילו במחשבה אודותיו) אזי המדרון הוא חלקלק והדרך למטה כמעט ובטוחה. לדבריו, גם אם נגיד לאותו הפיתוי שהוא אסור ושהוא נגד מה שאנחנו והתורה רוצים עדיין בסופו של דבר כנראה נגיע לידי חטא. הפתרון הוא פשוט – להתעלם וע"י כך לא לתת ליצר הרע דריסת רגל בחיינו.

כל אחד אמור להכיר את עצמו, לדעת מהם המקומות בהם הוא מועד ליפול ולעשות כל מאמץ בכלל לא להגיע לקרבתם. כך, לדוגמא, אדם שנוטה לרכל שיעשה השתדלות גדולה לא להתחיל שיחה (אפילו חיובית) על אדם אחר, אדם שלא מצליח להתגבר על תאוות האכילה שלו וכל יום מתחיל ושובר דיאטה מחדש שלא יכנס למאפייה ריחנית או למסעדה האהובה עליו ואדם שחלילה נוטה להיכנס לאתרים מפוקפקים באינטרנט שישים לעצמו אלף גדרות וימנע מעצמו גלישה בזמנים או במקומות המועדים מבחינתו לפורענות. את ראש הנחש צריך לרוצץ כשהוא קטן וזה מחייב הכרות ומשמעת עצמית.

לסיום – לאחר אכילת התפוח, הקב"ה שואל את אדם שאלה פשוטה, אך עוצמתית ונוקבת: "אַיֶּכָּה?". הייתכן שה' לא ידע היכן הוא נמצא? באותו הזמן היו בעולם שני אנשים בלבד וסיכויים רבים להתחבא לא היו להם... מטרת השאלה הייתה, אם כך, שהיא תהדהד בכל אדם ואדם מאז האדם הראשון ועד לסוף הדורות בקריאה לבדק בית פנימי ותמידי – איפה אנחנו? לאן אנחנו הולכים? מהם הרצונות שלנו? האם אנחנו בכיוון טוב או רע? האם אנחנו יודעים שיש בורא שמכוון ומפקח או שוגים באשליה שהכול מקריות, ומתוקף כך מותר לנו לעשות הכול (כולל פגיעה בסובבים אותנו) כדי שיהיה לנו יותר נעים ונוח?

כשעוצרים אדם ברחוב ושואלים אותו "לאן אתה הולך?" סביר שהוא ייתן תשובה ברורה כמו "אני הולך לעבודה/להוציא את הילד מהגן/לקניות בסופר/וכו'. אם נעצור אדם ברחוב ונשאל אותו לאן הוא הולך ובתשובה הוא יאמר: "אתה יודע מה, אני לא באמת יודע" – זה יהיה הסימן שהדבר הראשון שעלינו לעשות זה להתקשר למחלקה לבריאות הנפש ולדווח על אדם תימהוני ומסוכן לעצמו. מי שלא יודע להיכן הוא הולך בחמש הדק' הקרובות הוא אדם לא יציב. יחד עם זאת, משום מה נראה לנו סביר והגיוני שביחס לחיים בכללותם זה נורמאלי והגיוני שלא נדע להיכן אנחנו הולכים. מה המטרה של החיים? מה הייעוד שלנו? בשביל מה נולדנו? אלה שאלות שלדעתי שווה לשאול אותן בכל יום מחדש ולא לשקוע בשינה הכללית שעוטפת את העולם בלי להבין ולקבל החלטה – לאן אנחנו הולכים? מה אנחנו רוצים מהחיים האלה? אייכה?

שבת שלום ושנה של התחדשות בהבנת התורה ובאהבתה, ניר אביעד