לֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ... (במדבר ל"ה ל"ג).

   אשרינו ומה טוב חלקנו שזכינו לקבל את התורה היקרה, אשר היא אינה "ספר חכמה" כשאר החכמות - אלא היא "ספר חינוך" המכניס את האדם למסגרת רוחנית 24 שעות - עם הוראות מפורטות כיצד לנהוג וממה להתרחק, מתוך הבנה עמוקה שיש מנהיג לבירה והעולם אינו הפקר, עם הדרכה ברורה כיצד "לשנות זהות" ולשפר מידות ולכבוש יצרים ולשלוט בתאוות, ולהפוך את "העיר פרא" לאדם נפלא הכפוף לתורה ולנותן התורה, אפילו בדברים הנסתרים שלא רואים כלפי חוץ. כמו מה?

  בפרשת השבוע אנו מתוודעים לנקודה מאוד מעניינת שנקראת "איסור חנופה" ופירושה "הצגת הֶפֶך האמת" (רמב"ן ל"ה ל"ג) אף אם בפועל לא נוצר מכך כל רע (מלבי"ם ישעיהו י' ו'), ולמען החידוד נציין שמדובר באיסור תורה גמור - ולא במעלה טובה או מידת חסידות (רמב"ן ל"ה ל"ג, יראים השלם רמ"ח, חרדים ל"ת ד' מ"ח), וברשות הקוראים החביבים נעלה כאן עדכון קטן בנושא שיצר הרע לא רוצה שנדע.

   רבים וטובים ומתוקים וחמודים בטוחים שחנופה זה רק "להחמיא לרשע על פשעיו - במקום להעמידו על מקומו", והם אינם יודעים שחנופה שייכת בכל התחומים - והיא יכולה להיות מעורבבת בכל מעשה, הן רוחני והן גשמי.

   לדוגמא: חנופה בדיבור - אדם האומר לחברו "אתה האדם שהכי אהוב עלי", ובתוך תוכו הוא בז לו (מלבי"ם איוב כ"ז ח')... אדם המסית את חברו מדרך ה' (רש"י משלי י"א ט') המרכל על חברו (אבן עזרא שם)... להחניף לרשע - להגיד לאדם מושחת במידות "אין כמוך, ממך צריכים ללמוד איך להתנהג" (מצודת דוד ישעיהו ט' ט"ז)... חנופה בעבודת ה' - אדם ריק וקר ביראת שמים שמציג את עצמו בציבור כדקדקן במצוות ואוהב ה' (מלבים במדבר ל"ה ל"ג)... חנופה בהתנהגות - "אדם שאין תוכו כברו" העושה בסתר מעשים מפוקפקים ובגלוי מציג רושם של אדם מושלם ונקי כפיים (שם)...

   כל המצבים הללו פסולים בעיני התורה - והיא דורשת מהאדם שיהיה ישר כמו סרגל, הן עם הבורא והן עם הבריות, ללא טיפת רמאות חלילה.

   [מצד שני אין זה סותר שצריך האדם להצניע את גדלותו הרוחנית ומעלותיו הקדושות כפי שנאמר וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (רש"י מיכה ו' ח'), וכן במקום שיש נזק או צער לזולת או שמדובר בעניינים של קדושה וצניעות - שם גם צריך להצניע את הנתונים ולא לפרסם את האמת, וזה כבר הוזכר בתלמוד לגבי 'מסכת פוריא ואושפיזא' (ב"מ כ"ד ע"א) ואכמ"ל].

   ואל יחשוב האדם שמצוה זו היא עונש ומגבלה קשה, אדרבה, זה ממתק גדול שהבורא העניק לנו. מפני שאדם שחי כך ולא חי בשיטה של 'אחד בפה ואחד בלב' - החיים שלו שקופים וורודים, שלום הבית שלו עם כיסוי מלא, עבודת ה' שלו זכה ונקייה, הוא לא שונא נסתר של אף אחד, וכדי לחדד את ההבנה נציין שמהמדרש רואים שמי שחי אחרת - מצבו אומלל והוא לא יודע מה יהיה עימו ברגע הבא, כפי שקרא לאחשוורוש שפעם הרג את אשתו למען אהובו [הרג את ושתי לכבוד המן] ופעם תלה את אהובו לכבוד אשתו [תלה את המן למען אסתר], והמדרש כותב בפירוש שזה נבע מכך שחייו היו מושתתים על "חנופה" ופיו וליבו לא היו שווים והאמת לא הייתה נר לרגליו, משום כך לא היו לו עקרונות ברורים, וחייו היו קרקס אחד גדול (פתיחתא דאסתר רבה ט').

