פרשת משפטים

  עדכונים...

תורה של מי?

פרשת משפטים פותחת במילים: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א, א'). אם נבדוק באלו "משפטים" מדובר תצפה לנו הפתעה. מתבקש היה, כי לאור מעלתם הגדולה של בני ישראל, מעלה שלה זכו בעת קבלת התורה, ישים משה לפניהם מצוות ומשפטים בהתאם למדרגתם הרוחנית הנעלה. במקום זאת, המשפטים אותם הוא מניח בפניהם עוסקים בענייני ממונות ותשלומים "ארציים" ביותר. דיני עבד עברי, דיני שמירה, תשלומי נזק ודיני הלוואות. מדוע אין הוא מניח לבני ישראל להתבשם ממצבם החדש? האם משפטים אלו אינם יכולים להמתין מעט?

תשובה לשאלה זו מוצאים אנו בביאורו של רבי ישמעאל. על המילים: "ואלה המשפטים" , אומר רבי ישמעאל, "אלו   - מוסיף על העליונים, מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני". במילים אלו מבקש רבי ישמעאל ללמדנו, כי כשם שעשרת הדברות "העליונים" נתנו מאת ה', כך ה"תחתונים" – דיני הממונות ניתנו מאת ה'. ו' החיבור שהוצמדה למילים "ואלה המשפטים", נועדה לחבר דינים אלו לעשרת הדברות.

הדת הנימוסית

בניגוד למקובל, רבים הם אנשי הדת על פני אלו שאינם דתיים. מורגלים אנו להגדיר אנשים שאינם מקיימים מצוות כ"לא דתיים" או כ"חילונים". אלא שהגדרה זו אינה מדויקת. בחינה מדוקדקת של אורח חייהם, תוכיח כי היא אינה נכונה כלל. אפשר לומר כי אנשים אלו קשורים אל הדת, לא פחות מאשר שומרי המצוות. ההבדל היחיד בין שומר המצוות למי שאינו שומר, הוא בהגדרת דתו. בעוד ששומר המצוות היהודי נשמע לדת האלוקית, נשמע ה"לא שומר" לדת הנימוסית. על חוקיה שומר הוא כבבת עינו.

הדת הנימוסית נוסדה ונתהוותה בידי האדם, מתוך התבוננות בטבע האנושי ובערכים האנושיים, כגון: שוויון, חירות, צדק ומשפט. התבוננות זו הובילה את האנושות למסקנה כי כדי לאפשר לאדם להגיע אל משאת נפשו, יש לחוקק חוקים שיגבילו את הרצון האנושי. בכך יאפשרו הם את קיומה של החברה, חברה הנדרשת לאדם, כדי לסייע לו להגיע אל מטרתו – אל התענוג.

האנוכיות של הדת הנימוסית היא הסיבה לתנודות ולשינויים הרבים שבחוקיה הזמניים. בעוד חוקים מגבילים, שנדרשו לשעתם, מבוטלים, נחקקים בידי הדת הנימוסית חוקים חדשים ברוח הזמן והמקום. זהו טבעה של דת זו. מתוך השאיפה לתענוג הגיעה האנושות למסקנה, כי המלחמה ותוצאותיה, מסכנות את חיי השואפים ומקטינה את סיכוייהם להגיע אל מחוז חפצם. המלחמה והאיבה שואבות למערבולת השנאה את רוב המשאבים האנושיים, ובמקום שיופנו לרווחת בני החברה ולהנאתם, הם מופנים אל ההרס והחורבן. הבנה זו הובילה את האנושות להאדרת השלום ולהפיכתו לערך נעלה. מסיבה זו בדיוק הפכו אף זכויות הפרט לערך מקודש. ההזדמנות השווה – כך מאמינים בני החברה, תיצור חברה טובה יותר וצודקת יותר, ומתוך כך יופנו רוב משאבי החברה אל המטרה – תענוג.

אנשי הדת הנימוסית אינם חוששים משינוי חוקיהם, זאת משום שדת זו אינה משמשת מטרה כשלעצמה. אמצעי היא - היא נועדה לסייע לאנשים להגיע אל מחוז חפצם. מסיבה זו יחולו שינויים מרחיקי לכת בדת זו לאורך השנים.

