מקובלנו שחטא המרגלים היה בפרשנות ולא בעובדות. ובדומה לכך מצינו שהעדים מתארים את העובדות ואילו הדיינים הם המוסמכים לתת פרשנות ולחרוץ מסקנות.

פעמים רבות נזקקים לחוות דעת רפואית שמלבד האבחנה הרפואית יש בה גם מסקנות והמלצות, בבחינת עד הנעשה דיין. ואולם בעוד שנאמנותו של הרופא על הבירור העובדתי אינה מוטלת בספק, יש מקום לערער על אמינותו כפוסק יחיד, בפרט כשמדובר בהמלצה שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה או  השקפת התורה, כגון הערכה בדבר הצורך לחלל שבת עבור חולה, לצום ביוה"כ, לאישה להיכנס להריון או להפסיקו ועוד. יתכן שחוות דעתו אינה לוקחת מספיק בחשבון במערכת השיקולים את חומרת האיסור בו מדובר או את גודל הערך של המצווה. מאידך, אי אפשר לזלזל בהמלצה של רופא מומחה ומקצועי לאותו תחום, שהרי ההלכה גם מחייבת זהירות רבה בשמירת החיים!

ה"ביאור הלכה" [תרי"ח,א] העלה ספק זה בעניין יוה"כ, עד כמה ניתן לסמוך על אלה שאינם צמים בכלל, או שאינם שומרי שבת, והסיק ש"באמת הדבר תלוי לפי ראות עיני המורה את העניין" כלומר הרב הפוסק. מפוסקי זמננו שמענו, שעקרונית יש לסמוך על חוות דעת הרופא גם אם אינו מוחזק כירא שמים. אולם במקרים בהם ההמלצה אומרת לעשות דבר האסור או להימנע ממצווה, כדאי להיוועץ ברופא נוסף [second opinion] רצוי יר"ש, ולנהוג על פיו, גם אם הוא בדעת מיעוט. ואם אין רופא כזה, יש לסמוך על דברי הרופא/ים שהרי בכל מקרה גם ספק פקוח נפש דוחה שבת ויוה"כ, אם-כי בשאלות הקשורות בהריון סברה זו אינה קיימת. ברם הניסיון מוכיח שאם מסבירים היטב לרופא את ערך המצווה או האיסור ודנים איתו בדבר, הוא יוכל לתת חוות דעת המתחשבת בערכי החולה, לרפואה שלמה!