   האמת היא שלפני מספר שבועות הזכרנו בעלון על קצה המזלג את עניין "פנימיות האדם" והחובה לעמול על הנקודה הזו, והדגשנו שזה נאמר גם על עמלי תורה ויושבי אוהלים - ואף ציטטנו מילים נוקבות מהגמרא (יומא ע"ב ע"ב) שיצאה חוצץ כנגד אותם הלומדים תורה ואינם מוכנים להשקיע בעבודת המידות וקדושתם וטהרתם, והוספנו בשם חז"ל שעדיף שאנשים אלו יעצרו את לימוד תורתם ויתחילו לעמול על קדושתם ויראת השמים שלהם, ולא ימשיכו בדהרה רוחנית עיוורת ובהשקעה בעמל התורה - כאשר הם מרגיעים את מצפונם בכך שהם לומדים תורה, וממילא מצבם הרוחני כבר נקרא 'בסדר'.

   אלא שלמרבה הצער הגיעה שמועה שיש המרננים על השקפה זו - ולדעתם האמת היא הפוכה! לדעתם אין ראוי לדבר בציבור על "חיזוק הטהרה והקדושה", ליתר דיוק לדעתם 'אסור' לומר לבן תורה שאם הוא לא עובד על טהרתו וקדושתו - מוטב שיפסיק לעמול בתורה ויפנה את כוחותיו לחשבון נפש וחיזוק יראת השמים שלו, לדעתם חובה לחזק תמיד את נושא 'עמל התורה' - ולא משנה מה נתוניו האמיתיים של האדם, ואפילו אם הוא לא מוכן להשקיע בקדושה וטהרה ויראת שמים - לא קרה כלום, והם ביססו את השקפתם ממגוון פתגמי חז"ל כמו 'המאור שבה מחזירה למוטב'... 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'... ועוד.

   ומדוע אנו משתמשים בלשון של "לדעתם"? מפני שחובתנו להכריז מעל במה קדושה זו שהתורה פוסקת אחרת מהם - וזה מעוגן בש"ס ובפוסקים ואף נפסק 'הלכה למעשה', ולמען בירור הדברים נפרוס כאן את הנושא בצורה מלאה ובעזרת ה' גם נענה תשובות על קושיותיהם וטענותיהם עם מקורות מוסמכים ויצוקים, למען הסר ספק מלב עיקש ומפקפק ומתחמק.

   ובכן, נתחיל מהגמרא הקדושה שמכריזה על שער בת רבים "אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהן יראת שמים" (יומא ע"ב ע"ב), מפני שתכלית התורה להוביל ליראת שמים (רש"י שם ד"ה ותרעא וכו'), וכשהאדם מתעלם מהתכלית הזו - אין לו רשות ללמוד תורה (מאירי שם), ואם הוא יתעקש ללמוד - התורה לא תתקיים בו (אבות ג' ט' רע"ב), שהרי התורה היא 'בניין' ויראת שמים זה 'יסוד הבניין', וכשאין יסוד הבניין מתמוטט (מאיר שם), ועל הלימוד הזה הוא יקבל ייסורים בעולם הזה וגיהינם לעולם הבא (רש"י שם ד"ה צורפתו), מפני שאינו דומה הנכשל מחמת חוסר ידיעת האיסור - ליודע את האיסור ומתעלם ממנו (מאירי שם).

   כמו כן אין רשות לאדם ללמד תורה יהודי שלא מוכן לעבוד על טהרתו וקדושתו (מכות י' ע"א) ולא נאמר על כך "המאור שבה מחזירו למוטב" (שפת אמת שם ד"ה חבל על דלית ליה), והמלמד תורה לתלמיד אף על פי שברור לו שהתלמיד אינו מוכן לעבוד על יראתו וקדושתו, עוונו גדול מנשוא - והושווה לעובד עבודה זרה רח"ל (חולין קל"ג ע"א).

   ומה שראינו בגמרא שסילקו את שומר הפתח ונתנו לכולם ללמוד (ברכות כ"ח ע"א), מבארים רבותינו שמי שהיה מפורסם שאינו הגון במידותיו וקדושתו - גם אז מנעו ממנו ליכנס לבית המדרש, למרות צימאונו העז לתורה (תוס' ראש ברכות כ"ח ע"א ד"ה כל שאין).

   וכן מה שנאמר 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה', כל זה מדובר שלומד על מנת לעשות - אלא שלא מתכוין לעשות 'לשמה'. אך מי שלומד ומתעלם ממה שלומד - סימן שאין בו יראת שמים, ואין לו רשות ללמוד תורה (ריטב"א יומא ע"ב ע"ב ותוספות ראש שם ד"ה לא זכה ומהרש"א שם ח"א ד"ה ולב אין).

