וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: (ויקרא כ"ה ל"ה).

   פסוק זה מוכר לכולנו, ופירושו כך: אדם שעומד לפני נפילה ודרדור והתרסקות, אין להמתין עד שיפול - ורק אחר כך להושיט לו את העזרה התמיכה והחילוץ, אלא כבר ברגעים שלפני הקריסה - עוד בזמן שהדרדור רק נראה באופק ועדַין לא התמוטט המסכן, כבר אז יש לסייע לו בכל הכוח ולבסס את מצבו ומעמדו. מדוע?

   משום שלפני שהאדם קורס, ניתן להושיט לו עזרה מועטת ולעזור לו להתייצב ולהתבסס בקלות. אך לאחר שהאדם נפל והתרסק העסק סבןך יותר, וכעת כדי לשקם אותו צריך כבר להשקיע הרבה יותר כוחות. מה גם שלפעמים הריסוק הוא בלתי הפיך, ולא תמיד ניתן לתקן את תוצאותיו.

   לכן, מְצַוָה התורה את האדם לתמוך ברעהו כאשר הדרדור רק נראה באופק וכבר אז להיות לו לעזר וסיוע - ולא להושיט לשני את התמיכה רק לאחר שנפל, וכמובן שהרעיון הזה שייך בהרבה תחומים, ולא רק בענייני "פרנסה וצדקה".

   הבעיה היא שלמרות שההיגיון התורני הזה נפלא ומובן לכולנו, בחיי היום יום אנחנו לא תמיד מתנהגים כך - וחבל. מה כוונת המשורר הסופר והדובר?

   כל יהודי שזכה להתחתן ולהקים משפחה, מאותו רגע הוא מקבל  שתי תפקידים נשגבים, ואלו הם:

   1) שלום בית - לפתח קשר מושלם ואיכותי עם בת הזוג ולעבוד כל הזמן על הנקודה של "והיו לבשר אחד" - נשמה אחת - מתוך אחדות פנימית ואמיתית, ולא לאפשר לזמן ולעול החיים לחבל ולמזער את האחדות ואיכות הקשר הזה, אפילו לא טיפה.

   2) חינוך הילדים - לעצב את נפשו העדינה של הילד ולעדן אותה בעבודת המידות, ולנתב את הילד בדרך התורה ויראת ה'.

   אין ספק שכל יהדי באשר הוא - מבין היטב את האחריות הגדולה שבשני התפקידים הללו, ואף אחד לא חשוד שהוא מקל בהם ראש חלילה. אלא שבפרשת השבוע אנו נחשפים להלכה שהזכרנו בראש המאמר שגלומה במילים "והחזקת בו", והיא קשורה גם לשלום בית ולחינוך הילדים. כיצד?

   1) בעל נחמד, אבא חמוד, אל תסתכל על המצב הנוכחי ותתנחם בכך שכרגע הכל בסדר. עליך להיות ערני ולבדוק גם שאין באופק איזה נפילה או דרדור חלילה.

   2) אם גילית ששלום הבית או חינוך הילדים נמצאים על קרעי תרנגולת והם מתדרדרים לכיוון של פיצוץ ריצוץ וניפוץ, אל תישאר אדיש ותשקם את המצב "לאחר הקריסה", אלא תתחיל מיד לפעול למיגור הבעיה. אתה יודע מדוע?

   א) לשקם בית או נער 'אחרי' הקריסה, זה הרבה יותר מסובך מלשקם 'לפני' הקריסה. ב) לא תמיד ניתן לתקן את הריסוק, ולפעמים הנזק הוא בלתי הפיך.

   משום כך חובה לאמץ את הנוסחה של "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" שראינו מקודם ולטפל בבעיה עוד לפני שהיא צצה. רוצים דוגמא לעניין?

   אם אבא מגלה שהקשר שלו עם בנו הפך להיות 'מעונן חלקית עם טפטוף קל' ובנו מסתגר בתוך בועה וחי לעצמו את חייו וכבר לא משתף את הוריו במה שעובר עליו וניכר שעובר עליו דבר מה, באותו רגע צריך האב לקרוא את המפה נכון ולהבין שבנו נמצא במצוקה ויש להושיט לו עזרה - ולא לחכות להתפתחות נוספת מצד הילד, וכן לא להמתין שנערי השוליים שברחוב ישלימו לבנו את "הקשר שחסר לו עם הוריו", וידרדרו אותו לשאול תחתית.

