"רק חזק לבלתי אכל את הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר"(יב,כג). 'אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף... וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורים שנאמר "לא תאכל הנפש עם הבשר" אלא בשר לחודיה, כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אין אתה מצווה על אבריו' (חולין קב,א). למה בטמאה אין איסור של אבר מן החי? וכן בדגים אין, מדוע?- והנה בתורה תמימה בהסבר על דרשה זו מהפס' מביא את הלבוש ותמהה עליו 'ותמיהני על הלבוש ביו"ד סי' ס"ב שכתב בטעם דאבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף משום דכתיב "ולא תאכל הנפש" והני כולהו בעלי נפש הם, ודרשה זו מדיליה היא ואינה מתקבלת לי דלפי"ז הרי גם דגים בכלל נפש' וכו' וניראה דווקא שהלבוש בא להסביר את סיבתה של מצווה זו, מדוע אסור?- וזהו משום עניין שקרוי נפש, שזה מזכיר אדם שיש לו נפש. כך שאכילת אבר מן החי שהוא מתעלל בבהמה גורם לעצמו להיות רשע ואכזרי בעולם, וזה במיוחד בבע"ח טהורים שאדם מזהה בהם את הטוהר יחסית ולכן לא מוליד בו רשעות כטמאים, וכן מזוהה אצלו עם אדם בעולם. באכילת אבר מן החי זהו מרגילו לאכזריות גדולה לאדם, וזהו כמו שאסור לאכול את הדם, מדוע?- כי הוא הנפש, הוא מסמל חיות. באכילתו נעשים לאכזריים ביותר, מושחתים עד רצח באדם. ש"הדם" מדמה לו כ"אדם" ונעשה אכזרי. זהו המשך הפס' "לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'" (יב,כה) מדוע מדגיש כאן שייטב לו ולבניו אחריו?- אלא שבמיוחד בדברים אלו שגורמים לאכזריות, כאשר נימנע מהם מתחבר חזרה להיות רחום ועדין, ואז חייו רגועים ושמחים יותר, וזה משפיע על סביבתו . בפרט על משפחתו הקרובה כבניו, ויוצר סביבה משפחתית טובה. שכך נעשה האדם מתחילתו ישר בעיני ה'. "לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר" וגו' (קהלת ז,כט) שכך חוזר להיות בשמירתו מאכזריות, ולכן תחילת הפרק שם בקהלת הוא "טוב שם משמן טוב" שכשאדם ישר כמו שצריך סביבתו נהנת ממנו ומוקירה אותו בהיותו כך מפורסם בשם טוב. ופס' קודם נאמר "אדם אחד מאלף מצאתי ואישה בכל אלה לא מצאתי" (ז,כח)כרמז לפרוד בין איש לאשתו שבא מאכזריות, שהאשה אמרה שלא רוצה שרק היא תמות ולכן נתנה בכח גם לאדם לאכול מעץ הדעת, וסופו שבניה הסתכסכו ורצח קין את הבל, שמאכזריות ניגרם בסוף עד רצח, וזהו מהתאות כשורש עץ הדעת. לכן מתחילה אצלנו הפרשיה "...כי תאוה נפשך לאכל בשר" וגו' (יב,כ) שהוא בא מתאוה לכח (ולכן בעתיד לא יאכלו בשר), ובאכילתו עם דמו או אבר מן החי בטהורה גורם לאכזריות חזקה וגמורה, ולכן עובר על איסור. ובאבר מן החי זה שמזדהה איתו, כמו בקרבן שמזדהה עמו כאלו מוקרב במקומו, לכן המשך הפס' מדברים על קרבן. ובטמאה ודגים(שמכוסים מן העין) האדם לא מזדהה איתם, ולכן אין בו לגרום לאכזריות על אדם. בפס' מופיע "לא תאכלנו" (יב,כד) ודרש רבי שמדבר על בשר וחלב, שגם בהם שמערב בשר שנוגע באכזריות עם חלב שמסומל עם רחמים כהנקת בנה) גורם לעצמו לערב ברחמיו אכזריות, שלא מבדיל בין אכזריות לרחמים וכך נעשה לאכזרי, כך שגם הוא בקבוצת האיסורים של שימוש בבשר שגורם לאכזריות גדולה, שהם דם ואבר מן החי ובשר בחלב. כל זה קשור לפרשתנו שמתחילה "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה", 'האמורות בהר גריזים ובהר עיבל' (רש"י), שהארורים וברוכים שנאמרו בהם זה בדברים של מעשים בסתר, ששם בא לידי ביטוי מהותו של האדם, שלא רואים אותו כך שלא מושפע מאי נעימות וכדו', אלא מונע ע"י מהותו האמיתית, כרחמן או ח"ו אכזרי.