   שמתם לב לסדר של הרמב"ם? קודם שיפור המידות, אחרי זה צריך לערוך 'בירור מוחלט' שהתלמיד חזר לדרך הישר, ורק אחר כך אפשר ללמדו תורה. וכבר ידוע שבדברי הרמב"ם מדייקים כמו בגמרא ממש [וכפי שכתב עליו המגדל עוז "כל דברי רבינו הם בתכלית הדיוק ויש לדקדק ולפלפל בדבריו כאשר תוכל לדקדק בגמרא עצמה" (משפט שמואל תשובה כ"ק דקנ"ב ע"ד)], ואם הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו שגם הרב וגם התלמיד אמורים להיות הגונים ואין בכך פשרות - ועד אז אין ללמדם ולא ללמוד מהם, ברור שאין כאן מקום לפלפול ובלבול ואי אפשר לסובב את הדברים אפילו מילימטר אחד.

   כאן המקום להזכיר את דבריו הנוקבים של "המסילת ישרים" שכתב שגם את השרץ ניתן לטהר - ואפשר למצוא מקורות בחז"ל לכל עיוות, ומי שעקום בדעתו ופגום בהשקפתו יצר הרע יעזור לו להביא להגנתו הרבה ראיות "מהמקורות" כדי לטהר את השרץ, והיצר יוביל אותו למסקנה שכולם טועים והוא הצודק, ואין הוא יודע שמחמת השקפתו העקומה ועצלותו להשתנות הוא מפרש כך את הדברים (מסילת ישרים סוף פרק ו').

   נציין רק שמה שראינו בגמרא וברמב"ם שהמתעלם ממה שלומד הרי הוא תלמיד שאינו הגון ואינו נקרא ירא שמים ואסור ללמדו תורה, אין הכוונה רק למתעלם מאיסור לא תרצח או מאיסור אכילת חמץ, אלא הכוונה לכל דבר ביהדות שהאדם מעוות בו, ולמרות זאת אין הוא משקיע מאמץ ורצון לתקן את אותו עיוות.

   לדוגמא: זלזול בלשון הרע, דיבור חולין בבית כנסת, התעלמות משמירת העיניים, הטסת התפילה - כאילו שיש בה איזו קרינה מסוכנת וצריך לסיים עימה במהירות... כן כן, גם הנקודות הללו חמורות בשמים וגם עליהם נאמר 'כל מעשיך בספר נכתבים', אלא שיצר הרע תופס אותנו בנקודות הללו ולא נותן לנו להשקיע בהם אנרגיה ולשפר אותם. וכיצד באמת הוא מצליח להפיל אותנו בנושאים כל כך חמורים? היום נגלה לכם את הסוד הגדול:

   אין ליצר הרע בעיה שנתקדם בעבודת ה', אך לא בנקודות החלשות אצלנו - אלא בנקודות אחרות! היצר מוכן שנקפיד שהלַבְלוּב בערַבוֹת יהיה בשיעור חזון איש... שנאכל רק מה שנזרע לאחר הפסח... שלא נאכל דג שלא עבר 'שחיטה וגיור לחומרא'... שנעצום את העיניים בחדר המדרגות בליל שבת - כי החשמל שם לא מחובר לגנראטור...

   יצר הרע מסדר לנו כל הזמן "הנהגות וחומרות נפלאות" ומעודד אותנו להפנות לשם את האנרגיה, ועל ידי זה הוא מטשטש לנו את הנקודות הבעייתיות שלנו בעבודת ה', והוא עוד נותן לנו להרגיש 'מושלמים פלוס'.

   ואת הסוד הזה ידע האמורא 'מר עוקבא' - והוא נזהר ממנו עד מאוד. היכן רואים זאת?

   מסופר בגמרא שמר עוקבא אמר על עצמו שהוא כמו 'חומץ בן יין' לגבי אבא שלו [פירוש 'שאביו משובח וחשוב יותר ממנו'], מפני שאביו הקפיד שלא לאכול גבינה ביום שאכל בשר, ואילו הוא לא החמיר עד כדי כך (חולין ק"ה ע"א).

   ושואלים חכמנו שאלה פשוטה: אם מר עוקבא סבור שהחומרא של אביו כל כך נפלאה ומיוחדת, מדוע גם הוא לא נהג בה? והרי מר עוקבא היה יהודי ענק בחכמה וביראה ואף נשא בתפקיד הנכבד של 'אב בית הדין' (קידושין מ"ד ע"ב), אם כן מדוע אותו קדוש עליון לא הוסיף לעצמו עוד חומרא אחת בהלכות בשר בחלב - כפי שנהג אביו?

