וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: (דברים ז' י"ב - כ"ד).

   מי לא שמע על המכ"ם המפורסם? (רדאר - המשדר גלי רדיו ומזהה עצמים על ידי 'אות חוזר'). אך לא כולם יודעים שהמכ"ם הראשון כבר מופיע בפרשתנו בפסוק הנ"ל המצוטט בראש המאמר. מה כוונת המשורר והסופר?

   בפרשת השבוע  בורא עולם מעביר לעם ישראל "נוסחה סודית" שבה תלויה ההצלה וההצלחה והברכה והישועה שלהם, ואם הם יקפידו להיצמד לנוסחה הזו - אשריהם ואשרי חלקם, אך אם חלילה הם יסטו ממנה - גם השפע יסטה מהם. לנוסחה הסודית הזו קוראים מכ"מ, ראשי תיבות 'מידה כנגד מידה'!

   בורא עולם מודיע לבניו היקרים במילים ברורות שאינן משתמעות לשתי פנים:

   וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וכו'. אם תשמרו את מצוותי, אני שומר עליכם ועל טובתכם. ואם לא תשמרו,  גם אני לא אשמור עליכם חלילה.

  זהו המסר המרכזי של הפסוק הנ"ל הפותח את פרשתנו, ולחובבי הפרפראות נציין שהמסר הזה גם מופיע בשפת הגימטרייה, ואם נקרא את הפסוק "בשפת הגימטרייה, נקבל את המסר הבא:

   האמת היא שאת המסר הזה שראינו כעת בפסוק הראשון בפרשה - אנו מוצאים גם בפסוק האחרון של הפרשה, גם שם בורא עולם מַתְנֵה את הברכה במילים "כאשר דיבר ה' ", ופירוש הדבר שהברכה של ישראל מותנית אך ורק בקיום המצוות כפי שראינו בפסוק הפתיחה של הפרשה - ואין מסלול נוסף שניתן באמצעותו "לארגן" את הברכה, ומה שמעניין כאן זה שגם בפסוק האחרון של הפרשה המסר הזה גנוז בשפת הגימטרייה, וכדלהלן:

   עד כאן ראינו מסר חד וברור כראש הגפרור שלא ניתן להסיט ולהזיז ממנו גרגר ופירור, ובו התורה מעבירה לנו את נוסחת המכ"מ - מידה כנגד מידה - שמירה מול שמירה, ואם נשמור את המצוות - ה' מבטיח שישמור עלינו, ואם נתעלם מהם...

   אך למרות שהדברים ברורים ומובנים ונפלאים ומתוקים, כל המעיין בפסוק עולה וממריאה בראשו שאלה פיקנטית ומעניינת הדורשת ביאור ובירור, שאלה על תחביר הפסוק:

   מדוע הפסוק פותח במילים 'וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן'... למה התורה מדגישה את עניין "השמיעה", מה זה קשור לנוסחת המכ"ם של וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם - וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ?

   המעניין הוא שכאשר מדפדפים בספר התורה אחורה לפרשת תולדות שבחומש בראשית ונודדים ברברס לתקופת הרעב שהייתה בימי יצחק - מגלים שם פסוק זהה לפסוק שלנו, וכאשר בורא עולם מבטיח שם ליצחק אבינו הבטחות נפלאות - הוא חותם את דבריו במילים עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי (בראשית כ"ו ה'), ושוב פעם אנו רואים שהתורה מדגישה את עניין 'השמיעה'. כמו כן אם נדפדף עוד קצת אחורה לתקופת עקדת יצחק - נגלה שאחרי העקדה אברהם זכה לברכות נפלאות, שאף הם הסתיימו במילים עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי (בראשית כ"ב י"ח).

   כעת כבר ברור שחוץ מקיום המצוות יש נושא נוסף שנקרא 'שמיעה' שגם בו תלויה הברכה, כפי שראינו אצל אברהם - אצל יצחק - ואצלנו בפרשה. וכיון שכך, אין ספק שחובתנו לברר מה מסתתר מאחרי הנושא הזה, ומה פירוש המילה 'שמיעה' בשפה התורנית.

   האמת היא שאם נעיין בתורתם של חכמנו ז"ל, נגלה בדבריהם שתי נקודות מעניינות על עניין השמיעה: א) התבטלות מוחלטת לדברי האומר (עיין מלב"ים בראשית כ"א י"ב). ב). הבנה ברורה של הדברים (רשב"ם בראשית מ"ב כ"ג).

