"בְּבואָם אֶל אהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ"

קירבה אל הקודש מחייבת נקיות וטהרה. כך גם לגבי קריאת שמע ותפילה. לכן יש דינים מיוחדים לגבי נקיות הגוף בתפילה, וכאשר ייתכן שהידיים נגעו במקומות המכוסים יש ליטול ידיים לפני תפילה או קריאת שמע, למרות שלברך או ללמוד תורה מותר ב"סתם ידיים" כל עוד לא וודאי שהתלכלכו.

כמו כן, ההפרשות היוצאות מן הגוף מהוות בעיה, הן מצד עצמן והן מצד הריח. לפיכך אין להתפלל ולקרוא את שמע בקרבת מי רגלים, אלא יש להתרחק מהם ד' אמות, ואם יש ריח שמתפשט יש להרחיק ד' אמות מהמקום שהריח פסק. ואם השתן בלוע בתוך טיטול או בגד סופג אחר המכוסה בבגד עליון, מותר להתפלל בקרבתו בתנאי שאין חשים שם בריח רע. וחולה אשר מחובר לו קטטר לקליטת מי הרגלים, רשאי להתפלל כך משום שהקטטר והשקית סגורים ואין לו דין "עביט של מי רגלים" [שאין להתפלל כנגדו גם אם הוא ריק] כי הוא חד פעמי[הגרשז"א, הובא ב"נשמת אברהם",ע"ו] אמנם רצוי שהקטטר יהיה מכוסה [אג"מ,א,כ"ז] אבל בדרך כלל זה תחת הבגד כך שאין צורך בכסוי נוסף.

וחולה הסובל מ"בריחת שתן" – כתב הרמ"א [תשובות,צ"ח]  שאם בשל כך לא יוכל להתפלל לעולם "יש להתיר לעשות לו בגד סביב האיבר והבגדים העליונים יהיו נקיים וייכנס לביהכ"נ ויתפלל..."

רוק אינו פסולת אבל הינו דבר בזוי, ולכן חולה הסובל משיעול או צינון עם ליחה צריך להבליע את הליחה שפלט לממחטה או טישו כך שאינה ניכרת לעצמה ואז יוכל להתפלל גם אם הממחטה בידו או בכיסו. דם אינו נחשב פסולת, ואין בעיה להתפלל למי שזב ממנו או שנגע בדם.