"והיה עקב תשמעון...". פרשת עקב מתארת את ההשלכות על קיום מצוות התורה- "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת השבועה אשר נשבע לאבותיך. ואהבך וברכך והרבך... ברוך תהיה מכל העמים... והסיר ה' ממך כל חולי...". לאחר מכן עוברת התורה לחזק את עם ישראל בחשש שעתיד להיות מייד לאחר הכניסה לארץ- כיצד הם יוכלו להילחם ולנצח את העמים הנמצאים כאן בארץ. כמובן בדברי החיזוק לא מופיע שיש לעם להירגע בגלל החוזק והעוצמה שלנו אלא בגלל "כי ה' אלוקיך בקרבך אל גדול ונורא".

אז מזכיר הקב"ה לעם ישראל את כל תלאות המדבר, וכך כתוב בפרק ח': "וזכרת את כל הדרך... למען ענותך לנסותך... ויענך וירעיבך ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". יש כאן תיאור קשה שבו הקב"ה עינה וייסר את עם ישראל במדבר. וכיצד זה מסתדר עם רצף הפסוק "ויאכילך את המן"?

הרמב"ן אומר שהכוונה היא שהקב"ה עינה והרעיב את עם ישראל בהתחלה- ולאחר מכן האכיל את עם ישראל את המן- וכל זאת היה בכדי ללמד את העם שרק על פי מוצא פי ה' יחיה האדם. כל המטרה שהקב"ה עינה את עם ישראל בהתחלה הייתה בכדי שיכירו שעם כל עבודתם, הם לא יכולים להיות סמוכים רק על היוצא מעמל ידיהם- שגם הוא בא מאת הקב"ה, אלא עליהם לבטוח מהקב"ה, כמובן לעשות את ההשתדלות ואת המאמצים האנושיים הנדרשים- אך לדעת שללא השגחה אלוקית מעשיך יכולים לרדת לטמיון. כל מה שיהיה לך בסופו של דבר הוא יהיה רק על פי מוצא פי ה'- וכל מה שהשגת יכול להיות רק על ידי עמל ויגיעה אנושית.

הגמרא במסכת ברכות דף ו' אומרת שכל מי שרגיל לבוא לבית הכנסת ואינו בא יום אחד, הקב"ה בודק מה קרה שלא הגיע. אם הלך לדבר מצווה- 'נוגה לו', אך אם הלך לדבר הרשות, לעסקיו ולדאגות גשמיות- אז 'אין נוגה לו', כיוון שהיה לו לבטוח בה' ולא בטח, כלומר אותו אדם לא הגיע לבית הכנסת כיוון שהיה צריך לדאוג לפרנסתו, אך היה לו לבטוח בהקב"ה, כלומר לסיים תפילתו בנחת כפי שרגיל כל יום ובזה לבטוח בה' שיתן לו ברכה בעמלו שיעמול לאחר התפילה, אך אותו אדם סמן כנראה רק על עצמו, לא סמך מספיק על הקב"ה והלך לראות בעצמו כיצד מתבצעים עסקיו, כאילו יד ה' אינה מספיקה. ודאי שאדם צריך לעמול ולעסוק בפרנסה, אך לדעת שאם תעבוד יותר על חשבון תפילה, על חשבון שיעור תורה- לא משם תראה ברכה בעמלך, אלא להיפך.

כאן ניתן לקשר זאת לדברים שאמרנו קודם על המן במדבר וכן על שאר הנסים: "שמלתך לא בלתה מעליך, רגליך לא בצקה זה ארבעים שנה"- עם ישראל לא היה צריך לעסוק בעניינים גשמיים- הכול היה ביד ה'. לפני הכניסה לארץ ישראל, שחלק מעניינה הוא עבודת האדמה, רוצה ה' ללמד את עמו שודאי שיש לעבוד- אך לדעת שה' הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, ורק על פי מוצא ה' יחיה האדם. אם נקצב לך ברכה מסוימת בעמלך- לא עם תעמול יותר שעות נוספות תתברך יותר ובוודאי לא עִם תעשה זאת על חשבון תפילה או תורה, שהרי אדם יכול לחשוב שגם ככה זה זמן שלא מרוויחים בו כסף ואם נזדמנה לי תפילה והיעדר מבית הכנסת רק רווח יהיה לי בזה- למרות שהברכה תלויה בהקב"ה.

הרמב"ם מסביר שאין כוונת התורה בפתיחת הפרשה שהזכרנו למעלה לציין שכר ועונש. הרי עיקר השכר האמיתי הוא לעולם הבא, בכמותו ובאיכותו. אלא שאם אדם מקיים תורה ומצוות, אז הוא זוכה לברכה הכתובה בתורה שלא יהיו לו דאגות גשמיות אלא יהיה כולו פנוי לעבודת ה', ואילו מי שלא זוכה לכך, אז הוא טרוד בענייני העוה"ז ולא נותר לו זמן רק לתורה. לכך דאג הקב"ה לעם ישראל במדבר שלא תהיינה להם טרדות גשמיות ויהיו פנויים רק לקודש. כעת, גם בארץ ישראל צריך להגיע למדרגה שה' יפנה אותנו מעיסוקים מיותרים בגשמיות וכך נהיה פנויים לעבודתו יתברך.