השוכן אתם בתוך טמאתם (טז, טז)

רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, היהאומר: אין לך מידה רעה כמידת הגאווה, ואף הכתוב לפנינו מוכיח, שהגאווה קשה משאר חטאי האדם. שכן נאמר כאן: 'השכן אתם בתוך טמאתם', ודרשו חז'ל: 'אפילו בשעה שהם טמאים(שקועים בטומאת החטא), שכינה עמהם'(יומא נ'ו ע'ב). לעומת זאת שנינו במסכת סוטה (ה' ע'א) : 'כל אדם שיש בו גסות רוח (גאווה ויהירות) - אמר הקב'ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר: גבה עיניים ורחב לבב (גאה ויהיר) אתו לא אוכל(לשאת)' (תהילים ק'א, ה'). אל תקרי 'אותו לא אוכל',אלא 'איתו לא אוכל',וכך שנינו במסכת פסחים (ס'ו ע'ב), 'כל המתייהר, אם חכם הוא - חמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו'.

וכל כך למה?,נראה לבאר, כיוון שהגאווה מביאה לידי כפירה בהקב'ה כמו שנאמר: 'וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ כּוחִי וְעוצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה'. והתוצאה:    'וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלוהֶיךָ'(דברים ח) ולכן אמרו חז'ל במשנה (אבות ד, כא) רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.