   (ולצערנו הורים רבים מתעלמים מהסימפטומים הנ"ל ומנחמים את עצמם שזה רק "עניין של גיל" - אך בעתיד הכל יהיה בסדר, ואין לך שגיאה יותר חמורה מזו! מדוע? משום שגם אם הילד מאבד את הקשר עם הוריו ומפתח התנהגות חריגה - רק בגלל "מעבר גיל", עדיין זה לא מקטין כהוא זה מעוצמת הבעיה - וחובה על כל הורה אמיתי לסייע לילד בזמן זה, כדי לא לאבד אותו חלילה, בדיוק כמו שהוא לא היה מזניח בעיה רפואית, רק בגלל שהיא צצה מחמת "מעבר גיל").

 ומה כבר יכול האבא לעשות? פעולות פשוטות!

   לקנות לילד איזו מתנה נחמדה ולצרף לה פתק מחמם... להרבות במחמאות ולהרעיף עליו דליים גדושים של חום ואהבה - "יותר משאר הזמנים"... להתגמש איתו קצת ולא לדקדק עימו על כל דבר... לתת לו תפקידים שיש בהם כבוד ומעלה בבית (לחלק את הממתקים, להתלוות עם אבא לאירוע וכו')... לספר בשולחן שבת על מעשה טוב שעשה ולעשות מזה עסק שלם ולציין אותו בתור דוגמא ומודל לחיקוי באותו נושא - ולרומם את מעמדו במשפחה...

   בצורה כזו הילד יבין שהוא יקר להוריו והם חפצים בטובתו והלב שלו יפתח כלפיהם, וגם אם הוא סובל מבעיה חיצונית שלא קשורה להוריו - הוא ירגיש כבר נוח לספר להם, ויהיה לו קל לקבל את עצתם. משום שהוא מבין "וחש" שהם רוצים בטובתו.

   אותו דבר בשלום בית. פעמים שעול החיים שוחק ועושק - והקשר בין בני הזוג מתפרק ומתרסק, אך כמובן שזה בא בשלבים. ומי שפיקח ומריח את השריפה שבאופק - והוא מעוניין להינצל ממנה, כבר באותו רגע הוא מתחיל בפעולת ההצלה.

   עד כאן הסברנו את הצורך לטפל בבעיה ברגע שהיא מתגלית" ולא להמתין להתעצמותה. אלא שעדיין אין זה מספיק, וחובה לזכור גם "שעגלון חכם כלל לא נכנס לבוץ" - כפי שלימד אותנו המשל המפורסם, וכדלהלן:

   אי שם בין גאיות והרים שכנה עיירה קטנה, ובה התגוררו חבורה מפוארת של עגלונים אשר בעצם היו "חברת מוניות" באותה תקופה - בה עדיין לא הומצאה המכונית והקלנועית, ואותם עגלונים הם אלו שנתנו את שירותי התחבורה באותה עיירה.

   עברו ימים חלפו שנים, "חברת המוניות" נתנה את השירות, התושבים שילמו לעגלונים בכסף מלא, וכולם היו מרוצים - עד ש...

   יום אחד בא לעיר עגלון חדש עם "עגלה מתקדמת" וסוס חלומי! סוס שבאוזן ימין ממלאים לו דלק ובאוזן שמאל מותקן לו "מד מהירות" וכשלוחצים לו על האף המכסה מנוע של העגלה מתרומם, כמו כן העגלה הייתה עם מזגן וגג נפתח והיה בה כורסאות מפנקות, ובנוסף לכך הסוס היה שר חסידית כל הדרך ואומר "שלום עליכם" לכל נוסע. מה יותר מרגש מזה?

   תוך שעות ספורות המידע השמח עבר מפה לאוזן וכולם באו לחזות בפלא, ומאותו יום נטשו כולם את העגלונים הוותיקים - והזמינו נסיעות רק אצל העגלון החדש.

   בצר להם נתכנסו העגלונים הוותיקים בבית המרזח כדי לטכס עצה "כיצד לעצור את נהירת ההמונים אחר אותו עגלון טרי", ולגרום לתושבי העיירה לחזור ולהשתמש בשירותם. הם העלו הצעות וליבנו רעיונות ומיצו את כל חשיבתם הפורייה, אך בשורה התחתונה הם דחו את כל הפתרונות - ולא מצאו מזור אמיתי לבעייתם.