   וברשות הרבים וברשות היחיד וברשות הקוראים וכל המסובים - נרחיב מעט את שתי הנקודות הללו, ולמען חידוד ההבנה נבאר אותם על אברהם אבינו, מפני שאצלו מצאנו בפעם הראשונה את הנקודה של 'השמיעה':

   1) התבטלות מוחלטת לרצון ה' - אברהם עקד את רצונותיו וגנז את רגשותיו למען ה', ולא סטה מדבריו - גם כאשר הוא רצה אחרת.

   לדוגמא: היה קשה על אברהם לשלוח את ישמעאל בנו מביתו - והתורה מעידה שזה היה רע בעיניו (בראשית כ"א י"א), אך כיון שאלוקים הורה לו לשמוע בנושא הזה בקול שרה , אברהם ביצע את הדברים ללא היסוס.

  2) הבנה ברורה של הדברים - בורא עולם נתן לאברהם ניסיונות הגובלות במסירות נפש - עם סתירות ותמיהות וקושיות, ולמרות זאת אברהם התעלם מכל הסברות והנגיעות - וחיפש תמיד להבין מה ה' רוצה ממנו באמת, והוא לא ניסה לעוות ולהסביר את דברי ה' בהתאם לרצונותיו - גם במקרים שהיו לו קושיות עצומות וטענות חזקות ובסיס איתן לעוות את ציווי ה'.

   לדוגמא: בעקדת יצחק אברהם אבינו ניצב בפני דילמה נוראה, מחמת שהיו בידיו שתי ידיעות הסותרות זו לזו. שהרי לא מזמן ה' אמר לו 'כי ביצחק יקרא לך זרע', וכעת ה' מבקש ממנו 'להעלות את יצחק לעולה'. וכיצד זה יתכן?

   אך למרות הקושיה העצומה של אברהם אבינו - ועל אף אהבתו הכבירה ורגשותיו העזים לבנו כפי שהתורה מעידה (בראשית כ"ב ב'), אברהם לא חיפש 'פשרות' ותירוצים והתחמקויות, הוא גם לא נקט בעמדה של 'שב ואל תעשה עדיף, אלא הוא ניסה להבין מה 'בדיוק' ה' חפץ ממנו כעת. וכאשר השכל הישר שלו הורה לו שהציווי האחרון הוא עדכני - וברור שהוא הקובע - ועליו להעלות את בנו לעולה, באותו רגע הוא הקפיא את רחמיו ורצונותיו וקושיותיו והזדרז לצאת למסע, ולקיים את רצון הבורא.

   זה נקרא 'לשמוע' לבורא. לבטל את הרצונות ולהתבטל לפניו למרות כל הקושיות, ולא לנסות לסובב את דבריו! ואת העוצמה הזו היתה לאברהם אבינו, ובורא עולם מבקש שגם אנו נצעד בדרך הזו, וכדי להבין היטב את הנקודה הזו של השמיעה - נעלה כאן מעשה פיקנטי שהיה, מעשה קטן עם מסר גדול, וממנו אנו כבר למדים את הכל:

   סיפר יהודי נחמד שנסע פעם באחד מכבישי הארץ, ולפתע ללא כל סיבה מוצדקת נוצר פקק ענק, ותוך מספר רגעים התנועה נחנקה ונעצרה. הזמן חלף ודלף, השעמום אחז באיש ואת כולו תפסה השאלה הסקרנית 'על מה ולמה נוצר הפקק' - והוא החליט לברר את סיבת הדבר, והוא ירד מהרכב והחל לצעוד לאורך הכביש. ומה גילו עיניו?

   באמצע הכביש צועד לו אדם - והמכוניות נעצרו כדי לא לפגוע בו, הנהגים רוגזים עליו וצופרים לו, אט אט הצפירות העדינות הופכות לרועמות וקרביות, אך האיש מתנהג כמו חרש מלידה - וממשיך בצעדה כאילו לא ארע דבר. לפתע מסתובב האיש אל המכוניות ושואג לעברן "שמעתי", אך במקום לעלות למדרכה הוא המשיך ללכת על הכביש מבלי להניד עפעף, עד שנאלצו להזמין עבורו פיקוח עירוני ולפנות אותו מהמקום בכוח.

   הבנתם?! האיש צועק 'שמעתי', אך מתנהג כאילו הכל בסדר. זה נקרא "לשמוע"?