ציוויי התורה שונים הם בתכלית מן הדת הנימוסית, הן במקורן והן בתכליתן. במקורן - תורת ישראל וחוקיה לא מידי אדם ניתנו, אלא מידיו של בורא עולם. בתכליתן – מצוות התורה לא ניתנו לעם ישראל כדי להפוך את חייו לנוחים יותר או למענגים יותר, אלא לאמיתיים יותר. הן ניתנו כדי להכין את נפשו אל הייעוד הרוחני שלמענו נברא העולם.

בהבדל מהותי זה דן המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" וזה לשונו: "...שכל מצוות התורה הם אלוקיים, ואין התורה דת טבעית או דת נימוסית או דרץ ארץ לקיום הישוב, כמו שאמרו קצת אנשים, כי התורה היא נימוס בני אדם. אבל התורה היא אלוקית שכל דבריה אלוקיים, ומפני כך על ידי זה זוכה לעולם הבא. ואם היו דבריה נימוסיים, לא היה זוכה על ידם לעולם הבא " .

תכליתה של תורת ישראל אינה בהפיכת העולם לטוב יותר או לצודק יותר. נתינת התורה נועדה לגלות לבני האומה את רצון ה'.

כדי להבחין בהבדל העצום שבין חוקי הדת הנימוסית למצוות התורה האלוקית, עלינו להתחקות אחר ציווי המופיע בשתי הדתות. ניתוח של ציווי זה יגלה את ההבדל המהותי שביניהן. בספרו "באר הגולה" מציג המהר"ל בפנינו מצווה מעין זו: "השבת אבידה". מצווה זו המופיעה בתורה האלוקית מקובלת גם על אנשי הדת הנימוסית.

לא בכל מחיר

בפרשת משפטים מצווה התורה: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו" (שמות כ"ג, ד'). האדם חייב להשיב אבידה לבעליה. חובת השבה זו כפופה לתנאים שונים, כגון, סימנים – חובת ההשבה חלה רק על חפצים שיש בהם סימן. חפצים שאין בהם סימן פטורים מהשבה. יאוש – חובת השבת אבידה אינה חלה על חפצים שנתייאשו בעליהם מהם. תנאים אלו מגלים לעין כל כי חובת השבת האבידה אינה נובעת מן הצדק או המוסר האנושיים, אלא מציווי הבורא בלבד.

מצוה זו משמשת למהר"ל להבהיר מהו ההבדל שבין הדת האלוקית לזו הנימוסית, וזה לשונו: "ודבר זה נראה לבני אדם רחוק, שיקח אדם את שאינו שלו, והוא לא עמל ולא טרח, ויחמוד ממון אחר. ודבר זה אינו לפי הדת הנימוסית, כי הדת הנימוסית מחייבת להחזיר את האבידה, אף אחר יאוש בעל האבידה מן האבידה.

הדת הנימוסית מחייבת לעשות לפי תקון העולם, אף כי אין השכל מחייב דבר ההוא, רק שכך הוא תיקון העולם. ולפיכך הדת הנימוסית יש בה לפעמים חומר בדבר מה, אף כי לפי השכל והמשפט הישר לא היה צריך לעשות, ולפעמים הדת הנימוסית מקילה ביותר, כאשר הדבר ההוא אינו צריך לעשות לפי תיקון העולם, אף כי אינו ראוי לפי השכל רק לפי דת הנימוסית".

הדת הנימוסית אינה מבחינה בין חפץ שיש בו סימן לכזה שאין בו. העיקרון המנחה את הדת הנימוסית הוא הידיעה. כאשר יודע המוצא למי שייכת האבידה, מחוייב הוא בהשבתה. כמו כן אין ה"נימוסית" עוסקת בשאלה האם התייאשו הבעלים מן האבידה או לא, לשיטתה אם ישנם סימנים המעידים על בעליו של החפץ האבוד, מחוייב המוצא להשיבו לבעליו. יתירה מזאת - לשיטת הדת הנימוסית אפשר וייאוש הבעלים מעצים את חובת ההשבה, שהרי אינה דומה שמחתו של אדם באבידתו המושבת לאחר ייאוש, לזה שלא נתייאש מאבידתו.

