ארץ ישראל אינה כארץ מצרים, היא איננה כשאר הארצות: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם..." (דברים יא) בארץ מצרים היה צורך להביא מים מהנילוס ולעמול קשה, אך בארץ ישראל "אתה ישן על מיטתך והקב"ה משקה" (רש"י). היתרון שבארץ ישראל הוא זה שגם דורש מהאדם דווקא יותר. יותר אמונה ויותר עבודה רוחנית- כזו שתצדיק את "למטר השמים תשתה מים". "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מרֵשִית השנה ועד אחרית שנה", השגת הקב"ה בארץ ישראל היא גדולה יותר, ישירה, ומתוך כך אפשר להגיע לקרבה אלוקית גדולה יותר ומצד שני ניתן גם להגיע לריחוק גדול. בחו"ל העולם מתנהל על פי הטבע וגם אם אין רמה רוחנית- יש מים להשקות מהנילוס. אך גם לא ניתן להגיע לקרבה אלוקית כפי שניתן להגיע בארץ הקודש.

לא רק ארץ ישראל אינה כשאר הארצות, כך גם התורה איננה כשאר הספרים או כשאר החכמות. בלימוד התורה דבקים בשכינה, דבקים בקודש אבריך הוא, נוגעים באינסוף. לכן, ללימוד התורה יש את הכללים שלו. הדרך לאבד את התורה שלמדת יכולה להיות קלה יותר, וגם הדרך ללמוד את התורה היא משמעותית.

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשיכם". עוד לפי שמגיעים לעבודת ה' יש צורך לאהבה את ה'. קיום מצוות כמצוות אנשים מלומדה, כחלק מאווירה חברתית, לא תחזיק לזמן רב. גם אם יתכן וישארו סימנים- כאשר ההתלהבות יורדת, כאשר לא עושים זאת מתוך אהבת ה', מתוך שמחה והזדהות, אז מעגלים פינות. נכון ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה"- אך יש המשך: "שמתוך שלא לשמה - בא לשמה!" (בבלי פסחים נ ע"ב) היעד, המטרה צריכה להיות ללמוד תורה ולקיים מצוות לשמה.

בנוסף, אומר רש"י עפ"י הגמרא בסוכה דף מ"ו ע"ב על הכפילות "והיה אם שמוע- תשמעו": "אם תשמע בישן- תשמע בחדש"- יש ערך ללמוד דברים שלמדת כבר בעבר, לחזור עליהם פעם ועוד פעם. לא יאמר אדם 'את זה כבר למדתי'. די שלמדתי מסכת זו בעבר, חומש זה בתיכון. בכל לימוד, גם בדבר שלמדת כבר- יתחדשו לך דברים חדשים. ועוד, יש נטייה לומר 'למדתי כבר' והיוצא מכך שלא רק שלא לומדים את הישן, אלא גם חדש לא לומדים, אם כן די שתלמד ותחזור על הישן, ונמצא שאתה עסוק בלימוד תורה  ודבק בקב"ה.

ומוסיף רש"י: "וכן 'והיה אם שכוח תשכח'- אם התחלת לשכוח, סופך שתשכח כולה"- אין דבר כזה לשכוח קצת בתורה, להתרחק רק מעט מהקב"ה, שהרי "אם תעזבני יום- יומיים אעזבך". אתה לא יכול לקבוע כמה תתרחק מהקב"ה, רק במצווה מסוימת, בלימוד וכו'- התחלת הריחוק גוררת ריחוק גדול יותר.

"והיה עקב..."- מדברת הפרשה דווקא על המצוות שאדם דש בעקביו, אולי על חזרה על לימוד ישן, על עזיבת קטנה וזמנית (אולי אף 'לצורך גדול'...) את הקב"ה. אך דווקא דגש על הפרטים הקטנים הוא שיוצר את הקרבה הגדולה.