   ומחמת שהמושג 'שמיעה' מוגדר אצל הרבה מתוקים וחמודים בהגדרה המפורסמת של "להכניס מכאן ולהוציא מכאן", משום כך באה התורה בפרשתנו ומבקשת מאיתנו 'לשמוע' את המצוות - ולפעול בהתאם לשמיעה הזו.

   משום כך באה התורה בפרשתנו ומבקשת מאיתנו 'לשמוע' את המצוות - ולפעול בהתאם לשמיעה הזו. א) להתבטל למצוות גם כאשר יש לנו רצון לנהוג אחרת, ב) להבין ולחפש בדיוק מה ה' רוצה מאיתנו - ולא לתת לרגש ולתאווה ולרצונות הגשמיים להוביל אותנו, ולא לנסות לעוות את המצוה בגלל שבא לנו לנהוג אחרת.

   עד כאן הסברנו בפסוק את עניין 'השמיעה'. אלא שיש בפסוק עוד מילה הדורשת ביאור ובירור והיא המילה 'עֵקֶב' - ועלינו לברר מדוע התורה כתבה אותה, בפרט לאור העובדה שהתורה נקטה את המילה הזו בשלושת המקומות שהזכרנו מקודם 'לגבי עניין השמיעה', גם אצל אברהם [עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי] וגם אצל יצחק [עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי] וגם אצלנו בפרשה [וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן], וברור שיש משהו במילה הזו. מהו אותו משהו?

   המילה 'עֵקֶב' מורה על 'עִקְבִיוּת'! בורא עולם מבקש מאיתנו שנדע לשמוע נכון את המצוות ולקיים אותם כהלכה, אך בנוסף לכך הוא מבקש עוד דבר! שנהיה עִקביים בעניין ונילחם על התורה וצביון ההלכה תמיד, ולא נקל ראש בעבודת ה' - אפילו פעם אחת!

   ואם ישאל השואל - איך אפשר להגיע לרמה הגבוהה הזו? הרי יש בחיים ניסיונות וקשיים ולחצים מבית ומחוץ, מה שנקרא 'לחץ חברתי'.

   אם אשים כיפה גדולה - יצחקו עלי... אם לא אדבר בבית הכנסת - יסתכלו עלי כעל מוזר... אם לא אשתתף בשיחות 'לשון הרע' - לא אהיה מהחבר'ה... אם אתפלל לאט ובכוונה - יחשבו שאני שחקן... אם אשמור על עיני וקדושתי ואתעקש לא ללכת לאירוע מעורב - אהפוך ללעג וקלס... אם אהדר יותר בכיסוי ראש ואעבור מפאה למטפחת - ייהרס לי המעמד החברתי... בקיצור, הרב הראשי היום הוא 'החֶברה' - והלחץ החברתי אלו הלכותיו, ובצורה הזו יצר הרע כובש ותולש לרבים מאיתנו את היראת שמים. אם כן איך אפשר להגיע לעוצמה של עקביות בעבודת ה' - ולא לזייף אפילו פעם אחת?

   התשובה טמונה במילה שלפני המילה 'עֵקֶב', במילה 'וְהָיָה', שהיא בעצם שם ה' בהיפוך אותיות [י-הוה] ובה רמוז הסוד הגדול, ונבאר את הדברים במילים ברורות:

   בשביל להגיע ל'עֵקֶב' ולעקביות בעבודת ה', צריך להתעמק ב'וְהָיָה' - בשם ה' - בַשִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, ולבסס את היראת שמים.

   כאשר התשתית והנזר והעטרה שעל ראש האדם זה ה', אזי הטהרה והקדושה מלווים אותו תמיד - ובאופן אוטומאטי הוא מתכופף לתורה ולא לחֵברה. אך אם האדם לא עמל על יראת השמים שלו, סופו שהוא עושה חשבון לאנשי השכונה ולא לשכינה - ובאמת יש לו בעיה להיות עִקבי בעבודת ה'... וגגם המידע המעניין הזה מופיע בשפת הגימטרייה:

   ולסיום נציין רק שהסוד הענק הזה כבר מזמן אינו סוד - שהרי הוא כבר נפסק להלכה בשולחן ערוך, וזו הלשון שם:

   השולחן ערוך מגלה לנו כאן שאם האדם עובד על יראת השמים שלו ושם לנגד עיניו כל הזמן את הידיעה "שבורא עולם מלוא כל הארץ כבודו - והוא בוחן את האדם 24 שעות", מיד הוא נמס מיראה ובושה מה' והוא לא יהיה מסוגל לזייף בשום הלכה, והלחץ החברתי כלל לא יעניין אותו!