בעוד הדת הנימוסית כפופה להסכמת החברה ולהגיונה, שהם הוריה מולידיה, אין הדת האלוקית כפופה להם, אין היא נכנעת לרוחות הזמן ולערכי המקום, אין היא תלויה בהסכמתם ואף אינה ניתנת לשינוי. כפופה היא לאמת האלוקית הנצחית. אמור מעתה, כל עוד לא תשתנה האמת האלוקית, לא ישתנו חוקי התורה וכיון שנאמר: "אני ה' לא שניתי" גם חוקי התורה לא ישתנו, והתורה לא תהיה מוחלפת בתורה אחרת ח"ו.

מתוך יסוד זה מתבאר כי אין שומר המצוות נדרש להתנצל על שאין התורה ומצוותיה תואמים את רוח הזמן. אין המאמין נדרש להתאים את תורת ה' לערכי החברה העכשוויים, ואף אין הוא צריך למצוא בהם את ההיגיון האנושי, שהרי משמים באה תורתנו ומידי הבורא ניתנה. שומר המצוות נדרש להבנת הרצון האלוקי, רצון המוגדר בפינו כאמת יחידה.

באומרו "מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני", מבקש רבי ישמעאל ללמדנו, כי לא זו בלבד שהמצוות שבין האדם לאלוקיו ניתנו מסיני, אלא אף המצוות שבין האדם לחברו ניתנו מאותו מקור. לא רק הציוויים ה"עליונים" והרוחניים ניתנו משמים, אלא אף הציוויים ה"תחתונים" והארציים.

זקפו קומתכם יהודים! אין אנו נדרשים להסביר ולהתנצל על שבחרנו לבטל את רצוננו בפני הדת האלוקית ולא בפני הדת הנימוסית. אין אנו נדרשים לביצוע "התאמות" בין רצון הבורא לגחמות ערכי הזמן האנושיים. "שאו לשמים עיניכם והביטו אל הארץ מתחת, כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, ויושביה כמו כן ימותון, וישועתי לעולם תהיה וצדקתי לא תחת" (ישעיהו נ"א, ו').

חוקי הדת הנימוסית יעברו שינויים רבים ובסופם יותאמו לאמת הנצחית "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון... ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

  האם כדאי להיות כלב בגרמניה?

לאחרונה נתבשרנו כי קופות החולים החלו בשיווק מינוי רפואי לידידינו הטובים ביותר. לא עוד נדבות, לא עוד אפליות, מעתה הרפואה החייתית תהפוך לשוויונית. אם עד היום רק בני עשירים, הגרים צפונה מכאן, יכולים להרשות לעצמם לדהור לרופא, מרגע זה יכול כל כלב או חתול לגשת לבדיקה תקופתית אצל רופאו האישי. כן, גם אם הוא מתגורר בדרום תל אביב. רפואה לכווולם - על באמת.

אין ספק כי התגברה מאוד המודעות לצערם ולסבלם של בעלי חיים. אגודות שונות נוסדו למענם ועמותות בינלאומיות דואגות לזכויותיהם. אך האם חמלה זו מלמדת כי המין האנושי הפך למוסרי יותר? לטוב יותר? לאיכפתי יותר? לכאורה נראה שכן. אבל מה אגיד לכם חברים, קצת כואב לי להשבית את השמחה, אך אינני בטוח בקביעה זו.

אירופה הינה ללא ספק החלוצה בדאגה לבעלי חיים ולזכויותיהם. כבר בשנת 1889 נאסרה השחיטה היהודית בסקסוניה ובשוויץ, בעקבות פעילותן של אגודות להגנת בעלי חיים ולאנטישמיות קלה. לטענתן, השחיטה היהודית גורמת צער רב לבעלי החיים בעת שחיטתם, ולפיכך הם פעלו במרץ לאוסרה. בנורבגיה התקבל האיסור על השחיטה ב-21 בנובמבר 1929. ב-14 לאוגוסט 1902 אסר הצאר הרוסי את השחיטה היהודית בפינלנד. מובן מאליו כי גם בגרמניה הנאצית נאסרה השחיטה היהודית. באוסטריה לעומת זאת התקבל האיסור על השחיטה הכשרה רק בשנת 1958. כיום אסורה השחיטה היהודית במדינות כמו, נורווגיה, שבדיה, שוויץ והולנד.

