בס"ד                                                                                                                                            לה"ו תשרי תשע"ג

השמחה שבשמיני עצרת

כידוע, החג שמגיע אחרי חג סוכות נקרא בלשוננו באופן תדיר 'שמחת תורה'. אך, כידוע גם כן, עוד לפני כן קראה התורה לחג הזה בשם – 'שמיני עצרת'.

מה פירוש המילה 'עצרת' ואיך היא קשורה דווקא למועד הזה שנקרא כך?

רש"י והחזקוני  על הפסוק: "יּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ"

"מביאים את דברי חז"ל במדרש המבטאים את חביבותם של ישראל על ה' הבאה לידי ביטוי בחג זה:

של למלך שבאו בניו להקביל פניו, פעם ראשונה אמר להם מתי תחזרו לי אמרו לו לחמשים יום פטרם לשלום שניה אמר להם מתי תחזרו אמרו לו לד' חדשים פטרם לשלום בשלישית אמרו לו לא נוכל לחזור עד לאחר שבעה חדשים אמר להם א"כ בבקשה מכם תתעכבו עמי עוד יום אחד כדי שאשבע בראייתכם מאחר שתאחרו כ"כ לפיכך אין עצרת לישראל בפסח לפי שחוזרים בשבועות ולא בשבועות לפי שחוזרים בסוכות אבל בסוכות שאין חוזרים עד הפסח מפני הגשמים הקדוש ברוך הוא מעצרן יום אחד." דברי החזקוני.

וכן רש"י מביא דברים דומים, רק יותר בקצרה. הנמשל ברור – מלך הוא הקב"ה, והנתינים אלו עם ישראל. אחרי חג הסוכות, אומרים כביכול עם ישראל לקב"ה שרק בפסח (אחרי כשבעה חודשים) הם יעלו שוב לרגל – זמן רב. הקב"ה מביע לעם ישראל כמה הוא אוהב אותם ומבקש מהם להתעכב רק עוד יום אחד, וזו ה'עצרת' לשון עצירה.

כיוון אחרת שמופיע במפרשים, הוא גם כן עצירה אך מדבר אחר – עצירה ממלאכה, כך מפרשים  הראב"ע והרשב"ם. כלומר, יש כאן דגש מיוחד על עצירה ממלאכה יותר משאר חגים (שגם בסוכות, פסח ושבועות אסורים במלאכה), מדוע?

נראה לומר שפירושו של הספורונו שהוא כמעים פירוש אמצעי, מבאר את דבריהם ומתחבר גן לדרכם של רש"י והחזקוני ומסביר מדוע דווקא בחג הזה הדגישה לנו התורה את העצירה מענייני העוה"ז, ואלו דבריו:

"ענין העצירה הוא לא בלבד לשבות ממלאכת הדיוט אבל היא עם זה אזהרת עמידה איזה זמן במקומות הקדש לעבוד במקומות ההם את האל יתברך בתורה או בתפלה או בעבודה."

כלומר אין כאן רק שביתה ממלאכה, דהיינו חוסר מעש מהתעסקות בענייני העוה"ז, אלא בחוסר מעש הגשמי הזה עם ישראל אמור להרבות במעש רוחני – תורה ותפילה. זהו בעצם עיקרו של יום, חג המיוחד שאין בו איזשהו סממן ייחודי אחר (כמו סוכה ארבעת המיני, מצות וכד') אלא רק התרכזות בעבודת ה' מתוך שמחה.

נמצא שיש כאן קירוב מצד ה', שהוא רוצה שנתעכב עוד יום אחד (כפי שרש"י והחזקוני מסבירים), וגם קירוב מצדנו לה' כשאנחנו ביום זה רק שמחים בה' ובעבודתו. ייתכן מאד להסביר עפ"י זה מדוע קבעו חז"ל בדורות המאוחרים יותר שחג שמחת תורה יכול דווקא ביום הזה, זהו יום שכל כולו עבודה רוחנית מתוך שמחה.

מאד ברור מדוע ביום זה תכלית העבודה היא שמחה בה'. זהו יום בו מתחילה תפנית חדה מהחגים המלאים עבודת ה' והתחזקות לימים, חודשים שלמים למעשה של שגרה. ימים של שגרה מהווים פוטנציאל גדול לעלייה הדרגתית ומובנית בקודש, אך יחד עם זה יש בהם סכנה של שחיקה מרוב התרגלות.

יום זה בו עיקר התמקדותנו בעבודת ה' והשמחה בה משמש מעין תדלוק רוחני ארוך טווח אותו ניקח להמשך השנה, לחודשים 'אפורים' יותר. השמחה בלימוד התורה אינה נמצאת ם תמיד, למעשה עיקר הניסיון של ההתמדה והצמיחה בעבודת ה' היא התמידות שקובע ולא מפסיק ממנה גם כשקשה (ולכן שואלים את האדם ביום הדין דווקא אם 'קבע עיתים לתורה'). ברם, עיקר הלימוד צריך להיות בשמחה שאנחנו זוכים ללמוד את דבר ה'. את השמחה הזו נוכל לקחת גם מאותה שמחה גדולה שאנחנו נשמח בע"ה בחג הזה.