   כך חיו אבותינו ורבותינו הקדושים - והמציאות מעידה שעבודת ה' שלהם הייתה ברמה כל כך עזה וחזקה, ולא רק שהם לא עשו חשבון לחֵברה - אלא הם עוד העפילו לדרגות גבוהות שלא ניתנות להשגה בשכל אנוש, כפי שאנו רואים בסיפור הבא:

   לפני עשרות שנים היה נער צעיר שקראו לו רבי "יעקב ישראל", אשר לימים זכה לתואר המפורסם "הַסְטָיְיפְּלֵר". הנער הצדיק הגיע לשידוכים והוצעה לו נערה בת טובים, והוא ניגש לבדוק האם יש התאמה בינו לבין הנערה המדוברת.

   כיצד בדק הנער הצדיק אם יש התאמה ביניהם? האם הוא שאל אותה אם היא אוהבת לטייל ולעשות על האש? או שמא על פי סך המזומנים שהיא מוכנה להביא בתור נדוניה? לא ולא! כאשר רבי יעקב ישראל נפגש עם הנערה, הוא שאל אותה שאלה אחת:

   האם את מסוגלת להבין מהו האושר הגדול ביותר שהיה לי אי פעם בימי חיי? אם את מסוגלת להבין זאת, הרי שאנו מתאימים להקים בית.

   כעת אספר לך מהי ההנאה הגדולה ביותר שהייתה לי בימי חיי, ומעשה שהיה כך היה:

   לפני מספר שנים כאשר הייתי ברוסיה הצבא גייס את כל בני הנוער שלא מרצונם והכריח את כולם לעבוד שבעה ימים בשבוע, ולא נתן לאף בחור יהודי לשמור את השבת.

   במשך כל התקופה הזו נלחמתי בחירוף נפש למען השבת והתאמצתי לא לחלל אותה אפילו פעם אחת, וברוך ה' אשר סייע בידי לשמור כהוגן את כל השבתות.

   אלא שהשטן לא וויתר לי ויום שבת אחד ניגשו אלי קבוצת חיילים והורו לי לעשות מעשה של חילול שבת. וכאשר גילו שאני מסרב - איימו עלי שיכו אותי בכל הכוח אם לא אענה לדרישתם ואחלל את השבת.

   באותו רגע ששמעתי את איומם - אורו עיני וניגשתי אל החיילים והצעתי להם עסקה. "אני מוכן שתכו אותי, ובתמורה לכך תתחייבו לי שלא תבקשו ממני לחלל את השבת".

   כאשר שמעו החיילים את דברי הם צחקו עלי והסכימו לעצתי, הם נעמדו בשורה ואחזו את הנשק בידם, וביקשו שאעבור לידם - וכל אחד מהם יחבוט לי עם הרובה בראש.

   הרב ממשיך ומספר. אני עובר מחייל לחייל, החיילים מפליאים בי את מכותיהם בצורה אכזרית ומתעללים בי בצורה נוראה, עד כדי כך שמרוב מכותיהם "לא הכירו לי פנים"!!! וברוך ה' לאחר שסיימתי לעבור את כל שורת החיילים הם באמת עזבו אותי, ולא דרשו שאחלל את אותה שבת כאן תם הסיפור, וכעת אני רוצה להודיע לך את המשפט הבא:

   אין ספק שהסיפור הענק הזה מראה לנו את העוצמה שניתן להגיע אליה על ידי פיתוח היראת שמים, והוא גם מלמדנו שמי שיש לו יראת שמים - יש לו הנאה פנימית מדהימה בעבודת ה', והאושר שלו כלל לא תלוי בנתוני השטח הגשמיים - אלא בהתעלותו הרוחנית.

   נ.ב.

   זו התשובה לאותם אחים אהובים הרחוקים מהתורה ומצוותיה, החוששים להתקרב ליהדות - מפני שאינם חפצים לאבד את ההנאות הגשמיות.

   ואותם אחים יקרים אינם יודעים שאם הם יתקרבו ליהדות בצורה נכונה ויֵפַתחו פנימיות של קדושה ואהבה לבורא - יהיו להם הנאות מזן אחר, הרבה יותר עזות וחזקות ועמוקות ועצומות, הנאות עם פנימיות שלא קשורות כלל לנתוני השטח, וזה בעצם הסוד של בני התורה ש'המציאות' מעידה שהם יותר מאושרים, למרות מצבם הפיננסי הירוד והרדוד. נקודת חן למחשבה!

   ומה דעתכם על הנקודה הזו?