האם הפכו אזרחי אירופה לטובים יותר? אינני בטוח בכך.

האין זה מוזר כי דווקא יבשת זו שפעלה כה רבות לטובתם של בעלי חיים, דווקא היא אחראית למותם של בני אדם יותר מכל יבשת אחרת? האין זה מוזר כי החמלה אותה מגלים אנשים כלפי בעלי חיים, מאבדת מתוקפה ועוצמתה כאשר נדרשים הם להשתמש בה כלפי בני מינם? את ההסבר לכך ניתן למצוא בשני הסיפורים הבאים.  

עת ביקר בגרמניה, ראש ישיבת סלבודקה, הרב הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל,  נ חשף הוא לחיבתם של בני העם הגרמני לבעלי חיים. היה זה כשיצא לרחובה של עיר בחברת מלוויו. על אחד הספסלים הפזורים לאורך השדרה ישבה אשה גרמניה ומתורבתת, אשר  ה חזיקה בידיה את כלבה הקטנטן ו...נישקה אותו. הרב הזדעזע והפטיר את הפסוק: "זובחי אדם, עגלים יישקון" (הושע י"ג, ב'). לשאלת מלוויו אמר: "במקום בו   נשקים בעלי חיים, אפשר ויזבחו בני אדם". אימרה קיצונית, לא? חכו רגע... חכו.

אחת התמונות המפורסמות בהם נראה הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, המשגיח המוסרי של ישיבת "כנסת חזקיהו", הינה התמונה בה הוא מצולם כאשר הוא מניח קערת חלב לפני חתול. כשנשאל על ידי תלמידיו מדוע ראה לעשות זאת? ענה להם: חתול זה מסתובב בשטח הישיבה מזה זמן מה, ומסתבר שהוא האחראי הישיר לאי הימצאותם של עכברים באיזור הישיבה. האם אין ראוי הוא להכרת טובה בשל כך? בעוד הרב משה מרדכי אפשטיין זועק "זובחי אדם עגלים יישקון", משקה הרב אליהו לאפיאן את חתול הישיבה, האין בכך סתירה?

על עובדה אחת לא ניתן להתווכח. בעוד חמלתם של אזרחי אירופה הנאורים לא נדדה אל מין האדם ואיפשרה להפוך בני אדם לתת-חיידקים, חמלתם של אוהבי האדם מתעוררת גם מול בעלי חיים. מדוע?

התורה מצווה על היהודי שלא להקשות את ליבו אל מול צערו של בעל חיים. היא מחייבת אותנו לסייע בפריקת המטען מעל גבו של חמור המצוי באפיסת כוחות. ראוי לציין כי חובה זו תקפה גם אם נתמזל מזלו של חמור זה לשרת את שונאינו. וכך נאמר בתורה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" (שמות כ"ג, ה'). וכתב בספר החינוך: "משרשי המצוה, ללמד נפשנו במידת החמלה שהיא מידה משובחת, ועובר עליה ביטל עשה, ומראה בעצמו מידת האכזריות שהיא מידה מכוערת, וכל שאינו מרחם, אין מרחמין עליו מן השמים, שאין ראוי גופו לקבל הרחמנות".

מצווה נוספת העוסקת במטענו של חמור היא מצוות ההקמה. לא רק לפרוק את משא החמור אנו מצווים, אלא גם לעזור בהטענתו מחדש, וכך נאמר: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך, והתעלמת מהם, הקם תקים עמו" (דברים כ"ב, ד').

כאשר ניצבים אנו בפני שתי מצוות אלו בו זמנית, מצד אחד - לפרוק, מצד שני - לטעון, מצווים אנו לסייע בפריקה, ורק לאחר מכן בטעינה, מדוע? מפני צערו של החמור המתמוטט. התורה מתחשבת בצערו של בעל החיים עד שהיא קובעת כי החמור הסובל קודם לחמור הממתין להטענתו. האם מעלים אתם בדעתכם אפשרות בה תצווה התורה להקדים את הטענת החמור, לפני פריקתו של החמור המתמוטט? ובכן, ישנה אפשרות כזאת. במקרה בו החמור המשווע לפריקת משאו שייך לאוהבנו, ואילו החמור הממתין להטענה שייך לשונאינו, במקרה זה מצווים אנו לסייע להטענת חמורו של שונאינו, ורק לאחר מכן עלינו לסייע לפריקת חמור אוהבינו.