   עונים חכמנו שמר עוקבא באמת יכל לנהוג כמו אביו ולא לשתות חלב ביום שאכל בו בשר, אלא שהוא אחז שהוא עדיין לא במדרגה הזו, וכיון שכך הוא העדיף בינתיים להתקדם בדברים יותר בסיסיים.

   והגמרא כתבה לנו את הסיפור הזה כדי לאלפנו בינה ולחדד לנו את ההשקפה וללמד אותנו "שאת החיזוקים והתוספות צריך לעשות בהתאם למדרגת האדם", וכמובן שאין להשקיע בהידורים נפלאים - יהיו אשר יהיו, אם עדין הבסיס הרוחני עקום ופגום.

   ואת הסוד הזה היצר מעלים ממנו - והוא מעודד אותנו להחמיר ולהדר בהנהגות נפלאות, ובינתיים הוא מפיל ומפליל אותנו בחמורי חמורות.

   בענייני בן אדם לחבירו... טהרת העיניים והמחשבה... לבוש האישה ורמת כיסוי שערות ראשה... אינטר-מת... קריאה בספרות פסולה... החזקת טלפון שאינו כשר וכל שכן אייפון - שהרבנים הכניסו אותם למסגרת של "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ" (דברים ז' כ"ו).

   [שהרי בפוטנציאל מכשיר כזה יכול להוביל לאביזריהו דעריות, וכיון שכך, גם אם לא עושים בו שימוש פסול זה עדיין לא מתיר את החזקתו, שהרי ציוונו חכמנו "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו - שמא יחשדוך בעבירה" (מסכת דרך ארץ א' י"ב), ואוי למהרהר ומערער על דברי חכמי הדור, וברור שזה לא נובע מעודף יראת שמים ואכמ"ל].

   בנושאים החמורים הללו היצר הולך על כל הקופה ולא נותן לנו רצון להתקדם ולהתקדש, ועל ידי זה הוא מכניס אותנו לקבוצה הנ"ל בראש המאמר שנאמר עליה "אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהן יראת שמים" (יומא ע"ב ע"ב) רח"ל, ובפרשת השבוע התורה מזהירה אותנו מפני התנהגות כזו שנקראת "חנופה בעבודת ה' " (מלבים במדבר ל"ה ל"ג), והמבין זאת הרי זה סימן מובהק שהקדושה והטהרה נר לרגליו ואשריו בזה ובבא, ומי שלא מבין זאת - יזכור שכאן זה "עולם" מלשון "העלם" ולכאורה ניתן להתעלם מהתורה וחכמיה, אלא שהפנקס פתוח והחנווני מקיף וכל המעשים בספר נכתבים, ומה יעשה כאשר יגיע לעולם האמת ואלוקים יגיד לו: בני היקר, כתבתי בתורה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ... לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים י"ז י"א), וחייבתי אותך להתכופף להוראות גדולי הדור שבכל דור - בין אם אתה יורד לעומק דעתם ובין אם לא (חינוך תצ"ה + תצ"ו). אם כן מדוע מרדת בי ועברת על מצוותי? מה יענה אז האדם? מי שמתעמק בחשבון הזה, לא מסוגל להתעלם מהוראות גדולי ישראל!

   לסיום נעלה כאן מעשה מדהים [ששמעתי ממו"ר הרב יצחק שלום שליט"א, ששמע מבעל המעשה עצמו הרב יחיאל נדב שליט"א] סיפור נפלא המעורר את הרגש בעבודת ה' ומלמדנו בחוש מה זה "עקרונות בקדושה" והשקפה טהורה - ומה גודל השכר על כך, ומעשה שהיה כך היה:

    שנה אחת החליט הרב נדב לנסוע לציון של רבי מאיר בטבריה ביום ההילולא, הרב עלה למונית שירות והרכב יצא לדרכו, הנסיעה עברה בצורה שקטה, אלא שלקראת סוף הנסיעה הנהג הפעיל את הטייפ והדליק מוסיקה פסולה וזולה, שנדף ממנה הרבה חוסר קדושה.

   באותו רגע קמה נערה שומרת מצוות וביקשה מהנהג לכבות את השירים מפני שזה מפריע לה - אך הנהג התעלם ממנה, הנערה ניסתה לסתום את אוזניה - אך זה לא עזר, היא ביקשה מהנהג שלפחות ינמיך - אך הוא צחק עליה ולא כיבד את בקשתה, וכשראתה הנערה שאין מנוס - היא בקשה לרדת בצומת הקרובה!

