למלחמה המתמדת בנפשו של האדם, הנובעת מהשׁנִיוּת המהותית שבו – ה'נפש האלוקית' ו'הנפש הבהמית', יש השלכות לגבי המוסר המעשי. במשך כל הדורות הכירו חכמי המוסר בצורך, כמעט בהכרח, להביא את האדם לכלל הזדהות פנימית שלימה עם המעשים שהוא עושה.

ההנחה המקובלת היא שאם המעשה הוא מכני בלבד, ערכו המוסרי והרוחני הוא נחות בדרגתו. ואולם, לדרגה גבוהה כל כך של התכווננות פנימית יכולים רק בני אדם מועטים להגיע באמת, ואילו הרבים מתייאשים מן המאמץ הרוחני או מגיעים לכלל צביעות.

ספר התניא, בהעמקתו במהות היחסים שבין שתי הנפשות באדם, מגיע לגישה שהיא שונה ואפילו מהפכנית בשאלה זו. אכן, לא כל אדם מסוגל להגיע לנצחון מלא של הנפש האלוקית על הנפש הבהמית, אבל לא כל אדם נדרש ומחויב בכך. עצם המלחמה בתוך נפש האדם אינה דבר שלילי. יכול שיהיה אדם שלם לא רק מצד מעשיו הטובים, אלא אף בדיבוריו ואף במחשבותיו הפנימיות – בלא שתהיה שלימות של ממש בתוך נפשו. האדם נדרש לשלימות בלבושי הנפש, אבל אין הוא נדרש להגיע לשלימות במהות נפשו. ובכך, מוסר מסך הצביעות שגרמה לכל כך הרבה אנשים הדרישה להעלות את האדם למעלה מערכו. ההכרה בשניותה המהותית של נפשו, מאפשרת לאדם שידע, בהכרה שלימה, שאין הוא שלם מבחינה מוסרית – ואף על פי כן יהיה בכוחו לשאוף בכל מאודו להגיע לידי מילוי תפקידו האלוקי. ומאחר והוא יודע שתאוותיו ומחשבותיו הבלתי רצויות נובעות מיסוד מהותי בתוכו, ואין הוא מצווה לעוקרן מהשורש – ממילא אין מציאותם בתוכו מהווה טרגדיה, אין היא מחייבת משבר פנימי ללא מצוא. אדרבה, דווקא בידיעה זו יכול האדם להגיע לשלימות בתוך נפשו. יכול הוא להיות כצדיק בכל פרטי חייו, ובאותה שעה להמשיך ולעמוד במאבק תמידי בתוך נפשו.

דמות רוחנית זו מציב ספר התניא כמעמד מוסרי חדש – 'הבינוני'. הבינוני הוא גיבורו של הספר, אליו הוא מכוון, עליו הוא מספר, ועל שמו הוא נקרא. הבינוני הוא ה'עובד אלוקים', שכל ימיו הם מלחמת נצח למען האלוקי, שמאבקו עם נפשו הוא כולו המנון שבח לבורא. הבינוני כאידיאל שאליו ישאף האדם – פותח פתח לכל אדם, בכל מקום ובכל דרגה, למצוא את מקומו בכלל השואפים להיות עליונים – עובדי ה' באמת.

העמדת המושג של הבינוני, הוא ללא ספק החידוש המכריע של הספר. ה'בינוני' כשלעצמו אינו מושג חדש, אולם במעמד ובהבנה שהוא מופיע בספר זה, הוא מהווה תפנית גדולה מנקודת היסוד של רוב שיטות המוסר. המטרה של ספרי המוסר והדמות האידיאלית שאליה שאפו להביא את האדם היתה דמות הצדיק, והנחתם היתה שהדבר אפשרי. לעומת זאת, ספר התניא נכתב עבור בינונים, עבור אלה שאינם צדיקים, אך גם אינם רשעים. יש בכך כעין ויתור על דמות אידיאלית שכל אדם ראוי לו להגיע אליה, אך לא כל אדם מסוגל לכך ולא כל אדם נדרש לכך, ובמקומה יש כאן העמדה של הבינוני כדמות שכל אדם יכול וצריך להגיע אליה.

דמות הבינוני מקבלת כאן משמעות מיוחדת. הבינוני אינו רק ממוצע, זה שאינו לא לגמרי צדיק ולא לגמרי רשע, אין הוא פשרה או תערובת, אלא מהות בפני עצמה. כל ספרי המוסר שעסקו בדרגה זו, ראו אותה כמצב זמני שצריך לעבור אותו, של סיבוך נפשי שעוד מעט יתייצב וירגע. ואילו בספר זה מוגדרת מהות הבינוני במצב מתמיד; אדם שכל ימיו נמצא במאבק נפשי על מהותו בדרכי הקדושה, ואינו מגיע לעולם לפתרון גמור של בעיות הנפש.

לעומת הצדיק, הנמצא בשיווי משקל יציב, הבינוני נמצא בשיווי משקל שאינו יציב. ובמובן מסויים, ספר התניא כולו בא להורות לבינוני כיצד לשמור על שיווי המשקל, כיצד להישאר באותה מדרגה שיש בה יצר הרע, אבל אין בה חטא, לא במעשה, לא בדיבור וגם לא במחשבה