תורת ישראל קובעת כי בעלי החיים נבראו כדי לשרת את האדם, וכבר ציוה הבורא את אדם וחוה בגן עדן: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א', כ"ח).

אין מעמדם של בעלי החיים זהה למעמדם של הנבראים בצלם אלוקים. בני האדם רשאים להשתמש בבעלי חיים לצרכיהם, לאכילה או לחרישה, לצמרם או לעורם. עם זאת אוסרת תורתנו לצער בעלי חיים ללא צורך.

עכשיו, אמרו נא לי, אם כדי לכסות את גופו רשאי האדם לשחוט בעל חיים, אם כדי לקיים את גופו רשאי האדם לשחוט את בהמתו, לצרכי נפשו על אחת כמה וכמה.

הסיבה שבגללה מצווה התורה להקדים את טעינת חמור השונא לפריקת חמורו של האוהב היא "לכוף את יצרו". כפיית היצר ואכיפת הרצון בסיוע אף למי שאיננו חפצים ביקרו חשובה עד כי אין אנו נדרשים להתחשב בבעל החיים המתייסר.

המצוה לדאוג לבעלי חיים אינה נובעת משוויונם של בעלי החיים לבני האדם, אלא בהכרת הטוב על שנבראו לשרתנו. הפיכת ערך זה לערך עצמאי, מסוכנת היא, ואפשר שתגרום לו לאדם להעדיף את טובת בהמתו, על טובת בן מינו. כיצד ציטט הרב משה מרדכי אפשטיין זצ"ל את הפסוק: "זובחי אדם עגלים יישקון". מי שנשיקת כלבו נובעת מתוך העלאת בעל   חיים למדרגת אדם, לא מן הנמנע שישוב בזמן מן הזמנים להוריד את האדם אל מתחת למדרגת בעלי החיים. לעומת זאת, מי שמעלה את דרגתם של בני האדם מעל לבעלי החיים, אפשר שחמלתו תזלוג גם אל עולמם של בעלי החיים משרתיו הנאמנים.

  פינה חבויה בלב

לא ייאמן!

שלושים ושש (36!) פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.

לא על מצוות שבת החמורה, על איסור רצח או על חטא גזל. גם לא על החובה לעבוד את האלוקים ולאהבו, שהיא התשתית לכל מערכת המצוות.

במצוות חמורות אלו מקמצת התורה במילים וממעטת באזהרות. משפטים בודדים דיים להרתיע.

והנה, דווקא במצווה "קלה" זו של אהבת הגר ובאיסור לצערו מרבה התורה בצוויים, ופקודותיה פזורות בחלקי התורה השונים. היא חוזרת על אזהרותיה בנידון פעם אחר פעם, כחוששת, שמא לא קלט העם את המסר.

וזאת יש לזכור, כי התורה אינה מחייבת רק לנהוג בו כבוד ולהמנע מלהציק לו, כמובא בפרשתנו, אלא היא מחייבת גם לאהבו, כמופיע בפסוק: " ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים " (דברים י"ח).

חזרה זו, נודה שהיא מחוייבת המציאות, שכן מאירה היא פינה חבויה בלב האדם. היא מגלה לנו את הסודות הקטנים שביחס האדם כלפי החלש, הזר שמקרוב בא, הפגיע וחסר המגן. יחס זה, למרות כל הצטעצעות ההגינות, שבהן מתהדר בן התרבות, הינו נקודת תורפה באופיו של בן דורנו. חרף ערכיו ההומניים ונימוסיו המהוקצעים נוהג הוא כלפי החלש, הנתון לחסותו, לפי אמות מידה מוסריות שונות.

השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן הינה דוגמה קלאסית. גם האמריקאי או הדרום אפריקאי ממשיך לחוש עצמו ישר, הגון ומוסרי, על אף סלידתו העמוקה מהכושי והתעמרותו הגסה בו.

זהו אופיינו. מילים של הומניות ושל שוויון - בפינו לחוד ובמעשינו לחוד. קשה לנו לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.