   שמע הנהג את בקשתה המוזרה והתנצל שהוא לא יכול להחזיר לה את הכסף, הנערה הסבירה שהיא כלל לא מבקשת את הכסף בחזרה - וכל רצונה זה רק לרדת בצומת הבאה, הנהג ניסה להסביר שמדובר בצומת נטושה וחשוכה - אך הנערה הודיעה שהיא מזהה את המקום והיא מתעקשת שיוריד אותה - ולא הייתה לנהג ברירה והוא הוריד אותה שם, הרכב המשיך בנסיעה ואחרי 20 דקות עצר ליד הציון, הרב נדב יורד מהרכב ונכנס לציון הקדוש, ואת מי הוא רואה שם? את אותה נערה שירדה באמצע הדרך.

   הרב היה המום! הרי הוא נסע בספיישל, מצד שני הנערה ירדה במקום נטוש ולא מואר - מקום שאף מונית תקינה לא מחפשת שם נוסעים, אם כן איך יתכן שהיא הגיעה לפניו? הרב הבין שהייתה לה השגחה פרטית והבורא עשה לכבודה נס מיוחד - והוא חפץ מאוד לדעת את פרטי הנס, והוא ניגש לנערה בהיסוס ושאל אותה: "איך יתכן שהגעת לפני"?

   הנערה שמעה את שאלתו והשיבה שכרגע היא לא יכולה לדבר איתו - אך היא מסרה לו מספר טלפון וביקשה שיצור עימה קשר מאוחר יותר, וכעבור יומיים הרב התקשר אל הנערה - והיא סיפרה לו את הנס המדהים הבא:

   דע לך שירדתי בצומת אובדת עצות ומלאת חששות. אך לא חלפו מספר שניות ולידי עצרה מונית, לפתע דלת המונית נפתחה על ידי אישה מבוגרת, ואותה אישה פנתה אלי והחלה לספר לי:

   לפני שנים רבות חליתי במחלה קשה והלכתי לציון של רבי מאיר להתפלל, וקיבלתי שם על עצמי שאם אתרפא ממחלתי - אגיע כל שנה לציון ביום ההילולא, וכך היה. מאז כל שנה אני עולה לציון ביום הזה, ורציתי לשאול אותך אם את מוכנה להסביר לנו איך מגיעים מכאן לציון.

   מיד אורו עיני והשבתי לזקנה שבדיוק אני בדרך לשם, הזקנה הזמינה אותי פנימה בשמחה והנהג החל בנסיעה, בינתיים הזקנה סיפרה לי על המחלה הקשה שהייתה לה ועל נס הרפואה הפלאי, והיא ציינה בפני שבתור הודאה לבורא היא קיבלה על עצמה בנדר - לדאוג כל שנה לנדוניה מלאה עבור "כלה יתומה".

   ממשיכה הנערה ומספרת: באותו רגע הדיבור נעתק מפי ופניתי לזקנה בקול מהסס ונבוך ואמרתי לה: אני מתביישת להגיד לך, אבל אני יתומה מאבא ואמא, ואין לי אף אחד שיעזור לי להתחתן.

   הזקנה שמעה את דברי והתרגשה מאוד מפלאי ההשגחה, וביקשה ממני להיות לְיָדָה בציון ואחר כך לבוא עימה לבֵיתה, ולמחרת היא קנתה לי את כל הנדוניה - ועוד נתנה בידי סכום מכובד שיספיק לי למחיה לכמה שנים.

   הרב סיים את הסיפור ואמר: הסיפור הזה הוא נס ענק לפי כל קנה מידה. תיזמון המונית, נקודת היעד המשותפת של הזקנה והנערה, הנדר של הזקנה לעזור לכלה יתומה, ואין ספק שהסיפור הענק הזה מחכים אותנו בשתי דברים נפלאים:

   א) הנערה מלמדת אותנו מה זו "מסירות נפש" על קדושה וטהרה, ושבנושאים הללו אין להתבייש מאף אחד. ב) מי שמוסר נפשו על קדושתו וטהרתו - זוכה לישועות ולשכר מופלא שלא בדרך הטבע, וכפי שאנו אומרים בכל יום בתפילה "ברוך משלם שכר טוב ליראיו" (בברכת "ברוך שאמר"), להודיעך שהאדם מקבל שכר על עצם יראת השמים שלו - ללא קשר למצוות שבידו, ומי שעובד על יראת שמים טהורה ומושלמת, הבורא מפנק אותו בהתאם.

   נכון שזה מדהים?