   לפתע קם העגלון הראשי והודיע שיש לו הברקה נפלאה - ובעזרת ה' עד מחר הבעיה תיפתר, והוא כבר ידאג להעביר את העגלון החדש לעיר אחרת.

   באותו רגע קמו כל העגלונים ונשקו לו על מצחו המבריק והחמיאו לו עד דלא ידע ואיחלו לו הצלחה בפרויקט הקדוש, והאיש יצא לדרכו לבצע את תוכניתו.

   הוא תיזמן פגישה אקראית עם העגלון החדש והזמין אותו לכוס קפה, דיבר איתו על דא והא וכל מיני קשקושים, ותוך כדי שיחת רעים שאל אותו: ידידי העגלון! מה יקרה אם חלילה העגלה המלכותית שלך תיכנס לבִּיצה ותתקע שם? כיצד תוכל להציל את הנוסעים?

   השיב לו העגלון הטרי: אל דאגה, לסוס שלי יש מנוע חזק של ארבע כוח סוס, ואם הוא יכנס לבוץ אני רק יצעק "דִיוֹ" אחד - והוא כבר יזנק החוצה.

   שמע העגלון הקשיש את התשובה המעניינת, והוסיף והקשה: ואם הבוץ יהיה עמוק ודביק ולא יהיה קל לצאת ממנו. מה תעשה אז? מה הבעיה! אני ארד מהעגלה ואעזור לסוס לצאת החוצה. ואם הביצה תהיה מאוד עמוקה ומסוכנת, מה תעשה? אני יוריד את הנוסעים מהעגלה - וכולנו נדחף את הסוס ונעזור לו לצאת. ואם המצב יהיה מסובך וגם זה לא יעזור. מה אז תעשה?

   שמע העגלון הטרי את הבעיה הרצינית ופניו חוורו והדיבור ניטל מפיו, והוא פנה לעגלון הקשיש ואמר: אחי היקר, אתה קשיש ומקצועי יותר ממני, אתה עגלון עם חותמת - ואפילו יש לך זקַן של עגלון, ואני בטוח שהנך יודע "כיצד אפשר להינצל מביצה כל כך מסוכנת", ואני מתחנן אליך שתגלה לי את הסוד הזה, כדי שלא אסכן את נוסעי חלילה.

   השיב לו העגלון הקשיש: אגלה לך את הסוד, אך בתנאי אחד. תבטיח לי שתעבור לעיר אחרת ותפסיק להיות עגלון בעיירה שלנו. בלית ברירה הסכים העגלון הטרי לתנאי והעגלון הקשיש גילה לו את הסוד הגדול, ואמר לו כך:

   עד כאן המשל עם העגלון, והמסר שלו חד וברור כראש הגפרור:

   אלא שאדם חכם לא רק מסתפק בשתי הנקודות שראינו עד כאן (א, לטפל בבעיה ברגע שהיא מתגלית. ב, לא לקחת הימור בחינוך הילדים ושלום בית), אלא גם כאשר הכל בסדר - הוא בולש ובוחש וחוקר ומברר האם יש איזה "מידע נסתר" שלא הגיע אליו, כפי שאנו לומדים מהסיפור הבא:

   סיפר יהודי תלמיד חכם שכמה שנים לאחר החתונה אשתו עודדה אותו לזַכות את הרבים, ואף הסכימה להקריב מעצמה וזמנה - והרשתה לו לצאת כל ערב למשך שעתים לקרב רחוקים, והוא מילא את ציפיותיה ופתח שיעור ערב לאנשים רחוקים מדרך ה' - ובמשך תקופה ארוכה זיכה את הרבים.

   יום אחד אותו תלמיד חכם חזר מהכולל כהרגלו ואכל עם אשתו ארוחת ערב כדרכו בכל יום, ולאחר מכן התכונן לצאת לשיעורו הקבוע - שיעור שנפתח בעידוד אשתו ועל פי בקשתה.

   לפתע מבחין אותו יהודי שפני אשתו אינן רגועות! הוא ניסה לברר את הסיבה לכך, אך אשתו חייכה ואמרה שהכל בסדר, והוא סתם רואה צל הרים כהרים.