כיצד מקווה התורה לחנך את האדם? איך תגרום שינוי בהתנהגות ובגישה? הבה נשוב אל פסוקי הפרשה בסוגיה זו.

" וגר לא תלחץ ", התורה מלמדת אותנו ומנמקת את בקשתה: " ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים " (שמות כ"ג, ט').

אנו מופנים אל הזכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן תמיד במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה, שהיו מנת חלקנו שם. הפעלת זכרון זה, דיה לעורר חמלה כלפי הגר - אב הטיפוס לכל בודד וחסר מגן בחברה. היא גם תגרום לנו לטפח הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.

  מאבק נגד שחיקה

שלושה מהחוקים המופיעים בפרשה, באים להגן על החלשים בחברה, חסרי המגן והמשענת הציבורית.

" כל אלמנה ויתום לא תענון " (שמות כ"ב, כ"א).

" אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו " (שם, כ"ה-כ"ו).

" וגר לא תלחץ " (שם כ"ג, ט').

מדובר בשלוש קבוצות חלשות בחברה. שלוש קבוצות שחולשתן מזמינה יחס מתנשא כלפיהן מצד אלו שהכח, הכסף והשלטון נתונים בידם, והם מדמים לעצמם שעוצמתם מעניקה להם את הזכות לרדות בחלשים הנתונים למרותם.

בפסוקים אלו מדובר בנורמה חברתית המתפתחת ומשתרשת מאליה בחיים האנושיים. היא סותרת והורסת את אושיות המוסר האנושי עד היסוד. למרות הקו הדורסני המאפיין אותה, השפלת החלש אפילו אינה גורמת נקיפות מצפון לחזק השולט והמדכא.

ברוב המדינות מפלים את הזרים לרעה ומקפחים את זכויותיהם – על פי החוק. לכן, הוזהרה המדינה היהודית מפני מנהג זה. בחיי החברה ובהליכותיה נתונים אנשים אלו, המשוללים נציגות, משענת והדרכה – לקיפוח ולהשפלה. משום כך, פונה התורה אל החברה ואומרת: " לא תענון " – אל תנצלו את חולשתם לרעה. אל תגרמו להם שירגישו את סבל נחיתותם.

במושג עינוי כלולים גם מעשים המצויים בחיי היום יום שלנו, כמו דחיית אנשים ללא סיבה, אי התייחסות מספקת אליהם וכדומה. התורה מדברת על יתום, אלמנה וגר, משום שהם מועדים לעינוי ולדריסה יותר מזולתם, אך הכוונה היא לכל אדם שמקפחים את זכויותיו או פוגעים בו וברגשותיו.

הפקיד הדוחה ללא סיבה מוצדקת אדם מסכן הזקוק לשירותיו, במילים: "בוא בשבוע הבא", נהג הנועל את דלת האוטובוס בלי הצדקה בפני זקנה מדדה, שלא הצליחה להידחף פנימה – כל אלה כלולים במסגרת עינוי זו. גם הרשויות המקצצות קצבאות זקנה, במסגרת ריסון התקציב, בהנחה שקבוצה זו אינה מסוגלת להתקומם ולשבות, נכללות גם הן במושג עינוי זה.

בשלושת המקרים שצויינו לעיל, חושפת התורה לא את חטאי החברה, כי אם את השחיקה המוסרית שלה. את הנטייה הנפשית הנובעת מהסתגרות האדם בקונכיית ה"אגו" הפרטי שלו. כלל זה חל במיוחד על היחס כלפי היתום, האלמנה, הזר והעני, הצועדים בצידי הדרכים של החברה. כאשר האדם או החברה עסוקים בעצמם, אין להם זמן להאזין לזעקתם הבלתי נשמעת של הנדרסים על ידם. וכשלא שומעים, אין נקיפות מצפון!

אין ללחום נגד שחיקה זו באמצעות החוק והצו היבשים, כי אם באמצעות החינוך האישי המתמיד, הדורש מן האדם את העמידה המתמדת על משמר נפשו. חינוך התובע ממנו לבדוק ללא הרף, האם החלודה האנוכית אינה מכרסמת, חלילה, ברגישותו האנושית.