"אַךְ אֶת הַזָּהָב...אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" –"מים שנדה טובלת בהן" [עב"ז,ע"ה,ב]

בטבילת כלים -כבטבילת הנדה, אין הטבילה עולה אם נעשתה ללא הסרת החוצצים.

לקראת טבילה יש לרכך פצעים ולהסיר בעדינות את הגלד החיצוני, ואם הדבר קשה או מכאיב, אין שום צורך לעשות זאת, כי אם אינו יורד בקלות -הרי זה חלק מהעור.

אולם כאשר הפצע חבוש בתחבושת או פלסטר, או שבר מגובס, אין זה חלק מהגוף וא"כ עקרונית זוהי חציצה. אלא שידוע הכלל: "מיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ", ויש לבחון אם ניתן להחיל כלל זה על נידוננו. באופן רגיל, ובהעדר הוריה רפואית מגבילה, יש להסיר תחבושת או פלסטר לפני הטבילה, ולאחריה לחבוש מחדש. ואם התחבושת רפויה וניכר שמי המקווה חודרים בקלות לכל השטח החבוש, אין הכרח להוציא, אלא שהדבר נדיר כי חלק ממטרת החבישה להגן מרטיבות. ובמקרים בהם ההנחיה הרפואית שאין להוריד את החבישה, או שההסרה מכאיבה ומצערת, ומדובר בחבישה לטווח ארוך, יש מקום להתיר לטבול עם הרטייה, משום שזה נחשב אז ל"אינה מקפידה" [חכמת אדם,קי"ט,ז, הר צבי יו"ד,קס"ט, מעיין אומר,ז,י"ב ע"פ הגרע"י] אך נראה שזה בתנאי שהאישה אינה נמנעת מלצאת לרחוב מבלי להסוות את החבישה.

גבס: מטרתו לקבע את השבר על מנת לאפשר את ריפויו ולכן אסור להסירו לפחות שבועיים שלושה. כמו כן אסור להרטיבו, הן בגבס המקובל, העשוי מתרכובת סידן והן בגבס הפלסטי [הראשון משום שמתרכך ומתפורר, ובשני משום הפטרת והריח שיתפתח בעור]. למעשה יש להיוועץ בפוסק שיבדוק עם אורטופד מומחה אם כבר ניתן להסיר את הגבס לצורך הטבילה [ויתכן לגַבֵּס אח"כ מחדש] ואם לא -הוא יפסוק אם ניתן להתיר לטבול בעיטוף ניילון נצמד, וכל מקרה לגופו.