   נו, מה היינו עושים באותו רגע? מחזירים חיוך, אומרים שלום, ויוצאים לשיעור הקבוע. לא כך? אלא שאותו תלמיד חכם נהג אחרת!

   הוא הניח את התיק מידיו, ואמר לאשתו: אני מרגיש שיש לך איזו צרה ואת מסתירה אותה ממני, והייתי שמח אם תוכלי לשתף אותי בה. מי יודע, אולי יְזַכֵּה אותי ה' לתת לך עצה או להשיג לך פיתרון לבעיה ממקום אחר.

   אשתו ניסתה להיתמם ואמרה שהכל בסדר והוא יכול לצאת לשיעור - אך בעלה חש שאלו מילים ללא כיסוי והוא מיאן לצאת לשיעור, ולפתע אשתו פרצה בבכי ולא הצליחה לעצור את דמעותיה, ובאותו רגע היא הבינה שהיא כבר לא יכלה להיתמם ולשדר שהכל בסדר, והיא החלה לפרוס את צרתה:

   בעלי היקר, אמת ויציב, אני היא זו שעודדתי אותך לצאת כל ערב לזיכוי הרבים ולמסור שיעור לרחוקים. אלא שבהתחלה היינו זוג צעיר והייתי מסוגלת לעמוד בזה בעוצמה. אך מאז נישואינו חלפו שנים ועדיין לא זכינו לפרי בטן, והצרה הזו מעיקה עלי ומחלישה את כוחותי הנפשיים – ובכל יום אני מצפה לך בכיליון עיניים שתשוב מהכולל ותשמש לי לְחֵבְרַה, וכאשר אתה הולך למסור את השיעור בערב - אני חשה את הבדידות הגדולה, ולפעמים מרוב צער אני מגיעה למצב של בכי בלתי נשלט, כמו שקרה לי היום.

   אך עד היום התאפקתי ולא שיתפתי אותך בצרתי מפני שלא רציתי לגרום לך ביטול תורה, מה גם שמצדך לא עשית כל רע - ואני עצמי שלחתי אותך לשיעור.

   סיים אותו תלמיד חכם ואמר: באותו רגע הודעתי לה שאף אחד לא ביקש ממני להיות קבלן של בורא עולם - ואיני מצווה לזכות את הרבים על חשבונה, והבטחתי לה שמהיום והלאה אדאג שמישהו אחר ינהל את השיער במקומי. ומאז במשך שנתיים עצרתי את סדר הלימוד שלי ופיניתי לכבוד אשתי את כל הערבים ושימשתי לה לְחֵבְרַה ודאגתי להסיר ממנה כל עול עד כמה שיכולתי, ורק לאחר מכן יצאתי לזיכוי הרבים 'לסירוגין', מתוך עירנות מלאה לכוחות נפשה של אשתי, עד שברוך ה' נולד לי בן ומאז אשתי נהייתה עסוקה מעל ומעבר - והיא בעצמה דרשה שאחזור לפעילות שהייתה לי בעבר, באופן מלא.

   המעשה הזה מלמד אותנו שאדם חייב להיות ערני תמיד לנתונים האמיתיים - ולא להסתפק בכך שהשני משדר שהמצב ורוד ויפה, וכמובן שהרעיון הזה שייך גם בחינוך הילדים. לא להיות תמים ולסמוך שהכל בסדר, אלא להיות ערני תמיד ולבדוק אם אין "נתונים נסתרים" שאינן ידועים.

   מי שחי כך, אין ספק שהוא ממצה את חובת ההשתדלות ויתקיים בו הפסוק "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' " (תהלים קט"ז ו') ולא יצא מתחת ידיו כל מכשול, כמו שראינו בסיפור הנ"ל.

   ודווקא כעת שאנו נמצאים בתקופת אֵבֵל על 24,000 תלמידי רבי עקיבא, אֵבֵל שנגרם מחמת חולשה מסוימת בנקודה של "לא נהגו כבוד זה בזה", עכשיו הזמן הכי מתאים להתחזק בנקודה הזו של "אחריות וּבִּיצוּר איכות שלום ביתנו וחינוך ילדינו, וגילוי רגישות יתר בנושאים אלו שהם גם מענייני בן אדם לחברו.

   אם לא כן, גם אנו נכנסים למשבצת של "לא נהגו כבוד זה בזה".

   מי חולק?